כתר המלך חלק ב שמח

דודאי ל"א דיתבטל מכל ישראל מצות פסח דיפקירו ארצם והתורה לא כן צותה רק רצתה שיעשו פסח בשבת ואמרינן בהדיא במס' יומא (דף מו ע"ב) דתמיד בשבת הותרה מקרא דמועדו וא"כ ה"ה לענין פסח דגמיר ממועדו ורק הכא לענין מכשירי פסח דקאי על יחיד ששכח ולא הביא סכין מע"ש וכדומה איזה סיבה שיקרה ליחיד אזי אמרינן דהיכא דיוכל להפקיר אזי אינו דוחה המכשירין את השבת אבל לא לעקור מצוה שדומה לומר דישלחו כולם לדרך רחוקה אשר אין הדעת סובלתו והראיה מס"פ ר"י גבי קצירת העומר אינו דומה כלל דהתם אמר דנקצר ביום כשר ונקצר מאתמול דלא יבטל המצוה אבל לבטל המצוה באיזה תחבולות לא שמענו מעולם ולא קשה מידי על התוס' ודוק

הלכה כ בכ"מ כן המצרף נחושת והמקמץ אע"פ שהן מאוסין מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל לראות עכ"ל. וכתב הכ"מ שם בברייתא אחרים אומרים המקמץ כו' פטורין מן הראיה שנאמר כל זכורך יצאו אלו כו' ומשמע לרבינו דכיון דבלשון אחרים מתנייהו משמע דרבנן פליגי עלייהו ומחייבי ונקטינן כותייהו ואע"ג דבגמ' קאמר אלא קרא למאי אתא לכדאחרים א"ל דרבנן פליגי ודרשי לדרשא אחריתא והרי"ק ז"ל כתב דאחרים לא מיעטו להו אלא במאיסותם מפני שאינם יכולים לעלותע כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל האדם עכ"ל. והנה על תירוץ הראשון של הכ"מ דכתב דרבינו ס"ל דרבנן פליגי על אחרים תקשה לענ"ד בריש המס' דדחיק שם הכל לאתויי מאי תקשה לפ"ז דאתי לרבות המקמץ והמצרף ודלא כאחרים וצריך לומר ע"כ כתירוץ של הרי"ק דאי מטהרין גופן הכל מודים ולא שייך לומר הכל לאתויי

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא שם (דף ז) דאמר ואין נראין חצאין סבר ר' יוסף לומר כו' אלא קרא למאי אתא לכדאחרים דתניא אחרים אומרים המקמץ כו' פטורין מן הראיה כו' וצריך להבין מ"ט אומר הברייתא זה בלשון ואין נראין חצאין נימא סתמא כמו שאמרו אחרים יראה כל זכורך מי שיכול כו' המקמץ פטור מ"ט אומר בשינוי לשון ואין נראין חצאין אלא זה אתי לאשמועינן דלא דמי פטורי דהני לפטורי דאחרים שכל הפטורין אין אופן שיתחייבו אבל פטורי דמקמץ כו' דומין למה שאומר ברישא דאין נראין ריקנין אשר פטור הוא בשעה שאין לו ומחויב לבקש תחבולות לבקש כסף להביא קרבן ראיה כן הני אין נראין חצאין שהמה אינן רשאין להתראות בשעה שהמה לא מוטהרין ומאוסים ורק מחויבין לטהר גופן ומלבושן כדי שיוכלו לעלות ואין עליהם נאמר פטורים דהמה אינם פטורין רק בשעה שגופן אינו נקי אבל אם מטהרין גופן חייבין ומחויבים להשתדל בזה כמו האין נראין ריקנין שמחויב לקנות קרבן ולבוא לראיה כמבואר

ונ"ל לומר דדברי רבינו תליא בפלוגתא דאיתא במס' פסחים (דף צד ע"ב) ואע"ג דמצי עייל ולא אמרינן לו קום עייל והתניא יהודי ערל שלא מל ענוש כרת דר"א אמר אביי דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא רבא אמר תנאי היא דתניא ר"א אומר נאמר ריחוק מקום בפסח כו' ר"י בר"י אומר משום ר"א חוץ לעשייתו כו' נמצא דלדידן דפסקינן דדרך רחוקה הוא מן המודיעים כשיטת רע"ק וכמו דפוסק רבינו לעיל בפ"ה מה' ק"פ וכן פוסק נמי דאם לא מל ענוש כרת אלמא דס"ל דאמרינן קום עייל וה"נ אמרינן להני שמחוייבין לטהר א"ע לעלות לרגל אבל אחרים יסברו כר"א רלא אמרינן קום עייל ותנאי היא ולתנא דאמר ערל שלא מל ענוש כרת ס"ל דמן המודיעים הוא דרך רחוקה אבל בל"ז חייב וה"נ מחויב לטהר גופו ולאביי משמע דכ"ע מחייבי הכא כיון שאינן ראויין כמו ערל וטמא שמחוייבין לטהר א"ע ולמול וא"ל ח"כ וה"נ כן הוא כמבואר ודוק

הלכה ג כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית כו' עכ"ל. והנה בירושלמי דחגיגה פ"א ה"א איתא מהיכן הוא מודד מן החומה או מן הבתים תני שמואל מן השילוח ושילוח הוא באמצע המדינה ע"כ ומפרשים הק"ע והפ"מ דקאי גבי קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית דמודדין מקום ירושלים מן השלוח שהוא באמצע המדינה ותמה הק"ע בש"ק שם על רבינו שלא הביא זה דאמר דהוא מן השלוח שיעור המדידה דהוא באמצע ירושלים ואפשר דלפסח מדמינן ליה וכי היכא דהתם מאסקופת העזרה מיקרי דרך רחוקה ה"נ כן. אך קשה הא התם כתיב הרחוקה עכ"ל. וכל דבריו תמוהין לבד מה שרבינו הא פוסק התם בפ"ה מה' ק"פ דשיעור דרך רחוקה הוא ט"ו מילין מן המודיעים ולחוץ ועוד מקשה דלא דמי זה לזה דהא הירושלמי מעיין איזה מיקרי בקטן שיעור שיכול לילך דיתחייב בחינוך והתם אי בשעת שחיטה לא הוה בעזרה מיקרי דרך רחוקה מגזה"כ ומה דמסיק דכתיב הרחוקה לא נמצא זה במקרא רק נקוד על רחוקה וכל דבריו צע"ג. ונ"ל ליישב דברי רבינו שלא הביא זה כן דהנה הגמ' בד' ו' אמר שם עד הכא מאן אתיא עד הכא דמחייבי אמו בשמחה אייתי אמו מכאן ואילך אם יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית חייב ע"כ. והנה השיעור אשר אייתי אמו הוא עד המקום שתבוא כדי לאכול שלמי שמחה והוא עד החומה מקום שנאכלין בשר שלמים והוא לפנים מן החומה תיכף. אמנם הירושלמי אזיל לטעמיה דס"ל דמה דפטרי נשים וקטנים היא רק מראיית קרבן אבל בראיית פנים הכל חייבין כמו שכתבו התוס' במס' חגיגה ד"ה הכל וא"כ ראויה אמו להביא את בנה להר הבית שמחויבת לילך להר הבית לראית פנים. וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי ע"ז דהטעם דאמרו מירושלים להר הבית לא משום דעד הכא אייתי אמו אלא ע"כ צ"ל דכך שיערו חכמים דזה מקרי הגיע לחינוך דחייב מדרבנן הוא אי יכול לעלות מירושלים להר הבית ושפיר הוא מעיין בזה כמה הוא השיעור מן החומה או מן הבתים ואומר תני שמואל מן השלוח שהוא באמצע המדינה ומזה השיעור מיקרי הגיע לחינוך אבל לדידן ליתא לספוקי כלל דהוא מן החומה כמו בכל מקום ירושלים דהוא מן החומה דעד שם אייתי אמו ואפילו א"נ כמו שכתב הק"ע שם בירושלמי ריש חגיגה דהירושלמי אינו מרבה על ראיית פנים רק על טף מג"ש דהקהל אבל לא נשים דבנשים גם הירושלמי ס"ל כשיטת הגמ' דידן דפטורים אף מראית פנים מ"מ ניחא דודאי לפ"ד הירושלמי לא ס"ל הטעם דעד הכא אייתי אמו ומכאן ואילך בעי שיאחוז בידו של אביו דהא ס"ל דבראית פנים אף הטף חייבין דאינו יכול לא לאחוז בידו של אביו ולא לרכוב על כתפו וע"כ עד העזרה לראית פנים אמו הביאו והשיעור של זה דפליגי ב"ש וב"ה הוא אם מחויבים בראית קרבן שכך שיערו חכמים ולא תליא בזה דאייתי אמו דהא אף הטף הביאו לראית פנים ולהכי הוא מן השילוח אבל לדידן ליכא לספוקי דהוא מן החומה כמו בכל מקום ירושלים ודוק

הלכה ד כל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה פטור מן החגיגה כו' חוץ כו'. והלח"מ כתב דהתוס' בס"ק דחגיגה (דף ב) חולקים ע"ז דמדבר ואינו שומע דבחגיגה נמי חייב וא"ת כו' וי"ל דלרבינו ס"ל תנא ושייר כו' וא"ת כיון שלדעת רבינו ז"ל תנא ושייר א"כ אמאי לא פסק כהתוספתא דאית ליה דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשאר בשלמא לפירוש התוס' מדלא תנא ליה בברייתא בגמ' משמע דלית לנו כהתוספתא אבל לפ"ד של רבינו נימא דהתוספתא עיקר והא דלא תני ליה משום דתנא ושייר כו'. והנה לפי מאי שבארנו לעיל דבתוספתא איתא הגירסא ונוהגת כל שבעה היינו דהשמחה נוהג כל ז' וראיה וחגיגה אינו אלא לתשלומין כל ז' וא"כ נימא טפי שפיר לפ"ד רבינו מה שהתוספתא קחשיב ליה זה והברייתא לא קחשיב ליה דצ"ל דתנא ושייר לדברי הברייתא ותרווייהו מודים בזה ולפ"ז א"צ לאריכות הלח"מ ודוק

הלכה יג לא יביא אדם תודה ביום י"ד כו' ואם הביא יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שבארנו עכ"ל והכ"מ הקשה בשם הרי"ק דהא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ומתרץ דעל אם הביא במועד קאי עיי"ש. והלח"מ כתב דבר