כתר המלך חלק ב שלב

ע"כ ופירש הקרבן עדה לית כאן אשה דאין קרבן אשה קרב בבמה דאיש כתיב בפרשה ע"כ וזהו דוחק לומר דאין קרבן נשים קריבה בבמה משום דכתיב איש כל הישר כו' דא"כ כיון דסברי רבנן במס' זבחים ודף קיז ע"ב) דקרא דאיש כל הישר אתא על במת ציבור נמי ולא כר' יהודה דקאי רק על במת יחיד וא"כ נימא דגם אשה לא תקריב בבמת ציבור וא"כ לא הקריבו לפ"ז נשים כל זמן נוב וגבעון שום קרבן פסח וזהו דבר תמוה ועוד הלא מצינו להדיא בשמואל א' דחנה הקריבה קרבנותיה בעת גמלה לשמואל בנה והיה במשכן שילה דהיה לה דין במת ציבור ובודאי הפירוש הנכון הוא כמו שכתב שם הפ"מ דהברייתא ס"ל דאשה בעצמה עשרה להקריב בבמה כמו איש וכמו שמביא בשם התוספתא דזבחים פי"ג דאומר שם דמקריב הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו ור' יוחנן אומר דרק איש דוקא מקריב ולא אשה דמקרא זה הוא רק להכשיר את הזר אבל אשה לא תקריב בעצמה ודברי המהרי"ט הוא פלוגתא בירושלמי ודוק

עוד שם עוד היה נראה דבבמה קטנה שהזר מקריב דהה"ד טמא אך רבינו בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב וכן פירש ר"ע א"ל דבבמה גדולה איירי כו'. והנה הוא לענ"ד גמ' מפורשת במס' זבחים (דף טז ע"א) דאמר איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה טמא יוכיח ופירש רש"י ז"ל דהתם מיירי בבמת יחיד ומ"מ אמרינן דטמא אינו מקריב אלמא דאפילו בבמת יחיד ס"ל שאינו מקריב טמא וכן הביא הברה"ז בפי"ד דמס' זבחים ראיה מזה הגמ' ע"ד רבינו בפיה"מ. והנה בס' צאן קדשים סוף מס' זבחים מקשה וז"ל אבל על מעיקרא דדינא קשה לי כיון דטמא אתרבי בבמה מהאי קרא תורה אחת לכל השלמים ובהאי קרא לא כתיב אלא אכילת טומאה או טומאת בשר או טומאת הגוף ומנ"ל לרבות שאם עבדו בבמה בטומאה שחילל והא דתניא במתניתין אבל כו' וטמא שוין היינו לענין אכילה כמו שפירש רש"י וצ"ע ע"כ. ונ"ל ליישב כן דהא נוכל לידע זה מק"ו מקדשי עכו"ם דשרי בה טומאה כמו שפוסק רבינו בספי"ט מה' פסוהמ"ק מ"מ לעבוד בטומאה אסור כדאיתא בזבחים (דף טו ע"ב) ומכש"כ במה דאסור טומאה מקרא דמביא רש"י ז"ל משלמים כש"כ דמחלל טמא עבודה ועיין תוס' זבחים שם שמבארים אי נוכל למילף בג"ש מנוחר עיי"ש ודוק

הלכה ה השוחט פסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה כו' אחד השוחט כו' אם היה ברשות אחד מבני החבורה לוקה והפסח כשר עכ"ל. וכתב הלחם משנה וא"ת והא פוסק רבינו בה' סנהדרין דהתראת ספק לא שמה התראה ובגמ' פ' ת"נ משמע דהוה התראת ספק כדכתבו רש"י ותוס' כו' וי"ל דמעיקרא דהוה סבר דהפלוגתא הוא בהתראת ספק אומר הכי אבל לפי המסקנא דלא פליגי בהכי מיירי דידעינן דהמותרה ידע היינו שאומר בפנינו אע"פ כן אינו עושה ובכה"ג איירי רבינו ז"ל ולא חש להאריך דסמך על מה שכתב בהל' סנהדרין דהתראת ספק ל"ש התראה עכ"ל. והנה דבריו תמוהין דהא רבינו פוסק בהדיא איפכא לקמן בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה עיי"ש בהל' ד' וכן לעיל בפ"ד מה' שבועות הל' כ' פוסק כר' יוחנן גבי שבועה שלא אוכל ככר זה דשמה התראה ומה שפוסק רבינו שם בפ"ה ה' ב' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר כו' התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו מפורש בתורה כו' כבר פירש שם הלח"מ גופיה בפ"ה ה' ב' דזהו רק אם ספק הוא להמתרה באיזה לאו אבל אם ספק אם עבר עבירה זה הוה התראת ספק ששמה התראה כמו שביאר שם משבועה שלא אוכל וא"כ הכא בודאי דמי לשבועה שלא אוכל כמו שמדמי ליה הגמ' בפסחים (דף סג) לשבועה שלא אוכל ככר זה וא"כ כיון דהתם הא פוסק רבינו דהוה התראה ודאי גם הכא הוה התראת ספק זו שמה התראה וליתא קושית הלח"מ

ומה שכתב עוד הלח"מ דאלת"ה תקשי ליה בגמ' לפי המסקנא למה ליה לר"י טעמא אחרינא לימא טעמא משום התראת ספק אלא ודאי איירי כו' והנה ט"ס יש בזה וצ"ל לרשב"ל במקום לר"י. והנה א"נ כדברי הלח"מ דמיירי באופן שיאמר אעפ"כ אני עושה ליתא הוכחת השאגת אריה בסי' ע"ז דעל חמץ של אחרים לא מהני ביטול דאל"כ הוה התראת ספק דלמא ביטל החמץ ולפ"ד הלח"מ א"ל הכא נמי כן דגם ט"ז יאמר כן אע"פ שלא בטלתי ולא הפקרתי החמץ והוה התראת ודאי ועיין שם בק"א מה שמתרץ בזה וכבר הקדימו הנוב"י מה"ת ח' או"ח (סי' נ וסי' צא) עיי"ש. אמנם באמת לא צריך לזה שיהיה התראת ודאי ולא צריך לדחיקת הלח"מ דמשכחת ליה כמו דאיתא בירושלמי דפסחים פ"ה ה"ד הכל מודים שאם היה נתון כנגדו בחלון בירושלים מ"ד ספק ודאי כו' אלמא דמשכחת ליה שיהיה התראת ודאי שיתן בחלון כנגדו ולא בעזרה

והנה הצל"ח ז"ל כתב שם בפסחים (דף סג ע"ב) וז"ל וצריך לומר דמודה לר' יוחנן לענין איסור אבל לא לחיוב מלקות דאי אפשר דהרי רשב"ל ס"ל התראת ספק ל"ש התראה או משכחת גם לענין מלקות וכגון שהחמץ מונח נגד פתח העזרה מבחוץ באופן שבשעת שחיטה ראו שהחמץ בעין והוא כדברי הירושלמי ותמוה דלא הביא כדברי הירושלמי בזה. והנה לפי מאי שבארנו לעיל בשם הנוב"י שם בפ"ד מה' שבועות דמבאר דרבינו ס"ל דהתראת ספק ל"ש התראה רק במה שאזהרת הלאו הוא על הספק כמו בלאו הניתק לעשה דלא משכחת אזהרת הלאו בענין אחר ותמיד ספק הוא בשעה שעובר על הלאו שמא יקיים העשה שבו נמצא דלהכי הוי מפורש בתורה וא"כ יש ליישב עפ"ז דברי הלח"מ הכא דהא גבי שוחט עה"ת משכחת ליה שיהא עמו בעזרה א"כ לא אמרינן בזה דשמה התראה כמבואר אמנם הלח"מ הא מפרש גופיה שם בה' שבועות לא כן ודאי תקשה מדידיה אדידיה וצ"ע

והנה רבינו כתב הכא והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה והכ"מ לא הביא מקור לזה דבעי דוקא כזית אך הוא ירושלמי מפורש הכא בה' ב' תמן תנינן בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זו"ז בכזית ר"ז כו' שחטו אחר מי את מהלך אחר אכילתו או אחר ביעורו ופרשו דמספקא ליה להירושלמי לב"ש דאמר דלביעורו הוא בככותבת היאך הוא לענין שוחט על החמץ אם הוא דומה לביעורו או לאכילה דמיא והוה בכזית אלמא דשיעורו לשחיטה דמיא או לאכילה או לביעור וא"כ כיון דלדידן ס"ל כב"ה דבין לביעור ובין לאכילה תרווייהו בכזית הה"ד לענין שחיטה על החמץ לוקה בכזית כמבואר

והנה שם עוד בירושלמי אמר שחטו על שיאור מאחר דאמר ר"ה בשם רב מותר להאכילו לכלבו פטור או מאחר דרב אמר לוקין על אכילתו חייב כו' והנה רבינו לא הביא זה והוא משום דבארנו לעיל בפ"ג מה' חו"מ ה"ז דרב ס"ל דעל כילה לוקין ובהנאה מותר הוא רק אם ס"ל כחזקיה דבלא"ה לא מ"ל כן וא"כ כיון שכתב לבאר בס' אבן העוזר באו"ח פי' תמ"ב דרבינו ס"ל דנוקשה אסור מה"ח כמו חמץ גמור וא"כ כיון דיש איסור לאו באכילה הה"ד נמי בהנאה דהא הוא פוסק בה' מ"א כר' אבהו וא"כ ודאי הוא חייב על שיאור כמו על חמץ גמור ולא צריך לבאר זה ולהכי השמיט זה ועיין לקמן בפי"ט מה' סנהדרין מה שבארנו הכא

הלכה יא היה פחות מחמשים אין שוחטין את הפסח לכתחלה ואם שחטן כולן בב"א כשר עכ"ל. ועיין כ"מ מה שמבאר בזה ונ"ל לומר עפ"ד רבינו הא דאיתא במשנה דפסחים (דף צה ע"א) דקחשיב מה שבין פסח ראשון לשני כו' וכתבו התוס' בתוספתא שם חישב נמי דהפסח ראשון נשחט בג' כתות והכא תנא ושייר ושייר נמי ביקור ד' ימים ומה שלא חשב התוספתא הוא משום דלא קחשיב רק מה שבפסח לבדו וזהו אף בתמיד והנה לפ"ז דוחק הוא לומר דהמשנה קחשיב ליה שיור לבקור כיון דאיתא נמי בתמיד אך יש לומר לפי מאי דכתב רבינו לקמן פ"י ה' ט"ו דפסח ראשון אין מוציאין חוץ לחבורתו ופסח שני מוציאין ועיין מה שבארנו שם וצ"ל דהמשנה זו תנא זה ושייר