כתר המלך חלק ב שלז

שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור עכ"ל. וכתב הכ"מ ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרבייה קרא לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר בכך מן השני עכ"ל

והנה הטורי אבן במס' ר"ה (דף כח) שם בא"מ הקשה וז"ל ומכאן ק"ל על מ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' ק"פ גר כו' וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים כו' ואם שחטו עליו בראשון פטור ואמאי כיון דבראשון לאו בר חיובא הוה שהיה עוד קטן עכ"ל. והנה לפ"ד הרי"ק הכא ליתא קושית הטורי אבן דהטעם הוא משום דרבי רחמנא לקטן ששוחטין עליו אמנם הא איתא במס' נדרים (דף לד ע"א) אמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא ומפרשים דהטעם הוי דהתורה לא מחייב כלל לקטן שימנו עליו על אכילת פסחו וכתבו שם התוס' והר"ן דהוי כמו נשים דרשות המה בפסח לחד מ"ד וא"כ נדתה לפ"ז דברי הרי"ק ז"ל דהא לא רבי רחמנא כלל לקטן שישחטו עליו וימנו עליו דהוא לאו דאורייתא אמנם במס' קדושין (דף מב ע"א) כתבו התוס' ד"ה איש זוכה ואין קטן זוכה וא"ת ול"ל קרא והא אין יד לקטן וי"ל דגבי פסח איצטריך דסד"א הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אפילו קטן אימא אפילו לאחרים זוכה קמ"ל עכ"ל אלמא דהתוס' ס"ל דמהאי קרא איש זוכה דצריך למעט קטן הוא רק אם קטן הוא מה"ת מרבינן להמנות עליו ולכאורה לפ"ד ר"ז דשה לבית אבות ל"ד ליתא לתירוץ התוס' בקדושין אמנם במס' גיטין (דף כה) אמרינן א"א בשלמא דאמנו כו' שפיר אלא אי אמרת כו' וכתבו התוס' תימא דבנדרים משמע דאיירי דלא אימנוהו דשה לבית אבות ל"ד וא"צ שום מינוי כו' וי"ל דסוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לבית אבות דאורייתא עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בחידושיו הוסיף עוד לומר דסוגיות מחולקים המה ואמוראי נינהו ואליבא דידיה מתרץ לה בגיטין התם אלמא דלפ"ד התוס' והרמב"ן הכא יש סוגיא מפורשת דס"ל דשה לבית אבות הוה דאורייתא וכן כתבו התוס' במס' גיטין (דף סד ע"ב) ד"ה שאני וא"ת תקשה ליה לרב יהודה הא דאמרינן בפ' האיש מקדש (דף מב) דאיש זוכה ואין קטן זוכה וי"ל דהתם אינו מיירי בדעת אחרת מקנה אותו אלא לאשמועינן בפסח שלו אינו יכול להמנות אחרים עליו דס"ד שיוכל להמנות משום דשה לבית אבות הוה דאורייתא והוה לענין פסת כמו גדול כו' א"נ כו' אלמא דס"ל נמי לומר דשה לבית אבות הוה דאורייתא

ונ"ל להביא ראיה לזה דיש מ"ד דס"ל דשה לבית אבות הוה דאורייתא מהא דאיתא בספרי והובא בילקוט בפ' נשא איש או אשה לעשות נשים כאנשים שהיה בדין ומה במקום שעשו קטנים כגדולים לא עשו נשים כאנשים מקום שלא עשו קטנים כגדולים א"ד שלא עשו נשים כאנשים ת"ל איש או אשה כו' ומפרש הזרע אברהם כן בשם הזית רענן מה שעשו קטנים כגדולים היינו לענין טומאת כהן דילפינן מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים כמו דאיתא ביבמות (דף קיד) או מה שאסור להקיף לקטן להמ"ד במס' נזיר (דף נז) עיי"ש דס"ל דהמקיף לקטן חייב ולענ"ד תרווייהו ליתא לפי מאי שכתב רבינו לקמן בפ"ג מה' אבל דרק הגדול מצווה שלא לטמאות להקטן ורק על הגדול הוא הצווי ולא על הקטן וכן זה דהקפה דחייב המקיף הוא נמי החיוב על הגדול אם הקיף כמו שכתב רבינו לעיל בפי"ב מה' עכו"ם וא"כ לא מצי למימר כיון שלא עשה גבי נזירות קטנים כמו גדולים הא מצינו שפיר גם גבי נזירות דקטנים כגדולים היינו מה שקיי"ל דהאיש מדיר את בנו בנזיר ופוסק רבינו לעיל בה' נזירות דאם הזיר בנו קטן בנזיר ה"ז נזיר וחייב אביו לנהוג כל דקדוקי נזירות נמצא דבאופן זה כמו התם דאמרת שנוהג בקטנים כגדולים היינו שהגדול מצווה לבלי לטמא אותו ולבלי להקיף להקטן ה"ה הכא מצינו שעשה קטנים כו' שמחויב אביהם לנהוג כל דיני נזירות וזהו דוחק לומר דהספרי יסבור דכל זה דגדול מדיר את בנו הקטן הוא רק מדרבנן כדי לחנכו במצות כדברי ר"ל שם ולא כר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר וא"כ מה"ת לא עשה קטנים כגדולים דזהו דוחק

וע"כ נ"ל לומר דהפשט הוא כן דסתם ספרי הוא ר"ש ור' שמעון הא ס"ל במס' פסחים (דף צא) דנשים בראשון רשות וס"ל דשה לבית אבות דאורייתא ושפיר נוכל לפרש דעשה בו קטנים כגדולים היינו לענין פסח דממנין עליו מה שלא עשה נשים כאנשים דנשים בראשון רשות ועושין רק טפלה לאחרים. והנה כמו כן יתפרש נמי הסוגיא דמס' פסחים (דף פט ע"א) ש"מ יש ברירה אר"י כדי לזרזן במצות ד"נ כו' אא"ב דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא א"א דלא אמנינהו מעיקרא לבתר דשחיט כו' וכתבו התוס' תימא דבמס' נדרים (דף לו) מסיק ר"ז אליבא דר"י מהך משנה דשה לב"א לאו דאורייתא דא"ד אבישרא קאי והכא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא כו' והנה לפי מאי שבארנו נוכל לומר דגם האי סוגיא ס"ל דשה לב"א הוה דאורייתא כמו הני סוגיות וא"כ שפיר מוקי דאמנינהו מעיקרא ודלא כר"ז

והנה רבינו נמי ע"כ ס"ל דשה לבית אבות הוה דאורייתא מדאמר דאם שחטו עליו בראשון פטור וכתירוץ של הר"י קורקוס שבארנו א"כ שפיר אמר דהאי קרא דאיש אתי למעט נמי קטן דאין מילת עבדיו מעכבתו דהא צ"ל דהאי מכילתא דממעט קטן דאינו מעכבתו ס"ל נמי ע"כ דהוה דאורייתא דאי ס"ל דפטור הוא מה"ת ודאי דלא שייך כלל לגבי' למעט דאינו מעכב אבל שם ביבמות (דף מח) ס"ל להאי סוגיא כר"ז דשה לבית אבות הוא לאו דאורייתא וא"כ לא צריך כלל קרא על קטן למעט דאין מילת עבדיו מעכבתו דלאו בר חיובא הוא בפסח להכי אומר עבד איש ולא עבד אשה דעל קטן לא צריך כלל קרא דלאו ב"ח הוא כמבואר. והנה אכתי צריך לבאר הא דבנדרים (דף לו) שם אמר דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים וכן פוסק רבינו בפ"א מה' מחוסרי כפרה ה' ד' שכל מחייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן חוץ מן מחוסרי כפרה שהרי אדם מביא על בניו הקטנים כו' ואמרו בגמ' אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שהרי אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמה א"ר אלעזר הפריש פסת על חבירו לא עשה ולא כלום אר"ז שה לב"א לאו דאורייתא וממאי כו' ושם בעין משפט מציין לד"ר בפ"ב מה' ק"פ ה' ח' זה שכתב שם דאינו שוחט ע"י בניו ובתו הגדולים שלא מדעתן וזהו הדין דאין אדם מביא פסח על חבירו וא"כ קשה כיון דרבינו פוסק ע"כ כמ"ד דשה לבית אבות דאורייתא א"כ קשה לדידיה מ"ט אינו מפריש ק"פ ע"ח מ"ש ממחוסרי כפרה שאדם מפריש ע"ת מטעם שמפריש על בניו וב"ב הקטנים ותירוץ ר"ז ליתא לדברי רבינו

ונ"ל לישב דברי רבינו כן עפ"י מאי דאיתא בירושלמי דפסחים פ"ח ה"א אר"י ד' מחוסרי כפרה מפרישין עליהן שלא מדעתן ואלו הן זבין כו' שכן אדם מפריש ע"ב הקטן והוא כו' ר"ז בשם ר"א אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפריש אלא מדעתו אמר ר"א כו' לית הדא פליגי על דר"א אמר אדם שוחט אבל אינו מפריש פסח שלא מדעתו שנייא היא פסח שנייא היא חטאת פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר בה עכ"ל. ומפרש הק"ע כן לית הדא דר"י כו' ומשני שנייא פסת מחטאת פסח ראוי הוא להתכפר לכשיגדל אם נתגדל בין הפרשה לשחיטה וה"ל כאילו מפריש על הגדול הילכך על גדול אחר אינו מפריש שלא מדעתו אבל חטאת זה שהפריש על הקטן אינו ראוי להתכפר לכשיגדל דחטאת שהפריש על חטא זה אינו יכול להפריש על חטא אחר ע"כ וכן מבואר בדברי רבינו בפ"ג מה' שגגות ה' ג' דבחטאת ודאי אי הפריש על חטא אחד א"י להפריש על חטא אתר ומכש"כ קטן שאינו ראוי אי יגדל אח"כ כמו שכתב הק"ע ועיין פ"מ מה שמפרש דברי הירושלמי ונ"ל כי גמ' דידן אינו מתרץ תירוץ זה דהא הגמ' קאי אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן אמר לקמן בירושלמי הכא בה"ב אר"י הפריש פסחו עד שלא הביא ב' שערות והביא