כתר המלך חלק ב שכג

רבינו האי קרא דטומאתו נמי לית ביה כרת דהא משתעי גבי מח"כ וא"כ נוכל למילף מהך ג"ש נמי תרומה דלית ביה כרת דשוה לנו תרווייהו אך יש לישב דהא הכ"מ כתב לעיל שם דתלוי בפלוגתא אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא כמו דאיתא הפלוגתא במס' זבחים ובמעילה וא"נ לא כזב דמי א"ח כרת וא"כ א"ל דהתם במס' שבועות ס"ל כמ"ד כזב דמי וא"כ חייב כרת ושפיר איכא הנ"ש אבל לדידן ס"ל דלאו כזב דמי ולית ביה כרת וא"כ לא מצינו למילף דא"כ נילף נמי תרומה וע"כ ילפינן מחד מהני שלש כריתות כמו שרוצה לומר שם בתחלה אלא דתי לכדר"א ורבינו לא צריך לזה דהא ס"ל כר"ש בזה הדברים שאינם ואתי לדידיה לזה דביאת מקדש ודוק

הלכה יט אכל פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן ה"ז חייב כרת משום טומאת הגוף כו'. וכתב הכ"ח שם בזבחים (דף לו ע"ב) איתא אר"ח כו' בשר פסח שלא הוצלה כו' אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי ק"ק לטומאה ולא היא התם אימורי ק"ק חזי לגבוה לאפוקי פסח שלא הוצלה דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו שפוסק כן דמשמע לכאורה כיון דמסקינן ולא הוא אדחייה מהלכתא כו'. ונ"ל ליישב כן דהנה התוס' שם כתב וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה' לרבות אימורי ק"ק לטומאה והתם מוקמינן לה לרבות לן ויוצא כו' ובמס' מנחות דף כה) כתבו לתרץ ע"ז וי"ל דשקולין הם אימורים לן ויוצא עיי"ש וא"כ דין זה של ר"ת דבשר פסח ולחמי תודה נוכל לידע שפיר מלן ויוצא דהתם נמי לא חזי לא לגבוה ולא להדיוט ולא למילתייהו וצ"ל ע"כ דהתם דרבא לא מייתי ראיה רק אאימורין שפיר דחי ולא היא התם חזי לגבוה כו' אבל באמת כהאי ברייתא שם במנחות דמרבי אף לן ויוצא דלא חזי כלל שפיר ידעינן מזה אף בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה ודין של ר"ח נשאר בזה כמו שפוסק רבינו ודוק

פרק יט הלכה ה מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש או עבר הצופים שורפו במקומו ואף אם יש בו כזית או יותר מכזית חוזר ושורפו בירושלים עכ"ל. והנה שם במס' פסחים מחולקים רש"י ותוס' דדעת רש"י ז"ל דהוא מה"ת וז"ל חוזר ושורפו לפני הבירה כדאמר בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו תהא שריפתו והתוס' שם ד"ה ושורפו הקשה בשם ר"י אי דאורייתא הוא מה לי אי עבר צופים א"ל וכתבו דכל עיקר הוא מה"ת שיכול לשורפו בכל מקום שירצה דלא מרבינן רק פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכל לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף האי דהכא לפני הבירה היינו גזרה אטו קדשי קדשים עכ"ל. והנה רבינו לא ביאר דעתו איך הוא אם הוא מה"ת כשיטת רש"י או כדברי התוס' דהוא רק מדרבנן

ונ"ל להביא ראיה לשיטת התוס' דהוא רק מדרבנן מהא דאיתא בירושלמי שם ספ"ג דפסחים ה"ח רשב"י בעי אי קידש הוא ישרפנו במקומו שכן אפילו בירושלים שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה כו' ודחקו בזה מפרשי הירושלמי הק"ע והפ"מ לפרש אותו ונ"ל לפרש כן דהכי מקשי כיון דקידש הוא ולא קדשי קדשים לא ניבעי שריפתן במקום קודש והראיה דהא אי עבר צופים שורפו במקומו וה"ל הדין כן אף אי לא עבר צופים ומשני שכן בירושלים אפילו קיי"ל דאי נטמא רובו והנותר שורפין מעצי המערכה והה"ד אורח נמי שורף לפני הבירה אלמא דהוה הכא תקנת חכמים בזה אי עבר צופים לשרוף במקומו ואי לא עבר לשרוף לפני הבירה דכיון דהחשיך בדרך דמי לאורח כמו דאמרינן בגמ' (דף פב) דהכא מיירי באכסניא או בהחזיק בדרך וא"כ ניחא שפיר דחוזר דתקנת חכמים הוא כן דבעה"ב ומי שבביתו ישרוף כל קודש בירושלים ואורח והולך בדרך ישרוף לפני הבירה וחוזר משום תקנת חכמים והוא כדעת התוס' דכל עיקר שריפה הכא הוא רק מדרבנן כמבואר ודוק

הלכה ד בשר הנמצא בעזרה כי'. וכתב המשנה למלך גרסינן בפסחים ודף לד) אתמר היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי וכעת לא מצאתי דין זה בדברי רבינו ועיין בד"ר בד"ז ודוק עכ"ל. וכתב הצל"ח בפסחים (דף לד) שם דבינת המשל"מ הוא דמדין זה דפוסק רבינו משמע כר' יוחנן דכיון דאמר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ואי פסול הגוף למה לי עיבור צורה וכן מפרש שם הצל"ח דברי העין משפט שם בגמ' שציין ע"ד זה פי"ט מה' פסוהמ"ק דכונתו על דין זה הכא אך האל"ת דחה זה דלא מיקרי היסח הדעת רק הילא שידע אדם והסיח דעתו אבל זה שנאבד ולא ידע לא מיקרי היסח הדעת ומזה ניחא דלא מקשה ר"י לר"ל ממשנה זו דשקלים דבשר הנמצא והקשה מהמשנה דמדות עכ"ל

והנה חידוש זה שחידש הצל"ח דלא מיקרי היסח הדעת רק היכא שידע כתבו כן התוס' במס' חגיגה (דף כא ע"א) סד"ה האונן וז"ל שם והקשה הר"א לפסול האי סכין בהיסת הדעת כו' ותירץ הר"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם דהיה בידו והסיח דעתו ממנו אבל היכא שאין בידו כגון שאבד לא שייך הכא היסח הדעת לפסול והביא הר"א סעד לדבריו מפ"ז דשקלים דאמר התם נמצא בעזרה איברים עולות חתיכות חטאת ומשמע שעולה נקרבת וחטאת תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת עכ"ל. והוא מפורש כדברי הצל"ח ז"ל. אמנם ע"ד התוס' האלה תמה הגאון רעק"א בגהש"ס דהאי משנה דשקלים איתא מפורש כן חתיכות כו' זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השרפה והוא ההיפוך ממה שכתבו בדברי התוס' מדברי המשנה. אמנם נ"ל ליישב דברי התוס' כן דהנה בירושלמי שם איתא ר"ל בשם ר"ה היסח הדעת טעון עיבור צורה אר"י ויאות לאוכלו אין אתה יכול שמא נתקלקלה צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השרפה ופירש הק"ע שם דר"י ס"ל היסח הדעת לא בעי עיבור צורה והמשנה דבעי עיבור צורה הוא שמא נתקלקלה צורתו נמצא דהירושלמי מבאר הכא דלא הוי משום היסח הדעת דאי משום היסח הדעת לא בעי עיבור צורה ומדבעי ע"צ ש"מ דלא נפסל משום היסח הדעת ומשני היסח הדעת מצי אף לאוכלו וכן מדחזינן בגמ' דפסחים דמקשה מהמשנה דמדות ולא מהמשנה דשקלים ש"מ דהכא לא הוי היסת הדעת והוא משום סברת התוס' דכיון דלא הוה בידו ואבד לא מיקרי היסח הדעת ורק היכא שהיה בידו והסיח דעתו וזהו פירוש התוס' דמשמע דמטעין עיבור צורה דהוא לא משום היסח הדעת ואם ידע שהיום נאבדו ולא נתקלקלה צורתו שרינן אף לאכלו ש"מ דבזה ליכא היסח הדעת כמבואר

ומה שכתב שם הק"ע הטעם (דלא הוה היסח הדעת משום דבעזרה לא מיפסל בהיסח הדעת לכאורה תקשה מהסוגיא דפסחים שה דמאי מקשה ר"י לר"ל מלול קטן שהיה בעזרה והקושיא הוא שם מה שבתוך הלול הוה היסח הדעת אחר שיזרק ובא בעזרה ליתא היסת הדעת. והנה יש ליישב דברי הק"ע שם כן דמה דמפרש בעזרה ליתא היסח הדעת היינו היכא שנראה גלוי באמצע העזרה אבל בלול שזרקו יש היסת הדעת ובזה יש ליישב קושית המהרש"א ז"ל במס' פסחים שם על התוס' שכתבו דלאחר שנזרקה בלול הוה היסח הדעת וקשה דהא טומאה נמי מביא לידי היסח הדעת כדאמר לעיל גבי שתילי תרומה וא"כ ה"נ נימא לקמן דנטמא או דנפסל בטב"י שמסיח דעתו מן הבשר והיסח הדעת פסול הגוף ואמאי קתני הורצה עכ"ל. ולפ"ד הק"ע ניחא דרק גבי תרומה אי נטמא הוי היסח הדעת אבל הכא דנטמא ומ"מ הוה בעזרה לא הוי היסח הדעת בעזרה ורק אי הוא מושלך בלול ואינו נראה זה לא מיקרי בעזרה והוי היסח הדעת וצ"ל מאי דאמרינן שם מאי נפסל לאו בהיסח הדעת היינו שיצא קדשים קלים שנאכלין בכל העיר חוץ לעזרה ושם נפסל בהיסח הדעת אבל לא בעזרה אמנם לא צריך לתירוץ זה של הק"ע דהא התוס' שפיר מחלקים בחגיגה בין היכא דידע או היכא שנאבד כמבואר: