כתר המלך חלק ב שכז

וא"כ מאי מקשה הגמ' לעיל במעילה (דף ב ע"ב) תנינא להא דעולא אר"י כו' מתו נמי תנינא הנהנה מן החטאת מאי קושיא דאי ממתניתין ה"א דרק קדשי מזבח אבל קדשי בדה"ב אינו בכלל הו"ע ואתי ר' יוחנן לאשמועינן דאף קדשי בדה"ב הוה בכלל העמדה והערכה ואם מתו אין בהו מעילה וטובא אשמועינן. ועוד קשה לי הא התם במעילה ודף טו) קאי אליבא דר' ינאי דאמר אין מעילה מפורשת מן התורה ור' ינאי כתבו התוס' בהדיא במס' בכורות (דף כו ע"א) ד"ה התולש דסבר דקדשי מזבח לא הוה בכלל הו"ע ואם כן ע"כ רק קדשי בדה"ב הוה בכלל העמדה והערכה וא"כ מאי מקשה הגמ' אליבא דר' ינאי הכא הא הוא ס"ל דקדשי בדה"ב איתא בכלל העמדה והערכה א"כ לא דמי לאשפה ועל תירוצם השני הקשה השעה"מ בפ"י מהל' בכורים דתרצו דמיירי דהעמידו מחיים ולא הספיקו לפדותו מחיים עד שמתו מדברי התוס' בחולין (דף קלה ע"א) ד"ה והא כו' וי"ל דבשעת פדיה בעינן העמדה והערכה והביא ראיה ממסכת בכורות (דף לב ע"ב) אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה וא"נ דמצי להעמיד הבהמה מחיים ולהעריכה ולאחר שחיטה או מיתה לפדותה מאי קשה דלמא מיירי דמחיים העמיד והעריך ואחר שחיטה הפדה אלא ודאי דבעי העמדה והערכה בשעת פדיה כשיטת התוס' במס' חולין (דף קלה) ונדחה התירוץ השני של התוס' ורק יש ליישב קושית התוס' א"נ כמו שכתב השעה"מ בפ"ז מה' בכורים דהא דבעינן העמדה והערכה הוא דוקא לכתחלה אבל אי עבר ופדה בלא העמדה והערכה מה שעשה עשוי והביא ראיות לזה דרבינו נמי ס"ל כן וכתב עוד שם דכל שעבר ונהנה מן ההקדש הוה ליה כאלו עבר ופדה ויצאו לחולין כן בלא העמדה והערכה וא"כ ניחא קושית התוס' דהא האיך אמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואי נהנה לא מעל הא אם נהנה ה"ל כאלו פדה אותם וא"כ אי נהנה מקדשי בדה"ב אף לאחר מיתה מעל בודאי דלא גרע מאשפה דכיון דמעל הוי כאלו פדה כמבואר וא"נ כן דניחא דברי הגמ' דקדשי בדה"ב אף אי מתו מעל שפיר ניחא דברי רבינו דנקט קדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב דלא גרע מאשפה דמעל אף לאחר מיתה כמבואר וכמו שמפרש הבה"ז

והנה לכאורה קשה לי מסוגיא דמס' בכורות (דף לב ע"ב) דאמר רב אשי מנ"א ליה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא ומאי קושיא לפי מה שמבואר במס' תמורה (דף ה ע"ב) דאף בדיעבד אינו פדוי מקרא דלא יגאל וא"כ א"ל כן דלהכי כתב רחמנא דומיא דתמורה דמחיים דאז אינו נגאל ואף בדיעבד אינו פדוי הא לאחר שחיטה אף דבעי העמדה והערכה מ"מ זהו רק לכתחלה אבל אי עבר ופדה פדוי ולהכי קאמר הקרא דהוא אף בדיעבד על מחיים אינו פדוי בכ"ז יש ליישב דבריו כן דלפי מאי דמבואר הסוגיא שם בתמורה דזהו דאף בדיעבד אינו פדוי מקרא דלא יגאל זהו רק לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני אבל לאביי דאמר מהני לא נדע מקרא דאף בדיעבד אינו פדוי ורק ילפינן מג"ש דהעברה העברה מבכור וא"כ ניחא דלא מצי למדחי כן דזהו רק לרבא אמרינן דקרא דלא יגאל אתי על דיעבד נמי דאינו פדוי אבל לאביי הוי ראיה מוכרחת דלא יגאל לא ימכר הוא דעל דיעבד לאחר שחיטה לא נוכל לידע מקרא דלא יגאל אלא ע"כ דלא ימכר הוא ול"מ להקשות דה"ל לומר הניחא לאביי אבל לרבא מא"ל דהא לפי המסקנא דחי בלא זה הטעם של העמדה והערכה דהא תקשה למ"ד קדשי מזבח לא היה בכלל העמדה והערכה ורק לפי המסקנא הוי הוכחה דלאחר שחיטה דלא אלימא למתפס פדיונו מפרוק פריק וא"כ שפיר ניחא הסוגיא אף כהשעה"מ ודוק: הלכה ג כבר בארנו כו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אעפ"י שנזרק הדם אין מועלין באיסוריהם כו'. וכתב הכ"מ בד"ה כבר כו' מהרי"ק ז"ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דקאמר דזריקת פיגול אינה מוציאה אבל במאי דקאמר אינה מביאה הלכתא כותיה עכ"ל. ונ"ל דדעת רבינו הוא כמו שכתבו התוס' שם (דף ד ע"ב) ד"ה הפיגול וא"כ כו' אלמא משמע במסקנא דאיכא סיוע לרב גידל מהא דקאמר דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים אבל מהא דאין מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ליכא סיוע וקשה מ"ש כו' ואומר מורי הר"פ דשנא ושנא דלגבי הוצאת מעילה בק"ק בעינן ראוי לאכילת אדם כו'. וא"ל דכן ס"ל לרבינו נמי דבהאי איכא סיוע בהדה דקאמר אינה מביאה ופוסק רבינו להכי ק דיש מברייתא ראיה כרב גידל ודוק

פרק ד הלכה ב הקדיש אבר כו' ואם נפדה אין מועלין בפדיונו עכ"ל. והשיג הראב"ד ז"ל ע"ז וכתב הכ"מ בשם הרי"ק לתרץ דכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא פשטה קדושת הגוף בכולו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ"ל. ולא ידעתו מה חידש בזה הלא המה דברי הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל ואולי יאמר משום דאינו ראוי לפדיון שמא אינו רשאי לפדותם כשהוא תם וזהו דברי הרי"ק ממש וצ"ע

הלכה ט יש מעילה כו' במשל"מ שם יש כו' עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעולה מי בעינן שיאמר דבר מסוים או לא עכ"ל. ונ"ל לענ"ד להביא ראיה לזה מגמ' דנדרים (דף לה ע"א) א"ל תניתוה מקום שנוטלין שכר עליה תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בו מעילה וכתב הר"ן ז"ל דאי ל"ד להקדש ה"ל לומר יוליך הנאה לים המלח אלא דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש עכ"ל. והנה הכא הא מיירי דאסור הנאתו של חבירו או של המחזיר לבעל האבדה או של בעל האבידה למחזיר וא"כ א"נ דהיכא דאוסר הנאתו ליכא מעילה לא מיירי הכא כלל בהקדש דאיכא מעילה אלא ודאי אף בכה"ג דאוסר הנאתו יש בו מעילה ולהכי אמר תפול הנאה להקדש ודוק

פרק ה הלכה ה הדר במערת הקדם או בצל אילן או שובך כו' לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה מהן בית הדר שם מעל עכ"ל וכתב הכ"מ ואיכא למידק דהא לא חילק ר"ל בכך אלא כי היכא דלא מסתייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פוסק בפ"ח מה' ע"א כרב לא ה"ל לחלק בכך כו' ואפ"ה לא דחה לדרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז עכ"ל. והנה א"כ כדברי הכ"מ האלה לחלק בין ע"ז לשאר דברים יש ליישב עפ"ז קושית התוס' במס' ע"ז (דף מו ע"ב) ד"ה ואי שהקשה גבי אתנן אמאי הוי בית מחובר הא הוי תלוש ולבסוף חברו כו' ולפ"ד הכ"מ דרק, גבי ע"ז אמרינן זה לחומרא ניחא. אמנם קשה לו ע"ז מהא דאיתא במס' חולין (דף טז ע"א) אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש דאמר רב המשתחוה לבית שלו אסרו ואס"ד הוי מחובר על ההרים כו' לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה כו' בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן אר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו ר"פ אמר כוליה חד תנא הוא כאן בכותל בנין כאן בכותל מערה ופירש רש"י ודכ"ע ס"ל דהוה תלוש. והנה רבינו פוסק לקמן בפי"ב מה' טומאת אוכלי הל' ג' כרב פפא דכותל בית לענין הכשר הוי כתלוש ורק כותל מערה אינה כתלוש שהיא עצמה של קרקע וכן שם בגמ' לקמן בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מהו ר"ש כו', ובפ"א מהל' שחיטה הי"ט פוסק רבינו התולש קנה או שן כו' ואם נעצן בקרקע לא ישחוט כשהן נעוצין ואם שחט שחיטתו כשרה עכ"ל. וכתב הכ"מ ומסקנא דמתניתין דמכשיר בדיעבד בתלוש הוא כו' ומשמע דתלוש ולבסוף חברו אפילו בעל ליה כשר וכן נראה מדברי הרי"ף ורבינו עכ"ל. אלמא דרבינו פוסק בהדיא דתלוש ולבסוף חברו בין לענין הכשר זרעים ובין לענין שחיטה הוי כתלוש