כתר המלך חלק ב שלו

שוחטין על היחיד ונ"ל לבאר שינוי הדברים כן דלדידן דמצרכינן זה דלפי אכלו נמי להקיש אוכלין למנויין לא מצי לתרץ א"כ נימא לפי אכלו מאי איש דמזה דלפי אכלו לחודיה אי הוי ידעינן דשוחטין על היחיד אזי לא הוה ידעינן דאתקש אוכלין למנויין ורק ע"כ אתיא כזקני דרום דס"ל דלא מקשינן אבל בקדושין דס"ל דאתי להקיש כו' שפיר אמר דאין שוחטין את הפסח על היחיד וסומך רבינו ע"ז הסוגיא שם במס' קדושין ומוכרח דאכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן ועיי"ש במהרש"א בפסחים (דף צא) שהקשה מסתירת הסוגיות ולפי שבארנו ניחא ודוק

הלכה ג נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה בפני הכל כדי לביישן עד שיזהרו בו ושורפין אותו מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו מעצי המערכה גנבו לפיכך אם ישרפוהו בקו"ק כו' משל עצמן שורפין נטמא מיעוטא וכן הנותר שורפין אותן בחצרותיהן מעצי עצמן אבל לא מעצי המערכה שלא ישארו מהם אצלם וימעלו בהן עכ"ל. והנה הכ"מ תמה למה השמיט רבינו דין דאכסניא דמותר לשרוף מעצי המערכה והמגיה שם כתב דרבינו סמך על מה שכתב לעיל בפי"ט מה' פסוהמ"ק וכן כתב התוי"ט שם במשנה כן לתרץ קושית הכ"מ והצל"ח מיישב דברי הכ"מ והניח דברי רבינו בקושיא ועוד הוסיף להקשות על רבינו מ"ט השמיט זה הדין דציקנין דאמר שם במשנה דציקנין אף אם נטמא מיעוט שורפין אצל הבירה מעצי המערכה ובגמ' שם אמרו אכסניא עשאן כציקנין אשר המה שרי לשרוף אי נטמא אפילו מעצי המערכה והניח בצ"ע. ולענ"ד נ"ל ליישב כן דהנה עוד תגדל הקושיא ע"ד רבינו דכתב נטמא מיעוטו שורפין אותן בחצרותיהן מפני עצמן אבל לא מעצי המערכה שלא ישארו מהן אצלם וימעלו בהן דעל מה קאי זה דהנה בברייתא שם דאמר באו לשרוף בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין לו מפרש המהרש"א דקאי על ציקנין דשרי בעצי המערכה זהו רק לפני הבירה אבל לא בחצרותיהן והצל"ח ז"ל חידש זה וכבר כתב המהרש"א כן וא"כ כיון דרבינו לא הביא תחלה זה דהציקנין מותרין לשרוף מעצי המערכה לא צריך להביא הטעם שמא ימעלו בהנשארים ועוד צריך להבין תחלת דברי רבינו שכתב נטמא רובו כו' ושורפין אותן מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו מעצי המערכה גנבו כו'. והנה התוס' כתבו הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהן לפי מה שצריך לשרוף כדי לביישם לפני הבירה ולא הטריחוהו חכמים להביא עצים משלו ויכול משל הקדש וכן בציקנין לב ב"ד מתנה עליהן שלא ימנעו מלשרוף וכתב המהרש"א דלפי הטעם משום חשד אי נאמר דכולן ישרפו רובו שנטמא לפני הבירה מעני עצמן ליתא חשד רק אי אמרינן דהכל שורפין מעצי המערכה כטעם התוס' דחכמים תקנו זה שלא יטריחוהו ואי אחד יבוא להחמיר ע"ע ולשרוף מעצי עצמן אזי שייך החשד כמו שמבאר המהרש"א ז"ל אבל לעיקר התקנה ע"ז לא שייך הטעם של חשד

וע"כ נ"ל לישב כן דהנה רבינו ס"ל דכל אחד שרי לשרוף מעצי המערכה היכא שנטמא בין רובו ובין מקצתו דהתנאי ב"ד היה דשריפת קדשים טמאים שרי לשרוף מעצי המערכה וליתא בזה שום חשש איסור וכל אחד מי שרוצה הוא שורף מעצי המערכה וע"כ מי שירצה לפזר ולהחמיר על עצמו ולשרוף מעצי עצמן אינו שרי כדי שלא יחשדו אותו כיון דאיכא אחרים שהן ציקנין ושורפין מעצי המערכה יחשדו אותו בזה ולא היה תקנה לציקנין שהמה ישרפו בכל פעם מעצי המערכה כמו שכתבו התוס' ודק הפירוש הציקנין אשר ממונם חביב עליהם לא חשו על טרחתן ואף המיעוט שרפו אצל הבירה וממילא שרי בעצי המערכה וכתב רבינו דמ"מ אם רוצים לשרוף בחצרו מעצי המערכה אף שהוא הותר לכל מ"מ אסור כדי שלא ימעלו בהנשארים ולהכי לא הביא כלל דין של הציקנין דלאו תקנה הוא ורק שרי לכל והמה לא החמירו על עצמן ולא צריך להביא זה. אבל אורח שאין לו בית זה כתב רבינו לעיל דהוא שורף בכל פעם מעצי המערכה אף אי הוא פזרן אך כיון שאין לו בית שורף שמה כמו שכתב בפי"ט מה' פסוהמ"ק וניחא הכל ועיין עוד בירושלמי הכא פ"ז ה"ח ובפ"מ שם ויש לבאר בזה ואכ"מ

פרק ה הלכה א מי שהיה כו' שאין השני תשלומין דראשון אלא רגל בפ"ע וכן בה' ב' כתב כיצד מי ששגג או נאנס בראשון או הזיד ולא הקריב בשני ה"ז חייב כו' וכתב הראב"ד ז"ל שנה במשנתו כרבי ור' נתן ורחב"ע פליגי עליה וכתב הכ"מ דטעמו של הראב"ד ז"ל דבשלמא בהזיד בראשון ושגג בשני ניחא דחייב דפוסק כר' נתן ורבי דרבים נינהו אלא בשגג בראשון והזיד בשני קשה אמאי פוסק כרבי דמחייב דהוי יחידאה לגבי ר' נתן ורחב"ע ועיין לעיל בה' תו"מ שבארנו. ונ"ל ליישב דברי רבינו כן דהנה איתא לעיל (דף צא ע"ב) במאי קמיפלגי ר' יהודה סבר במכסת נפשות ואפילו נשים וכ"ת א"ה אפילו בשני נמי כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא כו' ופירש רש"י ז"ל והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור כו' וחדל לעשות כו' ונכרת כו' כי קרבן כו' כי לשון שימש או כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפ' מי שהיה טמא אליבא דרבי כו' אי נימא כמו שגרים שם בס' מהר"ם ז"ל וכן לקמן אמר ור' יוסי מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות ואפילו אשה חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההוא מישראל נפש ואפילו נשים ופירש רש"י ואע"ג דבראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשי וגמרינן בה כרת לקמן האי חטאו ישא מונשא חטאו במברך את השם ע"כ. וכן כתבו התוס' שם איש ולא קטן תימא אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצוה וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דס"ד דחייב לעשות פסח קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא ומיהו בפ' מ"ש נפ"ל מקרא אחרינא כו' וכתב המהרש"א דבריהם אינם מובנים דר' נתן דסבר הכי דשני תשלומין דראשון הוא אבל הכא ר' יוסי ע"כ כרבי ס"ל כדפירש רש"י ואליביה שני רגל בפ"ע הוא ושפיר איצטריך ליה לר' יוסי למעט מאיש קטן שהגדיל בין שלי פסחים מיהו רבי לקמן ס"ל דקטן שהגדיל בשני חייב דרגל בפ"ע הוא ולא ממעט מאיש עכ"ל. נמצא דמ"מ מזה מוכרח דר' יהודה סבר וכן ר' יוסי ותרווייהו ס"ל דשני רגל בפ"ע כמו רבי דס"ל הכי וכמו שכתב שם רש"י ז"ל וכמו שמבאר המהרש"א ושפיר פוסק רבינו כרבי דר' יהודה ור' יוסי כותיה ס"ל ודוק

הלכה ו הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלאכול על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל. והכ"מ כתב דרבינו גריס במכילתא וכל עבד איש ולא של אשה וקטן עכ"ל. והמשנה למלך כתב עיין מ"ש מרן ובפ' החולץ (דף מח) אמרינן גבי עבד איש ולא עבד אשה בתמיה משמע דגם גבי אשה מילת עבדים מעכבת ועוד אני תמוה דלמא איצטריך למעוטי מאיש קטן וא"כ מאי הקשו מעבד איש ולא עבד אשה עכ"ל. והנה קושית המשל"מ הראשונה יש ליישב פשוט דרבינו ז"ל לא הזכיר כלל דבר זה דאשה אין טבילת שפחותיה ומילת עבדיה מעכבת וא"ל דס"ל באמת מילת זכריה מעכב ומכח סוגיא זו שם דיבמות נדחו דברי המכילתא שדריש למעט נשים מקרא זה ורק על קטנים דלא מצינו חולק על המכילתא שפיר דרשינן למעט קטן ובאמת בכל דוכתא קיי"ל דטפי עדיף למעט קטן מלמעט אשה וכמו דאמרינן במס' קדושין (דף לד) טפלים חייבין נשים לא כ"ש אלמא דנשים טפי עדיף לחיובא מקטנים ואמרינן שפיר כיון דאין לנו רק מקרא אחד דאיש למעט קטנים אבל נשים נשארו בחיוב כמו אנשים. אך הקושיא השניה של המשל"מ תמוה מסוגיא דיבמות אמאי הקשה עבר איש ולא עבד אשה דלמא אתי למעט קטן מקרא זה דכל איש כמו רבינו ז"ל דממעט קטן וכן תמה על רבינו ז"ל בשו"ת ש"א (סי' נג) עיי"ש. ולענ"ד נ"ל ליישב קושיתם כן דהנה רבינו ז"ל בה' ז' כתב לקמן קטן