כתר המלך חלק ב שנג

שמא יאכלוהו תמים ואם עבר ועישר בזמן הזה ה"ז מעשר ויאכל במומו לבעלים עכ"ל. וכתב הלח"מ דבר פשוט. והנוב"י מה"ת ח' יו"ד (סי' קפט) תמה על רבינו מסוגיא ערוכה סוף מסכת בכורות (דף סא) דאמר שם תרגמא רשב"א כו' במעשר בזה"ז פירש הברייתא דתני ביה ימות ופירש רש"י דבטלו בזמן הזה משום גזירה כו' ולהכי ימות וא"כ האיך אומר רבינו דבזמן הזה מעשר ויאכל במומו לבעלים והאריך בזה עיי"ש. ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט עפ"י מאי דאיתא בתוספתא סוף מס' בכורות כן בהמה שנתערב בה ספק מעשר בזמן הזה ירעו עד שיסתאבו ספק אחד עשר ה"ז כולן ימותו עכ"ל התוספתא. אלמא דהתוספתא לא ס"ל כהאי ברייתא דאמרינן שם במס' בכורות דימותו אפילו היכא דאיכא פסידא טובא אלא ס"ל דירעו עד שיסתאבו ואז נאכל במומו אלא אם נתערב אחד עשר ספק דס"ל להברייתא דאחד עשר קרב שלמים ולא יכול להקריב כולן שמא הוה חולין בעזרה ולהכי ימותו אף בזמן הבית אבל בזמן הזה אם נתערב מעשר ירעו וה"ה בכל מעשר בזה"ז ונקיט רק נתערב משום סיפא דנתערב אחד עשר דאמרינן כולן ימותו ונקיט הכא נמי בזמן הזה אם נתערב. ונ"ל דהתוספתא והברייתא דאיתא בגמ' דידן דס"ל דימותו בזמן הזה פליגי בזה כפי דאמרינן במס' יומא (דף סו ע"א) ותקלה עצמה תנאי הוא דתניא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני ותני חדא לא יקרב ובתקלה פליגי עכ"ל הגמ'

והנה במס' ערכין (דף כט ע"א) אמרינן והא מעשה דפומבדיתא מקרקע הוה דאם מטלטלי הא קיי"ל דבזה"ז אם הקדיש מטלטלין ירקבו משום דחיישינן לתקלה וע"כ במקרקע איירי ולכאורה תקשה מאי מקשה הגמ' דלמא ס"ל לרב כהך ברייתא דמס' יומא דלא חייש לתקלה ואף מטלטלין לא ירקבו וע"כ ס"ל להגמ' דע"ז אינו חולק שום מ"ד לומר דלא כן דבזמן הזה ודאי אם הקדש בזה"ז חייש לתקלה ואמרינן דבהמה ימותו וא"כ ה"נ כמו פסח דחזי להקרבה בשנה הבאה ס"ל לחדא ברייתא דלא חיישינן לתקלה וחדא ס"ל דגם בזה חיישינן לתקלה ה"נ מעשר בזמן הזה דאם ימתין עד שיפול בה מום נאכל במומו לבעלים דמי לפסח וס"ל להברייתא דבגמ' דידן דאומר דימותו בזמן הזה משום דס"ל נמי גבי פסת כמו הברייתא שם דאמר לא יקרב וזה התוספתא שבארנו ס"ל כמ"ד דגבי פסח לא חייש לתקלה משום דחזי להקרבה וה"נ גבי מעשר בזמן הזה דאם ימתין עד שיפול בה מום יאכל במומו לבעלים ס"ל דירעה עד שיסתאב ולא חיישינן לתקלה ופוסק רבינו כהך ברייתא דיומא וכמו התוספתא דס"ל דל"ח לתקלה בזה ולהכי כתב דיאכל במומו לבעלים ועיין לעיל פ"ח מה' ערכין ה"ח ד"ה אין מקדשין בלח"מ שם ובכ"ז הסברא שבארנו לחלק בין התקלות לא נדחה ודוק

הלכה ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה ולא כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפ"ת כמו שנתבאר במקומו עכ"ל, וכתב הלח"מ וז"ל קשה דבפ"ק דמס' תמורה אמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כו' וכדי לתרץ קושיא זו נראה לומר דאע"ג דבכולי גמ' אביי ורבא הלכתא כרבא הכא פוסק רבינו כאביי משום דאמרו בסוף הסוגיא אלא אביי ורבא במאי פליגי בשינוי קונה וכיון דקיי"ל שינוי קונה הלכה כאביי כו' וצ"ע על הרה"מ פ"א מה' גזילה דס"ל דרבינו ס"ל כרבא עכ"ל

והנה האחרונים חולקים על הלח"מ בזה וס"ל דרבינו ס"ל הכא כרבא דאי עביד לא מהני דהנה זה שכתב רש"י שם דהפלוגתא הוא דרבא ס"ל דשינוי א"ק כבר בארנו לעיל בה' מ"ע פ"א מה שהקשה המהרי"ט והצ"ק דרבא אפכא ס"ל דשינוי קונה עיי"ש וע"כ החליטו האחרונים אפכא דרבינו ס"ל כרבא דאי עביד לא מהני וכן כתב המשל"מ לקמן בפ"ח מה' מלוה ולוה ה"א וכן המהרי"ט פוסק כן והשעה"מ בפ"ג מה' גירושין הי"ט. ונ"ל לומר הוכחה גמורה דרבינו פוסק כרבא דאי עביד לא מהני דהא רבינו כתב לקמן בפ"א מה' תמורה דציבור ושותפין שהמירו לוקה ואע"פ שאין תמורתן תמורה וא"כ אף דלא מהני מ"מ לקי והא גבי תמורה אמר בהדיא שם בסוגיא (דף ה ע"ב) דלהכי לקי לאביי משום דמהני דאי עביד תמורתו קודש וא"כ האיך לקי בציבור ושותפין דלא מהני אלא ש"מ דס"ל כרבא דזה דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא וניחא זה אך תקשה זה שהקשו המפרשים דא"נ דרבינו ס"ל ראי עביד לא מהני א"כ איך פוסק בפ"ג מה' עבודת יוה"כ דמערבין לקרנות והוא כאביי דאמר שם בסוגיא דתמורה (דף ה ע"ב) ולרבא האי הם ל"ל ללמד על בכור ומעשר שנתערבו דמן בכל העולין שאין בטלין ולאביי נפ"ל מדם הפר ודם השעיר ורבא ס"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ"ע ומזה בפ"ע וא"כ רבינו דפוסק כר' יאשיה דמערבין לקרנות ע"כ כאביי ס"ל וכן הקשה בס' שער אפרים ושארי האחרונים דמשמע מזה להוכיח דרבינו ס"ל כאביי. ונ"ל לומר דמזה אין הוכחה דהנה במס' זבחים (דף לז ע"ב) אמרינן כן בשלמא לריה"ג דמוקי לה במעשר ופסח היינו דכתיב לא תפדה כי קדש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה אלא לר' ישמעאל דמוקי לה בבכור מעשר ופסח דלא קרבה תמורתן מנ"ל מעשר גמר עברה עברה מבכור פסח בהדיא כתוב לרבות תמורת הפסח כו' והקשו התוס' תימא בפ"ק דתמורה נפ"ל לבכור ומעשר שנתערבו מקרא דהם ותמורתן דאינה קריבה נפ"ל מדכתיב הוא הוא קריב ואין תמורתן קריבה ועוד קשה דאביי גופיה דריש ליה התם בפ' א"ק מקרא דהכא דכתיב קודש הם כמו דאיתא בד' כ"א שם עכ"ל. וקושיא זו הביא הברכת הזבח במס' תמורה (דף כא) ובס' צאן קדשים שם האריך לתרץ ודבריו אין לו שחר דמה ענין מה שאינו נפדה להא דתמורה דהא קיי"ל דכל קדשים תמימין אינן נפדין ותמורה חל עלייהו וקרבה:

ונ"ל ע"כ לענ"ד לתרץ קושית התוס' כן דהנה לכאורה קשה לי על ר' ישמעאל דגמר העברה העברה מבכור דתמורת מעשר אינה קריבה ניליף טפי בג"ש דתחת תחת מקדשים דקריבה ת"מ וכמו דאיתא במס' בכורות (דף כא ע"ב) ואדיליף מבכור נילף מקדשים מסתברא מבכור ה"ל למילף שכן זכר כו' אלא ר"ש העברה העברה גמיר וכתבו התוס' ואע"ג דאיכא למילף נמי תחת מקדשים כדאמר בפ"ק (דף יב) הכא לענין קדוש שייך למילף טפי מהעברה דלשון יעבור תחת השבט משמע הוא לשון קידוש ע"כ אלמא דבל"ז הוה אמינא דעדיף למילף תחת מקדשים וגם זהו לחומרא דמחויב להביא להקריב ואי לא הקריב בג' רגלים עובר על בל תאחר כמו כל הקרשים וע"כ צ"ל דר' ישמעאל ס"ל כר"ש דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר משים דיליף העברה מבכור והכא העברה הוא טפי עדיף למילף משום דהוי לשון קידוש כסברת התוס' וא"כ טפי ילפינן העברה מבכור דה"ל נפישין גואל מום אכילה וקדיש לפני זמנו וגם מה שאין באין מחוץ לארץ דהא תמורה לא נוכל לחשוב לפי מאי דרצה לומר דנילף לענין תמורה מקדשים דקרבה ורק התוס' כתבו שם דלא חשיב מה שאין באין מחו"ל משום דבפלוגתא לא קמיירי ובארנו לעיל דהוא ר"ש דאומר הטעם ע"ז שיש להן פרנסה במקומן אבל ר' ישמעאל אף דהוא סובר שם בתמורה (דף כא) דרק לכתחלה לא יביא ואם הביא כשר ולא כרע"ק דאמר דלא קרבה מ"מ כתבו התוס' שם ד"ה ממקום דיליף ר' ישמעאל זה מקרא דרק דאיתא בספרי והוא לכתחלה ואם כן הוא גזה"כ ונוכל לחשוב בתוך החומרות והוי חמשה אבל מקדשים ה"ל רק ד' זכר קדוש במחנות פשוט ולהכי יליף טפי מבכור ממה דיליף מקדשים והנה אף דבחולין (דף קלז) אמרינן אפ"ה פשוט מפשוט עדיף זה לא יסבור ר' ישמעאל אלא ס"ל כרבנן ע"כ דיליף צאן מבכור ומחייבי טריפה בראשית הגז עיי"ש וא"כ לדידן דלא ס"ל הא דר"ש וס"ל דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר וכמו דפוסק רבינו כאן בה' ט"ו שכתב שכיון שאינו מחוסר זמן ראוי