כתר המלך חלק ב שכט

שופר ה' ג' שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו ומבאר הלחם משנה דברי רבינו כן דס"ל דהוי דבר שבקול וקיי"ל קול ומראה וריח לית בהן מעילה ורק איסורא אית ביה מדרבנן ועל טעם של איסור דרבנן דלא נימא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אומר דמצות לאו ליהנות ניתנו אלמא אף דס"ל לרבינו בזה כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אומר דאסור לתקוע בשופר של עולה לכתחלה ואף דלא הוי רק איסור דרבנן ומ"מ אסור לכתחלה ודייק רבינו זה מדקאמר רבא אחד זה וא"ז יצא דמצות כו' משמע דבדיעבד יצא אבל לא לכתחלה וכן פוסק רבינו לעיל בפ"ד מה' יבום הל' כ' דסנדל המוסגר ושאסור בהנאה לא תחלוץ לכתחלה ואם חלצה חליצתה כשרה והוא נמי מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ולכתחלה אסור והוא מגמ' דיבמות (דף קג) ומעתה ניחא כן דראבר"צ חזינן דפליג על ת"ק ומתיר אפילו לכתחלה ואנן קיי"ל דאין נהנין משום דאסור לכתחלה אף של מצוה כמו התם בשל שופר דאמר רבא יצא בדיעבד וא"כ שפיר פוסק רבינו דלא כרבא דמתיר לכתחלה ועל דיעבד יצא סמך על מה שכתב רבינו בהל' שופר ובש"ד הכלל זה דמצות לאו לה"נ ולכתחלה אסור ולהכי השמיט זה הדין בה' מעילה כמבואר ומפרש רבינו דאותה ערבה היה גדילה בשדה הקדש ולוקח למצוה מתיר ראבר"צ לכתחלה ות"ק ס"ל דלא נהנין ולא מועלין מטעמא שכתב בפירוש המשנה כמבואר ודינו כתב כאן עפ"י פירוש המשנה שלו ודוק

פרק ו הלכה א ויש דברים כו' ויתכוון ליהנות ויפגום כו' עכ"ל. והנה קשה לענ"ד על רבינו מהא דאיתא במס' פסחים (דף לג ע"א) מר בריה דרבינא אמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאינו מתעסק כמתעסק שאם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל רנב"י אמר ה"ק ל"א כו' נתכוון להגביה את התלוש כו' תאמר במעילה שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן קודם שמעל כו'. והנה רבינו לא הזכיר כלל החילוק זה וכתב סתם ויתכוון ומשמע דמעילה שוה לשאר איסורים וצריך טעם למה. ונ"ל לישב כן דהנה רש"י ז"ל כתב דוחטאה בשגגה כל דהו כתיב ולית ביה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק והקשה המהרש"א ז"ל ויש לדקדק למאי דס"ד השתא דלא כתיב בשגגה במעילה ובעי למילף מק"ו משאר מצות לפטור מזיד במעילה מהאי קו"ח נמי נילף לפטור שאין מתעסק במעילה ויש לומר דאה"נ ה"ק לא אם אמרת דא"ל הוה כתיב בשגגה במעילה הוה ילפינן בין מזיד בין שאינו מתעסק לפטור מקו"ח משאר מצות ולכך אצטריך למכתב בשגגה במעילה דגלי לנו דלא נילף ליה לפטור משאר מצות וא"כ שאין מתעסק חייב בה מדלא כתיב ביה כדכתיב בשאר מצות עכ"ל

נמצא דכל עיקר דבר זה דהכא חייב במתעסק ידעינן מיתורא דקרא של ובשגגה וס"ל לרבינו כן דהכא קאי אליבא דרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה ורוצה למיפרך מה למעילה שכן חייב מיתה פחות מכזית דתי הגמ' התם דלרבי מניה ילפינן מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית וזהו רק אם רוצה למיפרך על מיתה כמו שאומר הברייתא אבל לדידן דס"ל הזיד במעילה באזהרה וס"ל דלאו איכא על פרוטה אף שלא בכזית א"כ א"ל דיש למפרך שפיר מה לשאר איסורין שכן לאו שלהם בכזית תאמר במעילה שלאו שלהם אף בפחות מכזית בפרוטה וע"ז לא שייך לומר דון מינה רק על חיוב מיתה שייך זה כמו שכתב רש"י ז"ל שם וא"כ לא צריך לומר דהקרא של ובשגגה אתי לומר דחייב מתעסק בה כיון דאצטריך לגופיה לומר שאין חייב בה מזיד דמשאר מצות לא מ"ל דהכא חמירא דהכא חייב בפחות מכזית וס"ל לרבינו כן דהנה התוס' מקשים שם אשר הגמ' רוצה לומר מעילה שלא חייב א"ד כו' ולימא ארבעה שמביאין על הזדון כשגגה יוכיחו כו' וס"ל לרבינו כן דנראה ממי נלמוד זה דבדבר חדש ודאי לא נאמר הכא מה שאין בכל המצות שבתורה הכא גבי מעילה דחייב על הזדון כמו הני ארבעה או דומה לשאר מצות וילפינן מניה ודחי הגמ' דהכא תומר משאר מצות וילפינן טפי מ"ד דמביאין על הזדון וזהו על הא דר"ל דיהא חייב על הזדון איכא לדמות להני ד' דמביאין אבל זה שפטור מתעסק כיון דלא מצינו זה בכל מצוה שיהא חייב אזי כיון דהקרא של בשגגה לא אייתר על זה אמרינן דהכא דמי לשאר מצות בשוגג דהכא כמו בכ"ד דפטור מתעסק ורק על המזיד ר"ל דחייב דמצינו כמותו גבי הני ד' אבל מתעסק דלא מצינו כמותו דהוא חייב ילפינן משאר מצות דמחייב רק במתכוון ודוק

הלכה יג אבל המפריש שקלו כו' ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל ולעולם אין מועלין בשירי הלשכה עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו ולעולם אין מועלין בשירי הלשכה בגמ' פ"ב דקידושין (דף נד) פלוגתא דר"מ ור' יהודה והלכה כר"י עכ"ל. והנה לפי הסוגיא שם במס' קידושין הוא לכאורה דברי הכ"מ תמוה דהא שם אמרינן אליבא דרב איפוך וזה דאין מועלין בשירי הלשכה הוא דברי ר"מ ור"י ס"ל דמועלין וא"כ ה"ל לפסוק כר' יהודה אפכא ותמה ע"ז שם בס' פני יהושע בקידושין מ"ט פוסק רבינו כר' מאיר נגד ר' יהודה הכא והניח בצ"ע עי"ש. ונ"ל לומר כן דבאמת ס"ל לרבינו אפכא כיון דר' יוחנן פליג שם על רב ור"י מפרש טעמיה דר"מ דהקדש במזיד מתחלל וכן אומר כן עולא משמיה דבר פדא להכי פוסק רבינו כן וא"כ הכא לא אמרינן אפכא ונשאר הברייתא סתמא או גרסינן דברי ר' יהודה דאין מועלין בעתיקין ור' מאיר אומר מועלין בעתיקין שר' מאיר אומר מועלין בשירי לשכה וכן שם בברייתא אחרינא מועלין באבני ירושלים נמי הוא דברי ר' מאיר ולא אפכינן ופוסק רבינו שפיר בכ"ז כר' יהודה ומה שנקיט ר' מאיר בתחילה כתנות כהונה שבלו מועלין בהם הה"ד לא בלו כמו שרוצה הגמ' לפרש בתחילה ומה שנקיט בלו הוא לרבותא דלא נימא דהוה נעשה מצותו ואין בה מעילה וכמו שתמה ע"ז המשל"מ לעיל בה' י"ד ואומר כתירוץ המשל"מ דמ"מ יש בהן מעילה דמרבינן מקרא דוהניחם שם אבל כש"כ לא בלו דודאי מועלין דר"מ דס"ל מועלין בשירי לשכה לא ס"ל הסברא דכיון דניתנה להנות בה אין בה מעילה ורק זה ס"ל לר"י וא"כ הה"ד גבי כתנות כהונה חדשים לר' יהודה נמי אין בה מעילה כמו שמדמה הגמ' תחלה לר' מאיר ושפיר פוסק רבינו כדברי ר"י כדברי הכ"מ ולא הביא נמי דין דאבני ירושלים מועלין בהן שזה כדברי ר"מ

אך לפ"ז תקשה כיון דרבינו ס"ל דבאבני ירושלים אין בו מעילה והגמ' מקשה הכא על ר' יהודה מזה דאומר כירושלים לא אמר כלום ומשני תרי תנאי ופירש רש"י ז"ל לחד תנא ירושלים מקדשא ואי לקח אבן מאבני החומה מעל ולחד תנא לא מקדשא וא"כ משמע דזה המ"ד דאומר דאבני ירושלים לא מעל הוא ס"ל דהאומר כירושלים ל"א כלום ולעיל בפ"א מהל' נדרים פוסק רבינו דהאומר כירושלים תל הנדר כת"ק דר"י שם וא"כ היאך ס"ל הכא דאין מועלין באבני ירושלים משמע דהוא ס"ל כאידך תנא אליבא דר' יהודה. ונ"ל לישב פשוט דרבינו מפרש לה הכא הסוגיא דקידושין כמו שמפרש לה הריטב"א ז"ל בשם התוס' רי"ד וז"ל תנאי היא אליבא דר' יהודה פירש יש תנא שאומר דירושלים לא נבנית משירי הלשכה הילכך לא קדשה עכ"ל. נמצא דמפרש לה דהתנא דאומר דכירושלים לא אמר כלום הוא ס"ל דאף משירי הלשכה לא נבנית החומה ורק משל חול ולהכי אינו חל הנדר אבל רבינו דפוסק לעיל בפ"ד מה' שקלים ה' ח' דחומת ירושלים בא משירי לשכה שפיר מקדש דחל נדר ע"ז ורק אין מועלין כמו כתנות כהונה חדשה הואיל וניתנה ליהנות ולא ניתנה תורה למה"ש כסברת רב אליבא דר' מאיר והוא לדידן אליבא דר' יהודה ואתיא פסקי רבינו שפיר דלא מפרש כפירוש התוס' הכא ד"ה תרי דלמ"ד דירושלים בא משירי הלשכה