כתר המלך חלק ב שמב

פסח וא"כ ה"נ ל"א דאתי העשה דיראה וידחה הל"ת דל"י ריקם דע"ז גופה נאמרה הל"ת כמו התם כמבואר

וענ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא במס' קדושין (דף כט ע"ב) ת"ר לפדות אח בנו ולעלות לרגל כו' ד' יתודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ורבנן מ"ט דכתיב בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. והנה רש"י ז"ל מפרש ליה על זמן שהגיע הזמן ואין לו זמן מספיק לשניהם והנה רבינו מפרש לעיל בפי"א מה' בכורים ה' ד' על כסף אם לא היה לו כסף לזה ולזה וע"ז הוא הפלוגתא דר' יהודה ושל חכמים והנה הפשט של רבינו דקאי על כסף מוכרח הוא דהא ילפינן ההיקש מקרא דלא יראו פני ריקם שסמיך לבכור בניך תפדה משמע דקאי על ביאתו שלא יבוא ריקם רק בדי כסף לקרבן על עולת ראיה דאי קאי על הזמן ובא המקרא ללמוד דזהו קדום א"כ ה"ל למיסמך קרא של יראה כל זכורך לבכור בניך תפדה אלא מדסמיך הבכור בניך ללא יראו פני ריקם ש"מ דקאי על הכסף שאין לזה ולזה ומה שאומר אח"כ עולה לרגל היינו אם ישאר לו כסף אח"כ ואם לא יהיה לו אינו עולה ור"י אומר עולה לרגל ואח"כ כאשר תשיג ידו יפדה בנו. אמנם הא תקשה לפ"ז אכתי כיון דמקרא זה לא ילפינן רק מהקישא היכא שאין כסף לזה ולזה וא"כ ראיית פנים יכול לקיים ורק שיחסר לו הקרבן וא"כ יכול לקיים העשה דראיית פנים ולפ"ד הט"א דמבאר שם דלהכי ל"א הכא דיבוא עשה וידחה ל"ת היכא שאין לו הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומפרש דרב אשי שאומר שם יקדש עשה ול"ת אינו חולק על רבא בזה אמנם הצל"ח ז"ל בפסחים שם (דף צה ע"א) כתב דדבר זה תליא בפלוגתא דהאי מ"ד דבעי קרא על עצם שיש בו מוח לא ס"ל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כמו רב אשי דיליף מיקדש עשה ול"ת וא"כ הכא נמי אי אין לו כסף אמרינן דיוכל לקיים העשה דראיית פנים בעזרה בלא קרבן ואזי אמרינן דתחלה פדיית הבכור ויקיים העשה ריקם והל"ת ימלא אח"כ כאשר תשיג ידו דהא יש תשלומין כל שבעה אבל היכא שאין לו זמן לזה ולזה וא"כ גם העשה של יראה כל זכורך לא יוכל לקיים לא נדע איזהו תחילה אולי דבזה לא הוי תחילה פדיית הבכור וה"ל להקרא להסמיך תחילה זה דיראה כל זכורך לבכור בניך תפדה דאפילו היכא שאין לו זמן לזה ולזה מ"מ הפדיה הוא תחילה אלא ודאי לזה לא צריך קרא לאשמעינן דהוא כדברי רבינו דהיכא רבא ריקם אפילו עשה אינו מקיים וא"כ לא שייך הכא כלל דעשה ידחה ל"ת דבלא קרבן ליתא שום קיום עשה וא"כ שוה לנו אי יחסר לו כסף או הזמן אינו מספיק לו דבתרווייהו שוין דהתורה כתבה דפדיון בנו תחילה לעליית רגל בין לעשה ובין להל"ת דעשה בלא ל"ת ליתא כלל וא"כ כיון דכתבה התורה דפודה בנו תחלה בהכסף ממילא נדע הכל ודוק

הלכה ד מי שלא הקריב בראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה"ז מקריב בשאר ימות הרגל כו' וכולן תשלומין דראשון הם עכ"ל. וכתב הכ"מ ופוסק כר' יוחנן לגבי ר' אושעיא ויש לתמוה ע"ז דהא ר"א גדול מר' יוחנן דרבו היה ועיין לח"מ הכא ובירושלמי פ"א דחגיגה כתב הק"ע בש"ק טעם ג"כ משום דחזקיה בירושלמי ס"ל כר' יוחנן עיי"ש. ונ"ל ליישב דעת רבינו כן דהנה איתא במס' פסחים (דף פא) מטמאין אחד מהן בשרץ ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ כו' קסבר עולא כולן תשלומין דראשון ומאן דחזי בראשון חזי בכולהו אלמא דגם עולא ס"ל כר' יוחנן דכולן תשלומין דראשון דה"ל תרי לגבי ר"י. והנה אף שהתוס' כתבו שם ד"ה עקר וא"ת ומה תקנה רוצה רב נחמן לעשות דהא רב נחמן ס"ל שוחטין וזורקין על ט"ש וי"ל דל"א כולן תשלומין דראשון הם ויכול לטמא במת ע"כ וא"כ לפ"ז רב נחמן ס"ל כר"א וה"ל שוב תרי לגבי ר' אושעיא נמי אמנם נ"ל דלאו דיחוי הוא זה דהנה במס' חגיגה (דה ט ע"א) מקשה ומי אר"י הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא בלילה א"מ ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא אר"י שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני מתקיף לה ר"פ הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא אלא למ"ד רגל בפ"ע הוא מא"ל אר"פ כו' נמצא דא"נ דפסח שני תשלומין דראשון הוא א"ל דשאני טומאה דאע"ג דלא נראה להביא בראשון מ"מ חזי לשני וא"כ י"ל דר"נ נמי ס"ל דשני תשלומין דראשון הוא וס"ל נמי כר' יוחנן דגבי חגיגה תשלומין דראשון הוא ומ"מ הכא לענין טומאה אי מטמאהו במת אף דלא חזי בראשון חזי בשביעי ומכ"ש לפי מאי שכתבו התוס' במס' פסחים (דף סט ע"א) ד"ה שו"ז בשם הרשב"א שם דלמ"ד שו"ז על טמא שרץ ס"ל ע"כ דשני תשלומין דראשון וא"כ רב נחמן דס"ל שו"ז על טמא שרץ שפיר ס"ל דתשלומין דראשון הוא גבי פסח וא"כ ניחא דרב נחמן מצי ס"ל כר' יוחנן ועיין בשו"ת ש"א (סי' סה) שדחה דברי התוס' תירוץ זה מ"מ א"ל דרב נחמן הכי ס"ל דפ"ש תשלומין דראשון כמבואר

ועוד הקשו בל"ז המפרשים דלפ"ד התוס' מה תקנה יהיה לרב נחמן אם חל ע"פ בשבת דאז הוא גם שביעי של פסח בשבח וחגיגה אינה דוחה את השבת מה תקנה יהיה והמפרשים מתרצים לר"נ יש תקנה אף א"ל דס"ל דהוא תשלומין זה לזה וא"כ ניחא דעולא ס"ל כר' יוחנן וה"ל תרי לגבי ר"א כמבואר

ועוד נ"ל ליישב דברי רבינו כן דהנה במס' חגיגה (דף ע"א) איתא סבר ר' יוסף לומר מאן דאית ליה עשרה בנים לא ליסקי האידנא חמשה ולמחר חמשה א"ל אביי פשיטא הי מינייהו משוית ליה פושע וה"מ משוית זריזין אלא לכדאחרים כו' והנה א"נ דכולן תשלומין זה לזה וא"כ נימא דמיירי דהיכא דיש לו בנים אשר המה גדולים ביום ראשון ובנים אשר ביום הראשון קטנים המה וביום השני או השלישי יגדלו ויהיו בני י"ג שנה אמרה תורה דאין נראין חצאין הגדולים ביום ראשון ואלה שיגדלו אח"כ ביום שני אלא ימתינו כולם להתראות ביחד דכתיב כל זכורך אלא וראי ס"ל להאי סוגיא דכולן תשלומין דראשון וא"כ קטן שהגדיל בשני או בשלישי פטור גם בהם. והנה על אופן אחר דקטן לא מצי לאוקמי דא"נ דמיירי בחיגר וכדומה ביום ראשון ונתרפא ביום שני מי יודע מחי יתרפא וכן א"נ דפסח שני רגל בפ"ע וא"כ שוה טומאה לשאר פטורים א"ל למ"ד תשלומין זה לזה דהיה לו בנים אשר טמאים ביום ראשון וביום שני יכלו ימי טומאתן ויהיו טהורין ואשמועינן הקרא דיראה כל זכורך ביחד אלא ודאי ס"ל להסוגיא שתשלומין דראשון הוא וכיון דאינו ראוי בראשון לא חזי לשני והנה בהאי דינא אם היה קטן בראשון ונתגדל בשני לא נתבאר ביחוד דינו בגמ' דלא אמר רק א"ב חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולא אמר א"ב קטן שנתגדל ביום שני וגר שנתגייר בחוה"מ מ"מ נראה דדינו שוה ותליא בזה אם הוה תשלומין דראשון אז אינו חזי ואי תשלומין זל"ז אינו ראוי בשני ומה דלא אמר הגמ' נ"כ א"ב זה קטן וגר נ"ל דחד מינייהו נקט והראיה לזה מהירושלמי שם בחגיגה דאמר שם בפ"א ה"א איתא א"ב גר שנתגייר בנתים ואף דהירושלמי לא קתני קטן א"ל דהירושלמי אזיל לטעמיה דס"ל דבריאת פנים הכל חייבין אף טף כמו שהביא התוס' רפ"א וא"כ מה שחייבו חכמים בחינוך כל שיכול לאחוז בידו של אביו הוא רק בחינוך לענין קרבן וא"כ כל קטן מביא ביום ראשין מדרבנן קרבן חגיגה לפ"ד הירושלמי וא"כ הביא קרבנו ביום ראשון מה שחייבו חכמים להכי נקיט גר וא"ל דה"ה קטן דמי לחיגר כמו שבארנו ועיין תוס' שם בחגיגה (דף ב) ד"ה איזהו ובט"א שם ד"ה איזהו קטן מה שמבאר בזה ואכ"מ

והנה בלח"מ הכא איתא כתבו התוס' בפ"ק דחגיגה דאיתא בתוספתא שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בראיה וחגיגה וכתבו ז"ל דהברייתא ד' י' לא הזכירה משום דס"ל דבכולהו איכא לשון תשלומין וכן נ"ל לשון המשנה דאמרה מי שלא חג ביט"ר חוגג כו' דמשמע דבחגיגה קאמר ותימא ע"ד התוס' דצריך לדחוק ולומר דמשמע דמשנה מי שלא חג מיירי בשמחה א"ו אין דבר זה עיקר ובכולהו יש לה תשלומין ואע"ג