כתר המלך חלק ב שנב

והנה ע"ז קשה לי מהא דאיתא במס' מכות (דף יח ע"ב) הנחה נמי לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא ר' יהודה אומר והנחתם זו תנופה כו' ופירש רש"י ואין לו שינוי לעכב על הנחה והקשו התוס' ד"ה הנחה ומדמוקי ר' יהודה והנחתם לתנופה וא"כ אין כאן ש"כ לעכב וקשה והרי קריאה דלא שנה הכתוב כו' ומעכב לר"ש ומנ"ל לר"י דהנחה לא מעכבא דלא הוי ש"כ ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבתו אי לא משום דגלי קרא דלא תוכל כו' בשעריך עכ"ל. והנה לפ"ד הלח"מ לדברי רבינו דלהכי הנחה מעכבא ולקי אי אכל קודם הנחה דהקרא דלא תוכל לאכול קאי לדידן על הנחה כמו לר"ש על קריאה א"כ שוב תקשה מנ"ל דלר' יהודה לא מעכבא הנחה דילמא מעכבא אף דלא שנה הכתוב משום דהלאו קאי ע"ז כמו לר"ש דהלאו קאי על קריאה ולדידן על הנחה וה"נ לר"י ומעכב אף דלא שנה"כ מלאו דלא תאכל כמבואר וצ"ע

פרק ב הלכה טו כל המומין הראוין כו' אבל אם היה הרועה כהן והבכור כו' ה"ז אינו נאמן כו' שכל הכהנים חשודין להטיל מום כו' עכ"ל. וקשה לי מ"ט השמיט רבינו הכא בכל הפרק ולא הביא דין זה דאיתא בגמ' (דף לו ע"א) א"ר אלעאי לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחר ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן כו' והנה הרא"ש והטור והש"ע ביו"ד (סי' שיד) הביאו דין זה ורבינו השמיטו. ונ"ל לישב דברי רבינו, כן דהנה שם בסוגיא קאמר ויתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלי גברא א"ל רבא זוטי לרבינא אנן משמיה דר' אלעאי מתנינן ליה עכ"ל הגמ'. וכתב הרא"ש דאי משום דקאמר ליה משים דר"א הילכתא הכי אבל רבינו ז"ל יש לומר דמפרש אפכא דזה דקאמר ליה דאי סתמא דגמ' קאמר לה הוי הילכתא הכי אבל אנן משמיה דר' אלעאי מתנינן ולית הילכתא הכי. דהנה הגמ' מקשה שם מתקיף לה מר בד"ר מ"ש מההוא גברא דא"ל כו' ומשני החם ודאי איכא מיא הכא ודאי שדי ביה מומא חששא הוא ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר והנה כמו כן איתא הסוגיא נמי במס' כתובות (דף כז ע"ב) דהתם נמי רוצה לומר מה לי לשקר בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לה לשקר א"ד לא ומסיק הגמ' הכא וראי כו' ובמרום חששא אמרינן ולפי פשטות הגמ' משמע דהוא בעיא דלא אפשטא וכן פירש הר"ן והש"מ שם ובכ"ז פסקינן שם לקולא משום דבשבויה הקילו ועיין באה"ע (סי' י) וס"ל לרבינו דלרב אשי דהוא בתרא, ספק הוא דבר זה אי אמרינן מה לי לשקר במקום חששא וא"כ הכא דבשבויה דיש לה לאשה חזקת היתר אמרינן לקולא אבל גבי בכור אף דעתה שהוטל בו מום הוה איסור דרבנן כמו שמבאר המשל"מ הכא מ"מ כיון דלא היה ליה מעולם חזקת היתר אזלינן לחומרא כמבואר ביו"ד (סי' קי) ובאחרונים שמה ורק ר' אלעאי א"ל דס"ל כמו רבה דאמרינן בכל מקום מה לי לשקר אף בודאי במקום עדים כמו התם דאזיל באורחא דנהר פקוד ולהכי ס"ל דנאמן אבל לדידן דה"ל ספק בזה אזלינן לחומרא כמו רב אשי דס"ל בזה שם במס' כתובות דהוה ספק וקמבעי ליה בזה כמבואר

ועוד נ"ל לישב עפ"י מה שכתב הכא הגאון בישועות יעקב ביו"ד (סי' שיד) להקשות מ"ט יהא נאמן הא הוי מיגו לגרוע דהא בזה הוא פטור מן המתנות אף אם ימכרנו במומו לישראל אבל מי לא הוה חייב במתנות עי"ש שמבאר לענין כהן דמתנות וכתב דלהכי קאמר אנן משמיה דר' אלעאי מתנינן והוא משים דר"א לטעמיה דס"ל דבחו"ל אינו נוהג מתנות ומיירי בחו"ל בזה"ז אבל למ"ד דנוהג בחו"ל ליתא דין זה עי"ש. וא"כ ניחא דברי רבינו דהוא פוסק לעיל בפ"ט מהל' בכורים ה"ו דמתנות כהונה נוהג אף בחו"ל ודלא כר' אלעאי ומש"ה ליתא האי דינא אליביה דהוי מיגו לגרוע דרוצה לפטור מן המתנות ולהכי השמיט ודוק

פרק נ הלכה ט השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא נאכל יקבר כו' וכן הדין במאכיל את הטריפה כמו שיתבאר בה' מכירה עכ"ל. והנה המשנה הכא במס' בכורות (דף לו) בסיפא גבי המוכר ונמצאת טריפה מסיק מכרוהו לכותים או אכלוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטריפה וכן כתב רבינו דין זה לקמן בה' מכירה פ' ט"ז ה' י"ב אבל לעיל ברישא לא תני מכרוהו וכתב הרע"ב הכא במשנה וגבי בכור לא תני מכרוהו דבכור תמים אסור בהנאה וכתב התוי"ט ואני תמה שאע"פ שאסור בהנאה אינו תופס את דמיו שאין לך דבר שתופס את דמיו אלא עכו"ם ושביעית כו' אבל נ"ל דה"ט דלא תני גבי בכור דאע"ג דבמומו שרי אפילו לכותי מ"מ לא שכיח למעבד הכי לפי שישראל קדושים הן והואיל דלא שכיח ואע"ג דשרי לא בעי למיתני עכ"ל. וכתב התוס' חדשים ונ"ל דמש"ה לא שכיח כיון דאינו נמכר באטלז לא שכיח למכור לעכו"ם כו' ועוד דאין עושין סחורה בבכורות עכ"ל: והנה התירוץ הראשון הוא דוחק והשני אין לו שום שחר דהא כמו דאין עושין סחורה בבכורות תני נמי המשנה דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובזה שוה טריפה לבכור ואי נזדמנו שרי בתרווייהו והכא דמיירי ע"כ דהוי כנזדמנו ליה נוכל לומר כן גבי בכור. אמנם נ"ל דמזה יהיה ראיה לדעת הבה"ג ז"ל שמביא התוס' במס' בכורות (דף לב ע"ב) דס"ל דאסור בכור בע"מ לעכו"ם כתנא דברייתא ודחקו התוס' בזה ולפ"ז ניחא שפיר דס"ל לבה"ג דלהכי ולא קתני המשנה גבי בכור ברישא מכרוהו לכותי משום דאפילו בע"מ אסור לכותי וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ולהכי פוסק הבה"ג כן והוא כתירוץ התוי"ט דאינו מוכר לכותי דזה אסור. אמנם לדעת רבינו דס"ל דמותר לכותי נ"ל לומר כן דהנה המשנה אמרה מכרוהו לכותי כו' משלמין לו דמי הטריפה משמע דאפילו אי לא נתן הלוקח מעות אי מכר הטריפה צריך ליתן לו המעות וזהו רק בטריפה אבל באיסורי הנאה מבאר המשל"מ שם בה' מכירה הל' י"ד דאינו נותן לו שום מעות הלוקח בין אם ידע או לא ידע או לא נתן לו והביא בשם ס' בעה"ת והאריך בזה וא"כ ה"נ נאמר דאף דאינו תופס את דמיו מ"מ א"צ לשלם לו עתה והמשנה מיירי בתרווייהו אף אי לא נתן המעות דצריך לשלם ולהכי לא קתני בכור דהוי איסורי הנאה כמבואר ודוק

פרק ד הלכה טו יצא שליש ומכרו לכותי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה עכ"ל. וי"ל דג' תיבות הללו שאומר ונפטרה מן הבכורה הוא ט"ס ולמותר הוא דהכא כיון דהבכור חי ורק מכרו לכותי א"כ אפילו לרבה דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש והבכור אינו קדוש מ"מ נפטרה מן הבכורה ולא מיבעי למימר לענין דנתקדש למפרע דלהכי נפטרה מן הבכורה וגם בש"ע (סי' שט) ליתא זה וט"ס הוא ודוק

פרק ה הלכה ט הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה אבל הלוקח ממעות שביעית ה"ז פטורה מן הבכורה שנאמר לאכלה ולא לסחורה כו' והראב"ד ז"ל השיג דהתם אמר לאכלה ולא לשריפה וכתב הכ"מ והלח"מ דרבינו היה גריס ולא לסחורה אבל לאכלה ולא לשריפה נמי גריס ע"כ מקושיא דמקשה מחלה שם כמו שמבאר הלח"מ שם. ונ"ל לומר דמזה משמע לכאורה יהיה ראיה להדין שמעיין הגר"ע איגר ז"ל בגה"מ במס' שביעית פ"ח מ"ב אי מעשר שני טהור מותר בהבערה וכתב דלא מצא גילוי לדבר זה דמעשר שני טהור מותר בהבערה לא בש"ס ולא בפוסקים והנה הא מזה מבואר שפיר דהא גבי בהמת מעשר שני שחייבת בבכורה והוא מהירושלמי שהביא הכ"מ וא"כ דמ"ש טהור אסור בהבערה א"כ נימא נמי בזה לאכלה ולא לשריפה דהא בכור אמוריו מקריבין אלא ודאי שרי בשריפה כמבואר ועיין בירושלמי פ"ק דמ"ש ה"ב בעי קומי ר"ז ילדה בכור אמוריו מהו שיקרבו על המזבח ובת"י שם נבאר בס"ד

פרק ו הלכה ב אבל חכמים אסרו לעשר מ"ב בזה"ז ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית גזירה