כתר המלך חלק ב שמז

יוחנן הא ס"ל לפי פירוש הירושלמי שמפרש ליה המשל"מ והקצוה"ח דלא חיישינן כלל לקידושין וא"כ לר' יוחנן היאך מצינו שיש לו קרקע יש לומר דכ"ז הוא רק א"נ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל א"נ דקנין פירות הוא כקנין הגוף ניחא פשוט דאית ליה קרקע שקנה וא"כ ר' יוחנן דס"ל במס' גיטין (דף מח) ובש"ד דקנין פירות כקנין הגוף דחי ניחא פשוט דאית ליה קרקע שקנה היכא שנתנו לו כסף ע"מ שאין לרבו רשות בו וקנה מזה ומקרי ארצך ולא נצרך לומר דנשא אשה וירשה כמבואר

והנה כ"ז נוכל לומר דיהיה קדושין תופסין בח"ע רק א"נ דקדושין שא"מ לביאה הוי קדושין אבל א"נ דקדושין שא"מ לביאה לא הוי קדושין וכתבו התוס' שם במס' קדושין (דף נא) דשאר חייבי לאוין לא תיקרי אינן מסורין לביאה דלא מיקרי אינן מסורין לביאה רק היכא שע"י הקדושין לא הוי מסורין לביאה אזי ס"ל לרבא דלא הוי קדושין והנה כאן א"נ דחצי עבד וחב"ח תופסין הקדושין אזי אסור לבא עליה דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש וכמו דאמרינן במס' יבמות (דף מה ע"ב) כגון שקידש בת ישראל דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש נמצא כיון דע"י הקדושין הוה א"מ לביאה ודאי אי קידש חצי עבד לא הוי קדושין דהו"ל קדושין שאינן מסורין לביאה וא"כ המ"ד דס"ל דקידש חוששין לקדושיו ע"כ ס"ל דקדושין שא"מ לביאה הוי קדושין וא"כ ניחא רב דאמר לא ידענא הכא במס' פסחים הוא לטעמיה משום דספוקי ליה גבי קדושין שא"מ לביאה אי ה"ק א"ל וא"כ גבי ח"ע וחב"ח נמי מספקא ליה בזה אי משכחת קדושין גביה ולהכי אומר לא ידענא דא"נ דהוי קדושין ומשכחת ליה גבי חצי עבד קרקע וא"כ א"ל דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ואתי הקרא דופנית על החזרה או דלא מ"ל כן דחזינן דהתורה מיעטה ת"ע ש"מ דלא בעי קרקע וא"כ לא קאי ע"כ על חזרה דא"כ על הליכה ל"ל כמבואר

והנה אף דרב ס"ל דירושת הבעל הוה מדרבנן במס' כתובות (דף פד) דהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה מ"מ משכחת לדידיה קרקע מה"ת אם חל הקדושין שנשא אשה והיה לו בן ומתה וירשה בנה ומת הבן וירש אותו אביו הח"ע וחב"ח וכמו שמוקי לה הנוב"י במה"ת (סי' צד) שם. ועתה ניחא כיון דרבינו פוסק בהדיא בפ"ב מה' אישות כסוגיא דמס' גיטין דחצי עבד שקידש הוי ספק קדושין וא"כ לא משכחת ליה לח"ע שיהיה לו קרקע וא"כ לא משכחת ליה הא דר' אמי והסוגיא דמס' גיטין דמספקא ליה ע"כ חולק על ר"א ופוסק רבינו כהאי סוגיא או דא"ל דס"ל לרבינו כמו שכתב הטורי אבן דאף א"נ דיש לו לח"ע קדושין ל"מ ביש לו קרקע רק א"נ דירושת הבעל מדאורייתא דלא כדברי הנוב"י עיי"ש בד' ב' ד"ה ועבדים וא"כ כיון דרבינו פוסק בהדיא בפ' י"ב מה' אשות ובפ"א מה' נחלות דירושת הבעל הוה מדרבנן לא משכחת ליה הא דר' אחי ולהכי השמיטו. והנה דבר זה שכתבו התוס' במס' פסחים (דף ג ע"ב) דבני חו"ל פטורין מן הראיה והביאו האחרונים ראיה ע"ז מגמ' דגיטין (דף ד) דאחר ארץ ישראל כיון דשכיחי עולי רגלים משכח שכיחי וא"כ משמע דרק בא"י חייבין בראיה ובחו"ל פטורין ועוד הביאו ראיות לזה ומפרשים דלהכי פטורין בני חו"ל הוא מפני שאין להם קרקע דקרא דבארצך אשר ילפינן מניה דיהיה לו קרקע הוא דוקא בא"י כמו דאיתא בסוגיא דב"ב (דף פא) בארצך למעוטי חו"ל ק במס' חולין (דף קלו) אמר ארצך למעוטי חו"ל ובקדושין ודף לט) אמרינן שדך למעוטי זרעים שבחו"ל ופירש רש"י שדך המיוחד לך וחו"ל לא הקנו לך מן השמים וא"כ מי שאין לו קרקע בא"י פטורין המה מן הראיה ולהכי בני חו"ל פטורין מן הראיה מטעמיה דר"א שאין להם קרקע וא"כ רבינו דהשמיט הדין דר"א למי שא"ל קרקע השמיט נמי הא דחו"ל. ועפ"ז נ"ל להביא ראיה נכונה לדעת רבינו מהא דאיתא בירושלמי דמס' הוריות (פ"א ה' ב') ריב"ל אמר לראיה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים ר"ח בשם ר"ה טעמיה דריב"ל ויעש שלמה את התג בעת ההיא מלבוא חמת עד נחל מצרים כו' נמצא דהירושלמי ס"ל הכא דבני חו"ל פטורין מן הראיה והטעם דפטורין להאי מ"ד דהוא ריב"ל משום דאזיל לטעמיה דס"ל בירושלמי פ"ג דפיאה דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ולהכי אמר נמי הכא דאין חייבין רק מלבוא חמת בני א"י

והנה בגמ' דידן במס' הוריות (דף ג ע"א) אמרינן בהוראה הלכו אחרי רובו של יושבי א"י שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא מכדי כתיב קהל גדול מלבוא חמת ל"ל אלא ש"מ הנהו דמיקרי קהל והנה א"נ כדברי הירושלמי דבני חו"ל פטורין מן הראיה משום דאין להם קרקע בא"י א"כ מנ"ל למדרש על הוראה דהלכו אחרי רוב א"י דלמא להכי כתיב הקרא דמלבוא חמת לגלות דבני חו"ל פטורין מן הראיה ולראיה הוא הקרא אלא ע"כ גמ' דידן פליג על הירושלמי ופליג נמי על ר' אמי וס"ל דאף בני חו"ל חייבין ולהכי השמיט רבינו כהסוגיא דהוריות כמבואר

והנה הפ"מ בירושלמי דפסחים (פ"ז ה"ו) ובהוריות פ"א שם הוא מפרש כן דלראיה הלכו מלבוא חמת דלענין פסת הבא בטומאה הולכין אחרי רוב הנכנסין לעזרה אבל לענין ראיה בעזרה שזו מצוה בפ"ע כדכתיב בבוא כל ישראל לראות הולכין אחר גבול ישראל ואם יש בהן רוב טמאין דוחה את הטומאה ומותרין לילך כדי להראות בעזרה ולהביא קרבנות ציבור עכ"ל בפסחים ובמס' הוריות מסיק הפ"מ עוד ואם יש בהם רוב דוחה את הטומאה ומותרין לילך כדי להראות בעזרה עכ"ל. ולענ"ד דבריו אין להם שום שחר דהא זהו ודאי דקרבנות ראיה אינו דוחה טומאה כמו דאיתא במס' יומא (דף נא) דחגיגה אף דהוא קרבן של ציבור מ"מ אינו דוחה טומאה לפי שאין זמנו קבוע וכן הוא בפסחים (דף עז ע"ב) כיון דלא דחה שבת טומאה נמי לא דחי וה"ה לעולת ראיה ודאי דחד דינא אית להו ואם היו כל ישראל טמאין נמי אינן נכנסין לעזרה להראות דכיון דאינן יכולין להביא קרבן ראיה אינן יכולין לבוא ריקנין ומה ענין קרבנות ציבור לזה קרבנות ציבור דדוחה טומאה לא תליא ברוב ציבור ורק אם הכהנים טמאין או טהורין ורק קרבן פסח תליא בציבור ומה ענין ראיה לקרבנות ציבור וכל דבריו תמוהין ורק כמו שבארנו דקאי על ראיה דבני חו"ל פטורין מן הראות כדברי התוס' דפסחים (דף ג) דבארנו

והנה לעיל בפ"א מה' ק"פ הביא המשל"מ דברי התוס' שכתבו שם בתס' פסחים דמי שאין לו קרקע פטור מן הפסח כמו מן הראיה והקשה ע"ז החתם סופר בח' או"ח (סי' קכד) דאמר במס' שבת (דף קלב) דלר"א להכי ציצית ומזוזה אי דוחה מכשירי שבת משום שבידו הוא להפקירן וא"כ נמי גבי פסת איך דחה מכשיריו שבת הא בידו להפקיר הקרקע ודחק הח"ס בזה. והנה לפ"ד דרק בא"י בעי קרקע וא"כ לא קשה מידי דהא ר' אליעזר ס"ל במס' קדושין (דף לז) דביאה ומושב בכל מקום שאתם יושבים משמע כמו דאיתא שם דר' אליעזר לחומרא פליג וא"כ אף בחו"ל חייבין בפסח וא"כ ודאי לא בעי לר"א קרקע בא"י גבי פסח. אך זה תקשה לי מסוגיא דפסחים (דף פת ע"ב) דאמר אביי הולך העבד אצל הרועה הרגיל אצלו כו' ונותן ע"מ שאין לרבו רשות בו ועושה פסח לעצמו ותקשה היאך משכחת ליה דעבד יהיה לו קרקע בקנין הגוף שיתחייב בפסח. אך דברי התוס' צריך ע"כ לפרש כמו שמפרש הצל"ח דודאי אינו תלוי חיוב של פסח במי שיש לו קרקע ורק הא קיי"ל דמי שהיה בדרך רחוקה פטור מפסח וקושית התוס' הוא על ריב"ב היאך לא עלה לרגל וע"ז תרצו דלא היה לו קרקע ופטור מראיה וא"כ ממילא היה בע"פ בדרך רחוקה אבל מי שהוא בירושלים בע"פ ודאי חייב בק"פ אף מי שאין לו קרקע ומחא ג"כ מעבד דחייב בפסח. ומה שכתב החתם סופר עוד אי מ"ד מי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ היאך אמרה תורה פסח דוחה שבת ליפקר נכסיו וליפטר וכה"ג פריך לענין קצירת העומר ס"פ ר' ישמעאל אע"כ מדכתב רחמנא במועדו שפסח דוחה שבת ש"מ דמי שא"ל קרקע חייב בפסח עכ"ל. ולענ"ד אין כאן קושיא כלל