כתר המלך חלק ב שלד

א"ל קודם חצות לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי והא בשעת איסור הבמות קאמר איסור הבמות לו היתר הבמות לחבירו וכתבו התוס' ורש"י ז"ל אבל קודם חצות וזהו פירוש יכול אף בשעת היתר הבמות קודם חצות דהוי שלמים וזהו באמת רק לר"ש דס"ל דמחוסר זמן נמי חייב השוחטן בחוץ ולהכי צריך קרא להתיר קודם חצות דהוי שלמים אבל אנן הא פסקינן כרבנן דמחוסר זמן פטור בחוץ כמו שמפרש רבינו שם בפירוש המשנה דמס' זבחים וא"כ ל"צ כלל קרא על קודם חצות דהוי מחוסר ומן אף בלא סברא של שלמים דלא גרע משאר מחוסר זמן ולהכי לא צריך רבינו להביא קרא ע"ז כמבואר

ועתה ניחא קושית התוס' דזה צריך לבאר היאך הוא אומר הגמ' אליבא דר"י תרתי ש"מ האיך נדע תרתי מחד קרא אך י"ל כן דר' יהודה ס"ל דמחוסר זמן פטור בחוץ דהוא ת"ק דר"ש בכ"ד וא"כ לא צריך קרא דבאחד לגלות על קודם חצות בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד ומיותר אליבא דר' יהודה מלת של באחד ומפיק תרתי מניה וכן הוא דמלא תוכל לזבוח בשעריך קאי על במת יחיד והקרא דבאחד הוא שאין שוחטין על היחיד וזהו נוכל לומר תרתי רק לר' יהודה אבל לר"ש לא נוכל לומר תרתי ש"מ דלא נדע מחד קרא שני דברים כיון דלדידיה לאו מיותר שפיר אמר הא מדר' יוסי ס"ל כר"ש ר"ש ס"ל כר' יוסי ותרתי ש"מ לא מ"ל לר"ש דרק לר"י אמרינן כמבואר. אבל לפ"ד התוס' כיון דמקרא דיעשו אותו נמי מפקינן דאין שוחטין את הפסח על היחיד אכתי קשה מאי ראיה דלמא ר"ש לא ס"ל כר' יוסי דהקרא דאיש לפי אכלו לא אתי לגלות דשוחטין את הפסח על היחיד וכמו שכתבו התוס' לרבנן דפליגי על איסי ב"י ולא בא הקרא דאיש לפי אכלו דשוחטין את הפסח על היחיד אלא ע"כ צ"ל כדעת הכ"מ דקרא דיעשו אותו רק גלות דמהדרין לכתחלה אבל מפקינן מקרא דאיש לפי אכלו דלא ניליף מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד דלעכב נמי אין שוחטין על היחיד ולהכי שפיר אמר דר"ש ס"ל כר' יוסי כמבואר

ועוד נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא במס' יומא (דף נא ע"א) ולר"ש כו' לוקמי בפסח כו' קסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד ונוקמי בפסח שני מי דחי טומאה נמצא דהגמ' ס"ל דאף למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד זהו רק בפסח ראשון אבל בפסח שני משמע דס"ל דכ"ע סברי דשוחטין על היחיד וא"כ לדברי התוס' קשה טובא דהא מדברי התוס' משמע דלר' יהודה דיליף דאין שוחטין על היחיד מקרא דלא תוכל אז ילפינן מקרא דכל חוקת הפסח דאף על השני אין שוחטין, וא"כ מאי מקשה ונוקמי בשני וכן ודאי לדברי התוס' גם מאן דיליף דאין שוחטין על היחיד מקרא דיעשו אותו גם כן נדע תרווייהו וא"כ כיון דהאי מ"ד ס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד ודאי הה"ד בשני גם כן אלא ע"כ צריך לומר כדעת רבינו דהפשט הוא רק על לכתחלה ויבואר שפיר הגמ' דקאמר ההיא מיבעי ליה דאין שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן חדא מנ"ל להגמ' דהוא רק לכתחלה ועוד מהו הלשון דקאמר דכמה דאפשר לאהדורי א"נ דקאי על לכתחלה נימא דאם זרק הורצה כמו דאיתא בירושלמי שנבאר לקמן אלא ע"כ צ"ל כן דלמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד מקרא דלא תוכל לאכול כו' באחד כו' לא מצי למילף מכל חוקת הפסח על פסח שני דאין שוחטין על היחיד דא"כ אי משכחת ליה דלא היה טמא או בדרך רחוקה רק אחד אזי לא יעשה פסח ודאי ע"ז לא מדמינן לראשון ודומה הוא למה שכתבו התוס' במס' יומא (דף נא) דר' יהודה ס"ל דדוחה פ"ש את הטומאה משום דילפינן מכל חוקת הפסח מה פסח ראשון אינו בטל לעולם אף פסח שני כן ואף ה"נ אמרינן מה ראשון אינו שייך לבטל מחמת אין שוחטין על היחיד דודאי יש בכל שנה הרבה מישראל כן הוא בפסח שני אף אי אין טמא אלא אחד מ"מ עושה את הפסח ולהכי מקרא דכל חוקת הפסח לא נוכל למילף כלל ורק המ"ד שם יליף מיעשו אותו דכתיב לשון רבים לגלות דאם רבים המה בפסח שיוכל לשחוט עליהן אז מהדרינן לכתחלה לשחוט על רבים וזהו שאמר האי ויעשו אותו לשון רבים דכתיב בפסח שני לא בא לעכב דא"כ נתבטל היחיד לגמרי ורק אם יש שנים או יותר מצוה להדר אחריהם ואמר תחלה הקרא איש איש כי יהיה טמא לנפש דזה אתי לאשמועינן דאפילו יחיד חד איש נמי עושה את השני ואח"כ אומר יעשו דאם נמצאו שנים או יותר מצוה להדר אחר שנים או רבים וכ"ז אי ילפינן מיעשו אותו כמו שפוסק רבינו ואמרינן דה"ה זה נמי כן דרק לכתחלה ולא ד דיעבד אף בפסח ראשון כיון דכל עיקר ילפינן מפסח שני מיעשו אותו אבל ביומא שם (דף נא) דמשני אין שוחטין את הפסח על היחיד והוא לר' יהודה דיליף מקרא דלא תוכל כו' ויעשו אותו אתי על מצוה שבגופו וא"כ מכל חוקת לא ילפינן על פסח שני כמו שבארנו ושפיר פ"ש נשחט על היחיד ומקשי שפיר ונוקמי בפ"ש כמבואר

והנה רש"י ז"ל פירש כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן כגון לטמא אחד מהן בשרץ כו'. והנה זה לא תתיישב למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ האיך יעשו ואם יטמאו במת הא מדחהו מחגיגתו ולשלחהו בדרך רחוקה מאן עקר סיכי כו' וכן רבינו לא ביאר כלל אי בשני לא נמצא רק יחיד מה נעשה ולטמא בשרץ לא מצי ג"כ לדעת רבינו דפוסק בפ"ו דשו"ז על טמא שרץ ולא ביאר כלל מה נעשה עם יחיד נשאר על פסח שני אלא ודאי כמו שבארנו דרק מהדרינן לכתחלה אם נמצא שנים ואם לא נמצא שוחטין על היחיד כמבואר

והנה בירושלמי דפסחים פ"ח ה"ז איתא א"ר יוחנן מודה ר' יהודה שאם זרק הורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק ומבאר הק"ע דהקרא רק אסמכתא בעלמא הוא וע"כ רק לכתחלה צריך להדר שלא לשחוט על היחיד וא"כ י"ל דגם רבינו סומך בזה על הירושלמי דס"ל דלר"י רק לכתחלה מהדרינן ואם זרק הורצה ופוסק כר"י אף אם נאמר כן תסוב הקושיא לדוכתה כיון דאף לר' יהודה רק לכתחלה מפיק מקרא דלא תוכל לזבוח נימא דר"ש יליף לה מקרא דיעשו אותו על לכתחלה כמו לר"י מקרא דלא תוכל ולא צריך הקרא דאיש כמו האי תנא דפליג על איב"י שבארנו ועוד האיך יתבאר הגמ' במס' יומא דמשמע דשאני הראשון מהשני דפ"ר למ"ד דאין שוחטין הוא אף בדיעבד ובשני הוא רק לכתחלה לכ"ע אלא ודאי צ"ל דגמ' דידן ס"ל דלר' יהודה נפ"ל מקרא דלא תוכל כו' אז אפילו בדיעבד ושארי התנאים ילפי מקרא דיעשו אותו על לכתחלה דמהדרין אבל בדיעבד שוחטין עה"י ומזה יליף נמי רבינו כמו שמבאר הכ"מ. ולבד זה מכל זה הסוגיא דפסחים ובמס' קדושין ודף מב) דיליף מקרא דאיש לפי אכלו שוחטין את הפסח עה"י דמשמע דהוא דרשא גמורה לר' יהודה הקרא דלא תוכל ולהכי צריך לדידן קרא דאיש לפי אכלו למעט מזה וגם רבינו ס"ל כן דמאיש ילפינן שלא לשחוט הפסח בבמת יחיד ומיעשו אותו ילפינן דלא לשחוט לכתחלה על היחיד. וניחא לפ"ז הא דהביא רבינו הכא דין זה דהשוחט את הפסח על במת יחיד לוקה אשר בכל ס' ה"ד לא הביא רבינו דין דבמת יחיד ורק דין שחוטי חוץ מביא לעיל בפ' פסוהמ"ק ומעה"ק אבל דין דבמת יחיד דנתבטל כבר לא הביא לא הכא ולא בס' המצות אלא דהביא זה הכא לגלות דהקרא דל"ת כו' אתיא ע"ז ולא על שאין שוחטין עה"י דאיש לפי אכלו מגלי דלא ילפינן מזה ורק מיעשו אותו על לכתחלה ומצאתי בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך בסוף בסי' תפ"ז שמביא דברי החינוך שכתב דרבינו הביא הכא דין זה להפלגת הענין ולפ"ד ניחא שפיר זה ולא צריך לדחוק כן כמבואר ודוק

הלכה יג מי שח"ע וחב"ת לא יאכל כו' ועיין השגות הראב"ד ולקמן בפ"ד מה' ק"ח בארנו בס"ד

פרק ג הלכה ד חבורה שאבד פסחה יאמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא פסח שאבד כו' עד ופטורין מלעשות פסח שני וכן שם בה' ו' אבד להם פסחם כו' ואמר להם צאו ואמרו לו צא ובקש כו' ואם א"י כו'