כתר המלך חלק ב שלט

פרק ט הלכה ז אין מאכילין ממנו כו' אפילו גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל כו' עכ"ל. וכתב הלח"מ בפ' הערל איפליגו ר"א ורע"ק כו' אבל קשה על רבינו דהיאך פוסק כר"א הא איהו פסק בה' א"ב פי"ג דגר שמל ולא טבל אינו גר ובפ"א מה' מלוה פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וא"כ הא לא מצי סבר כר"א דר"א לא אייתר ליה חושב ושכיר להכי משום דאית ליה התם הכי אלא אי לא הוה מוקי קרא לדרע"ק גבי קטן וגר היכי פסקינן גבי תושב ושכיר כו'. ומתרץ לה כמו"ח ז"ל כן דרבינו ס"ל מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין דהא אמרינן שם זה ושמעינן לר' אליעזר דאמר למידין ומשיבין וא"כ אייתר ליה חד תושב ושכיר למעוטי לכשנולד שהוא מהול צריך הוא להטיף ממנו דם ברית ועל גר שמל ולא טבל לא צריך קרא דהא התוס' כתבו במס' יבמות (דף מו ע"ב) ד"ה כי פליגי דאי כר' יהושע ל"ל קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דכותי גמור הוא כו' וי"ל דלעולם כר' יהושע ס"ל ולא מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורע"ק סבר מדמעטי קרא בפסח ש"מ דאין גר עד שימול ויטבול ע"כ וא"כ ניחא דרבינו ס"ל כר' יהושע ומטעמיה דבאבות טבילה נמי הוה וילפינן מזה דאינו גר עד שימול ויטבול וא"כ לא צריך קרא לזה וילפינן על פסח כמבואר ודוק:

פרק ח הלכה ז מבושל כו' בין שנתבשל במים ובין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות שנא' ובשל מבושל ריבה הכל. ובה' ח' כתב עוד צלהו ואח"כ בשלו או שבשלו ואח"כ צלהו או שעשהו צלי קדרה ואכל חייב עכ"ל, וכתב הכ"מ ויש לתמוה על רבינו שמאחר שפוסק כרבנן דצלהו ואח"כ בשלו חייב ה"ל למפסק בצלי קדר דלא מחייבין אלא לרבי דלית הילכתא כותיה ונ"ל שרבינו מפרש דלרבנן נמי חייב על צלי קדר מרבויא דבשל מבושל וכי אמרינן דא"ב צלי קדר היינו לומר דמקו"ח לא הוה משתעי אבל מבשל מבושל משתעי שפיר עכ"ל. והנה כבר תמה עליו הצל"ח ז"ל דא"כ מאי מקשה הגמ' ורבנן האי בשל מבושל מאי עביד ליה הא מיבעי ליה לצלי קדר ועיין בתירוצם עד"ר. והנה כמו"ח הגאון ז"ל אמר תירוץ נכון לתרץ דברי רבינו כן דהנה חזינן דדברי רבינו ברור מללו לפסוק כרבי ולא כרבנן דהא כתב בהדיא שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל אלמא דיליף מקרא דבשל מבושל על מי פירות ולא מקו"ח וס"ל דאף לרבי חייב בצלהו ואח"כ בשלו מקרא דבשל מבושל מרבי גם את זה והראיה מדלא אמר הגמ' א"ב צלהו ואח"כ בשלו אלמא דבזה כ"ע ס"ל דחייב או כתירוץ הלח"מ דס"ל כר"כ דידעינן סברא דהוי כמו מצה כמו דס"ל לר' יוסי ומה שפוסק רבינו הכא כרבי נגד חכמים הוא מזה דהנה רבינו כתב הכא בה' ח' דמותר לסוך אותו ביין ומי פירות חוץ מן המים כו' וכתב הצל"ח ז"ל דרבינו הוכיח דינו מן המשנה דאמר אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין בהם ואומר דלהכי נקיט המשנה רק משקין ומי פירות ושביק מים משום דבעי לאסוקי אבל סכין בהם דדוקא בהם שרי לסוך אבל במים אסור ועוד יש להביא ראיה מדלקמן (דף ער) קאמר דאית ביה קיטרי ומפיק מיא ובודאי המים שיצאו מעץ יבש הוא רק כרי סיכה מעט ואפ"ה אסור אלמא דסיכה נמי אסור במים

והנה הטעם לחלק בין מים לשאר משקין הוא יש לומר מזה דהנה בגמ' (דף מא) הקשה המהרש"א בשם הרא"ם ז"ל לרבי לא לכתוב במים ולא בעי בשל מבושל ובפרט א"נ דצלהו ואח"כ בשלו ידעינן מסברא בלא קרא דבשל מבושל כדברי הלח"מ לדעת רבינו ודאי תקשה קושית הרא"ם ז"ל וכ"ז תקשה רק לרבי אבל מה שמקשה המהרש"א ז"ל על הרא"ם דגם לרבנן תקשה דלא לכתוב במים ולא לבעי קו"ח זה יש לדחות דלרבנן דס"ל דמי פירות חמור ממים דילפי מקו"ח א"ל דאי לא הוה כתב רחמנא במים ה"א אפכא דיש לטעות דדוקא בשאר משקין אסור דמפיגין טעמן אבל לא במים ורק לרבי הוא הקושיא שפיר וס"ל לרבינו לתרץ דלהכי כתב רחמנא במים יתירא לגלות דאל תאכלו כו' ובשל במים דבמים אסור בין שבשל ביחד או שסך אח"כ דשום מים לא יבואו עליו אבל שאר משקין דיליף רק מיתורא דבשל מבושל אינו אסור רק לבשל בהם אבל לסוך שרי. והנה כ"ז הוא רק לרבי דצריך ליישב אליביה הקושיא דמיותר הקרא דבמים אמרינן דאתי לגלות דאסור אפילו סוכה וא"כ כיון דזה מצינו בסתם משנה דסתם דין זה כמו שמבאר הצל"ח מזה דאמר אבל סכין בהם דוקא אלמא דהסתם משנה ס"ל כרבי ונהי דהראיה מקיטרא דאפיק מיא יש לדחות לפי מה שכתב הכ"מ לקמן בה' י' דהוא רק איסור דרבנן אבל ראית הצל"ח מהמשנה היא מוכרחת וא"כ ודאי קיי"ל כרבי דכל עיקר דין זה הוא רק לרבי כמבואר והוא נכון ודוק

הלכה ד אכל ממנו נא או מבושל מבע"י אינו לוקה כו' אבל מבע"י פטור עכ"ל. ונ"ל דרבינו מפרש הא דאיתא שם ודף מא ע"ב) רבי אומר א"ל שבשלו משחשיכה בשלו מבע"י מנין ת"ל בשל מבושל מ"מ כו' א"כ לכתוב בשל בשל ופירש רש"י שבישל הפסח מבע"י וע"ז יליף רבי שחייב וא"כ אין חילוק בזה על רבי וה"ל לרבינו לפסוק בזה כרבי אלא דרבינו דלא הביא כלל זה ס"ל כפירוש המהרש"א שם דרבי מחייב אם אכל מבושל מבע"י ופליג על הברייתא דלעיל דפוטר ורבינו פוסק כמו הברייתא דלעיל דפטור ודוק

הלכה יא כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר וכשמגיע לגיד הנשה מוציאו ומנתחו עם שארי הגידין והעצמות והקרומות כו'. וכתב הראב"ד בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שנצלה הפסח עם גיד הנשה ועם תרבו כו' וכתב הכ"מ וי"ל שלא עלה על דעת שרבינו מתיר לצלותו עם חלב דאסור מה"ת אלא עם גוד הנשה שאין הגידין בנו"ט ושמנו שאין איסור אלא ישראל קרושים הם כו' ויש סמך לדברי רבינו מדתניא בתוספתא דפסחים נצלה החיצון ולא נצלה הפנימי קולף ואוכל עד שמגיע לנא עכ"ל. והנה סוף דברי הכ"מ לא הבנתי זה הראיה שמביא מן התוספתא דהוא בפ"ז שם דאמר תחילה מבקרו ועודהו בתנור אם נצלה נוטלו ואם לא ממתין לו עד שיצלה נצלה החיצון ולא נצלה הפנימי קולף עד שמגיע לנא עכ"ל. וא"כ לא מיירי כלל גבי פנימי וחיצון רק הפסח עצמו שצלאו בתנור והחיצון של הבשר נצלה ולא חלק הפנימי אוכל את הבשר הצלוי עד שמגיע לנא שאסור באכילה ולא מיירי כלל מגה"נ ומנ"ל לרבינו דגה"נ צולהו ביחד עם הפסח. ואולי יש לומר שכוונת הכ"מ כן הוא להביא ראיה מן התוספתא כה"כ דהתם היכא שהחיצון נצלה והפנימי הוה נא שרי החיצון ולא אסרינן להחיצון משום דבלעו מהפנימי כיון דלא אפשר שרי דלחתוך אינו יכול דבעי שיהיה שלם וא"כ אינו יודע אם הוא נצלה הפנימי או הוה נא ולהכי שרי דלא אפשר ה"נ גבי קרומין וגידין כיון דבעי שיהיה הפסח שלם כדאיתא שם (דף עד) וא"כ לא אפשר ליקח הקרומין ואינו אוסר כמו דהתם אינו אוסר הנא של הפנימי כמו כן הכא

ונ"ל כי רבינו אזיל לטעמיה כמו שכתב בשמי הב"י בסימן קה וז"ל ומדברי רבינו בפ' ט"ו מה' מ"א נראה שא"צ נטילת מקום ולא קליפה כו' אבל שומן הגיד והחוטין וקרומות האסורין משום חלב קיי"ל דאינן מפעפעין הילכך אוכל והולך עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו וכ"כ הרה"מ בפ"ז מה' מ"א שזהו דעת רבינו שלא להצריך קליפה למי שנצלת עם חוטין וקרומות וגיד ושמנו עכ"ל הב"י. וא"כ לפי שיטת רבינו ניחא שפיר כמו שמפרש הכ"מ דקאי על גה"נ והקרומין דאינו אוסר בצלי ואפילו קליפה לא בעי ולא כשיטת הפוסקים דבצלי בעי קליפה לכה"פ וא"כ בפסח כיון דלא יכול לחתוך צולהו שלם ומשליכם בעת האכילה ושרי הכל ודוק

הלכה יב כשמקריבין את הפסח בראשון כו' מקריבין עמו שלמים כו' אבל אם חל י"ד להיות בשבת או כו' אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא