כתר המלך חלק ב שכד

ולפ"ז הא ליתא דין זה בדברי רבינו כמו שמבאר הצל"ח ז"ל. ונ"ל לומר דרבינו סמך על מה שכתב לעיל בפ"ג מהל' בית הבחירה הי"ד ושני כבשים כו' וחלון היה במערבו של כבש אמה ע"א כו' שבה נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתו ויצא לבית השרפה. והנה בפסחים שם מקשה הגמ' מהא דלול למ"ד דהיסח הדעת פסול הגוף ומשני הגמ' הא מני תנא דבר"א דס"ל דאפילו פיגול בעי עיבור צורה וא"כ רבינו דס"ל דדבר שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה דלא כתנא דרבה ב"א וא"כ הכא דהוי היסח הדעת וטעון עיבור צורה ע"כ משום דפסול טומאה הוי ולהכי בעי עיבור צורה שפיר פוסק רבינו דהוא פסול טומאה כר' יוחנן ודוק

הלכה יג כל הנשרפין של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי ודשון המנורה עכ"ל. והנה כמו"ח הגאון ז"ל הקשה דלפי הסוגיא במס' פסחים (דף כז ע"ב) איכא מימרא של רמי ב"ח כגון דנפלה דליקה מאליה בעצי הקדש דליכא אינש דלימעול בה אז אפרן אסור ור"ש שם מוקי באותן שטעון גניזה נמצא דלפ"ד רמי ב"ח גם באפר הקדש של עצי בדה"ב היכא דלא מעל אפרן אסור וא"כ ה"ל לרבינו להביא דין זה לקמן בהל' מעילה דאפר זה אסור היכא דלא מעל כשהוסק העצים ורוצה כמו"ח ז"ל לתרץ ולומר דלפי הגירסא דסוף מס' תמורה ר"ש אומר כי תניא ההיא משמע דפליג על רמב"ח ופוסק רבינו כהאי מ"ד מאיזה הוכחה וזהו דוחק

ונ"ל לענ"ד לומר איפכא דבאמת לא פליגי תרווייהו מ"ד והוכחתי לזה דלא פליגי יש להביא מהסוגיא דמנחות (דף נב) דבעי קרא דלא מועלין באפר פרה אדומה והקשו התוס' שם למ"ד דרק בתרומת הדשן מעל אבל בל"ז אפר הקדש שרי ל"ל קרא ע"ז דלא מועלין באפר פ"א ולמ"ד דמוקי הא דתניא אסור בנפל דליקה מאליה ניחא ומזה הוכחה ס"ל לרבינו דר"ש ס"ל נמי דברי רמב"ח וא"כ ניחא התם במנחות לכ"ע ומה שדחק ר"ש לומר דלא כרמב"ח הוא מכח קושית המהרש"א דהקשה על רמב"ח דאמר לעולם אסור אכתי אי מעל אחד באפר שוב לא מעל כו' לפיכך מתרץ דהאי ברייתא דאמר לעולם אסור מיירי בזה שטעון גניזה אבל הוא מודה בדינו של רמב"ח דהיכא דלא מעל המסיק אסור. אמנם רבינו סמך בזה על מה שכתב לקמן בפ"ב מהל' מעילה ה' ה' ותנאי ב"ד הוא שלא ימעול אדם באפר פרה עכ"ל. אלמא משמע בהדיא דבאפר יש מעילה היכא דלא מעל ולא נעשה מצותו. ועוד יש ראיה מפורש בדברי רבינו שכתב דהיכא דלא מעל המסיק יש מעילה באפר דכתב לקמן בפ"ב מהל' מעילה הי"ג גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות ובין לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין אבל גחלת של חדשי בדה"ב מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין ע"כ. והנה ממשמעות דברי רבינו שכתב דהיכא דלא מעל המסיק יש מעילה באפר דכתב לקמן בפ"ב מה' מעילה הי"ג גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות ובין לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין אבל גחלת של קדשי בדה"ב מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין ע"כ

והנה מממשמעות רבינו שהתחיל גחלת שפקעה וכן גחלת של קדשי בדה"ב משמע דמיירי שנעשה גחלת מעצי הקדש ולא שהקדיש גחלת לבדה"ב ולפי מאי דס"ל לר' יוחנן במסכת מעילה (דף ט ע"ב) שוה גחלת לאפר ונקיט שם רק גחלת לאשמועינן דאפילו גחלת דאית ביה ממשא כי פקעה מעל גבי המזבח לא יחזור וא"כ לענין מעילה הא דמי גחלת לאפר וכיון דכתב רבינו דמועל בה הה"ד באפר היכא שלא מעל המסיק. ומה שלא מקשה הגמ' בפסחים מן המשנה דמס' ביצה (דף לט) הגחלת של הקדש מועלין בה ומשמע דלא מיירי שהקדיש גחלת לבדה"ב דהוי דומיא דסיפא דשלהבת לא נהנין ולא מועלין והתם לא הקדיש שלהבת דלית ביה ממשא וכיון דמיירי דהקדיש העצים ונעשה גחלת א"כ דמיא הוא לאפר ויכול להקשות ממשנה זו מ"ט מועלין ולמה הקשה מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור

ונ"ל ליישב כן חדא די"ל דהאי סוגיא דפסחים ס"ל כרב שם במס' מעילה דמחלק בין גחלת דאית ביה ממשא לאפר דלית ביה ממשא וא"ל דבנחלת ל"א דמעל המסיק ונפיק לחולין ועיין תוס' פסחים (דף כו ע"ב) ד"ה בישלה שכתב נמי לחלק בין אפרן לנחלים. ועוד י"ל כן דהנה מוקי לה הגמ' בעצי שלמים ואליבא דר' יהודה וכן כתבו התוס' דהמ"ל בעצי הקדש ובמזיד כו' וא"כ תקשה לכאורה מאי מקשה מהאי ברייתא הא איכא לאוקמי בכה"ג בעצי שלמים או במזיד אליבא דר' יהודה וכן כתבו התוס' שם דהמ"ל בעצי שלמים אך ניחא דהברייתא לא מצי לאוקמי כר' יהודה דהא במשנה סוף מס' תמורה אומר הנקברין לא ישרפו והוא מטעמא דהנשרפין אפרן מותר והנקברין אסור ור' יהודה אומר שם במשנה אם רצה להחמיר ולשרוף הנקברין רשאי וחולק על ת"ק וכתב הפני יהושע במס' פסחים (דף כז ע"ב) דס"ל לר' יהודה דאף הנקברין אפרן מותר עיי"ש ובמ"א נבאר זה וא"כ לא מצי לאוקמי הברייתא כר"י דאומר כל הנשרפין אפרן מותר משמע דרק כל הנשרפין ולא הנקברין והוא דלא כר' יהודה ושפיר מקשה ומשני הברייתא חד מ"ד בשנפלה כו' וחד מ"ד בתרוה"ד אבל מן המשנה דמס' ביצה בגחלת לא מצי לאקשויי דהמ"ל דאתיא כר' יהודה ובמזיד דלא מעל ולהכי מועלין בגחלת אח"כ אי הסיק תחלה במזיד מקדשי בדה"ב ונעשה גחלת ומקשה להכי מהברייתא דלא אתיא כר' יהודה כמבואר ודוק

הלכות עבודת יום הכפורים

פרק א הלכה א במשל"מ ושניהם משל כה"ג ספ"ק דמס' שבועות תניא אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו הכתיב שנה עליו לעכב והכי איתא בפ"ה דמס' יומא ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ"ל. וכמו"ח ז"ל תירץ עפ"י הסוגיא דמסכת זבחים (דף צח) ובמנחות (דף פג) דיליף מקרא דאשר לו ולא משל מעשר וא"כ כיון דמחד אשר לו ילפינן דלא משל ציבור ומחד ילפינן למעט אחיו הכהנים וחד לא משל מעשר א"כ ליכא קרא על עיכובא והברייתא דשבועות שם א"ל דס"ל כר' אליעזר במנחות שם דיליף למעט מעשר דלא מפסח וא"כ רבינו דפוסק כרע"ק ל"ל קרא לעיכובא ולהכי השמיט שפיר ועיין תוס' מנחות שם ד"ה כל שיש לדחות זה ודוק

הלכה ג עבר יוה"כ הרי הראשון חוזר לעבודתו והשני עובר וכל מצות כהונה גדולה עליו אלא שאינו עובד ככה"ג ואם עבר עבודתו כשרה עכ"ל. וכתב הכ"מ שם ת"ר ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו ר' יוסי אומר כו' ויש לתמוה על רבינו שהוא פוסק כר' יוסי ומזכי שטרי לבי תרי דלא שביק מלמינקט לישנא דר"מ וי"ל דלישנא דכל מצות כהונה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד ככ"ג כו'. ונ"ל לומר דדברי רבינו הוא כמו שמפורש בתוספתא דיומא פ"א ר' מאיר כו' ר' יוסי אומר אע"פ שאמרו כל מצות כהונה גדולה עליו אינו כשר לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט עכ"ל אלמא דר' יוסי גופיה אומר בזה הלשון כל מצות כהונה גדולה עליו ומסיק דאינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט כדברי רבינו ונקיט רבינו נמי כלשון התוספתא ודוק

פרק ב הלכה ג ועולה ומסתפג כו' וכתב המשל"מ והנה סופג זה הוזכר בגמ' ולא ראיתי אם הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט כו'. ונ"ל דחיוב הוא זה משום דקיי"ל אפילו נימא או עפר כו' ה"ז חציצה ועבודתו פסולה כו' ולפ"ז יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרורית המים נימא או עפר ומשו"ה חייב להסתפג לאחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ"מ הרי כתב שם רבינו בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרע מים מרוח וא"כ צריך לספוג