כתר המלך חלק ב שיא

לב"ת אף שאינה עולה לרגל וא"כ ליתא בה אף מ"ע של ובאת שמה מ"מ בב"ת עוברת וא"כ צריך לומר ע"כ דהא דמספקא ליה לר"ז אי אשה איתא בבל תאחר הוא רק לר"א דאמר לעשות הבטחה כשבועה ולא דריש כרע"ק על היקשא דאז ידעינן עליה ב"ת מהיקשא. והנה גירסת הילקוט הוא הבטחה כשבועה ובהספרי גריס הבטחה כשבועה ומפרש ליה הזרע אברהם שם דמרבה דאי אמר מבטא הרי הוא כשבועה מקרא דלא יחל דברו אך זה הא מרבינן לקמן בספרי מבטא זה שבועה כמו שנאמר לבטא בשפתיה והגירסא הנכונה הוא שבילקוט לעשות הבטחה כשבועה והוא כמו דאיתא במס' שבועות (דף לו) דהאומר הן הן או לאו לאו הוי שבועה וכמו שאפסק להלכה בש"ע יו"ד (סי' רלז) האומר פעמים על ד"א הרי זה שבועה והוא שיתכון לשם שבועה וזהו דהבטחה הן או לאו הוי כשבועה ואם מבטיח לדבר אחד ול"ק עובר כמו בשבועה. ועוד י"ל דבא לרבות כמו דאמרינן בפיך זו צדקה דאמירתו לגבוה כמסירתו כו' וזהו דהבטחה כשבועה ואם מבטיח לדבר מצוה או הקדש אינו יכול לחזור בו. וא"כ לפי שבארנו כל הבעיא דר"ז הוא רק אליבא דר"א אבל לרע"ק ודאי מרבינן נשים בבל תאחר אף דליתא בביאה מריבוי דקרא דואשה כו' ולהכי אינו משיג הראב"ד ז"ל על בל תאחר דא"ל דס"ל כרע"ק בספרי דמרבי מהיקשא לחייב נשים בבל תאחר ורק משיג בה' חגיגה דאומר דנשים חייבות בשמחה כר"ז כמבואר. ועיין לעיל בהל' ת"ת פ"ו מה שבארנו בשם ס' זכרון יוסף ויש לומר עפ"ז דר"א לשיטתו ואכ"מ

אמנם ליישב קושית הראב"ד ז"ל דמ"ט פוסק רבינו כר"ז תירוץ הלח"מ אינו מספיק דנהי למאי דמסיק דילפינן מהיקשא דלמען תהיה מתפלין נוכל לומר כר"ז דנשים חייבות בשמחה ולא צריך לומר דדוקא התירוץ דבעלה משמחה אבל מ"מ אביי הא ס"ל כן אף לפי המסקנא כמו שאמר שם בר"ה וא"כ היה לפסוק כאביי דהוא בתרא נגד ר"ז ותירץ הש"א מגמ' דנדרים כבר דחינו. וע"כ מתרץ לה כמו"ח הגאון ז"ל תירוץ פשוט כן דבמס' קדושין (דף לד) אומר בתחלת הסוגיא וכללא והרי מצה שמחה דמ"ע שהז"ג ונשים חייבות וזהו כר"ז וכן בסוף אומר משום דהוי מצה שמחה והקהל ופירש רש"י דהוא כר"ז דחייבת בשמחה ולאביי דחוק התוס' לומר עייל קדוש היום אבל סתמא דגמ' ודאי כר"ז ס"ל דאמר שמחה בהדיא וא"כ פוסק כותיה דסתמא דגמ'. והגאון רע"ק איגר ז"ל בחידושיו ליו"ד בהשמטות מתרץ נמי ותמצית דבריו הוא כן דלאביי דלא ס"ל דלר' יהודה נשים חייבות בתפלין ומה שמתיר להכניסן זוג זוג הוא משום דהוה מלבוש לאיש הוה נמי מלבוש לאשה ולדידיה לכ"ע פטורין המה מתפלין

ועפ"ז נ"ל ליישב קושית המהרש"א בקדושין (דף לו ע"א) דמקשה בגמ' על אביי דאמר לאיב"י דיליף מבני אהרן מ"ט לא גמר כרבא בין עיניך מתפלין מה תפלין נשים פטורות והקשה דלמא רוצה אביי לאוקמי ההוא דאיסי ב"י אפילו כמ"ד דתפלין הוה מ"ע שלא הז"ג ונשים חייבות בתפלין עכ"ל ולפ"ז ניחא דהא קאי התם לאביי וא"כ שפיר מקשי דלאביי ליכא שום מ"ד דס"ל דנשים חייבות בתפלין דממשנה דהמוצא תפלין אין ראיה כלל לאביי דלמא הוי משום דהוא מלבוש לאיש. וע"כ צריך לתרץ תירוץ אחר לזה דלא אמר לאיסי דגמר הוא מתפלין דהא כ"ע ס"ל דפטורות ודוק

הלכה טז אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל. והנה רבינו הכא בהל' י"ג שמבאר דין זה דב"ת בג' רגלים ועשה ברגל אחד לא ביאר דבין אי אמר ולא הפריש או הפריש ולא הקריב מ"מ איתא בזה בבל תאחר ובגמ' דר"ה שם אמר דתרי קראי דכתיב בלאו ועשה והוא חד לזה דאמר ולא הפריש וחד להפריש ולא הקריב וה"ל ג"כ לבאר דבשניהם איתא בבל תאחר ורבינו לא ביאר רק דב"ד כופין בשניהם

וע"כ נ"ל לומר כן דכל עיקר הקושיא בגמ' שם הוא מהני תרי קראי אשר כתיבי גבי כפייה קרא דועשית וקרא דיקריב אותו אבל הקרא דמוצא שפתיך כו' והקרא דלא תאחר דהוי על ל"ת אף דהגמ' מייתי זה להקשות מ"מ לא קאי ע"ז התירוץ של אמר ולא הפריש כו' דע"ז נוכל לתרץ לענין עשה ולאו יתירא וכמו שכתבו התוס' לעיל (דף ד ע"א) ד"ה ומעשרות דחיוב של ביעור וחיוב של ב"ת הוא נמי לענין שני לאוין או ללאו ועשה וכמו שמבאר הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ ה"נ א"ל דהוי לענין תרי לאוי וכמו דאמרינן במס' חגיגה (דף ע"ב) כתיב קרא אחרינא ולא ילין מן הבשר ואימא לעבור עליו בשני לאוין וכן הוא במס' פסחים (דף כד ע"א) ואף שהתוס' כתבו במס' ב"מ (דף סא) דהיכא דלא לקי על הלאוין לא מוקמינן ליה בלאו יתירא מ"מ כבר בארו המפרשים דהתוס' לא כתבו שם רק דכיון דעל לאו דגזל לא לקי ועל כיבש ש"ש לקי מש"ה טפי מוקמינן קרא דלא תגזול על כובש ש"ש מבגזל אבל ודאי דאי לית לנו הקרא לאוקמי בזה דאיכא מלקות מוקמינן ללאו אף בלא מלקות והראיה משם במס' חגיגה דמקשה על נותר ואימא לעבור בשני לאוין והתם ליתא מלקות דהא ה"ל לאו שאין בו מעשה וכן בביעור וב"ת ליתא מלקות וע"כ הקושיא דמקשה הגמ' מתשמור ומן לא תאחר לשלמו יתורץ גם בלא זה דאמר ולא אפריש או אפריש ולא אקריב אבל עיקר הקושיא מכפייה דאיכא תרי קראי וע"ז מתרץ דאתי לזה דאמר כו' וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה חד דהתירוץ קאי גם על עישוי וכך הקושיא שם הא נדבה נמי כתיב על העישוי קאי ואף שהתוס' ס"ל דקאי על תרווייהו גם על עשה ול"ת מ"מ א"ל שרבינו ס"ל דקאי רק ע"ז לחודיה ולענין בל תאחר גופיה גם בלא קרא יתירא ידעינן כמו שהביא הט"א דאיכא קרבנות חובה כמו פסח וכדומה אשר בהו לא שייך רק הפריש ולא הקריב וכן יש הני דבהו דוקא אמר ולא הפריש ומזה ידעינן תרווייהו על עיקר בל תאחר העשה והל"ת ומ"מ דין דכפייה לא הוה ידעינן בתרווייהו דה"א הצריכותא דאמר בגמ' שם ואי הוה כתיב חד קרא ה"א דרק על חדא מלתא קאי זה דכפייה או אמר ולא הפריש או הפריש ולא הקריב להכי איתא קראי על תרווייהו דשוין בזה וניחא לפ"ז קושית המפרשים דמדאצטריך קרא לעמך פרע ליורש ולמ"ד שעבודא ל"ד ע"כ מיירי שהפרישה מחיים א"כ מצינו בהדיא הפריש ולא הקריב ול"ל קרא יתירא לזה ולפ"ד דעל לאו ב"ת לא דרשינן קראי יתורא לזה ניחא זה ודוק

הלכה יז במשל"מ כל חייבי עולות כו' והא דאמרינן דחייבי חטאות אין ממשכנין היינו דוקא דאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל במי שהוא סובר שהוא פטור ומן הדין חייב ממשכנין אותו כ"כ התוס' כו' עד לרבנן דהוא סבר דפטור מה"ד חייב עכ"ל. ונ"ל עפ"ז לישב דברי הרא"ש ז"ל במס' נדרים (דף ד ע"א) דאמר שם דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כו' ופירש הרא"ש א"נ חטאות ואשמות נדרשין ממנו וכופין אותן להביאן. ולכאורה תמוה הא הוה הדין להיפוך דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין ועולות ושלמים ממשכנין אותן וא"כ דמיירי לאחר שעבר על בל תאחר אז נמי בכולן כופין בין חטאת ואשם ובין עולה ושלמים כמו שכתבו התוס' בר"ה (דף ו) ד"ה יקריב וכמו שמביא המשל"מ הכא בשם הרמב"ן. אך עפ"ז ניחא דחייבי חטאות ואשמות כופין אותו להביא היכא שהוא סבור שפטור הוא ב"ד נדרשין ממנו וכופין אותו ובא החיוב אליו ממילא וכופין אותו אבל בעולה ושלמים של נדבה לא בא רק היכא שהוא התחייב עצמו בזה כמבואר. ועל פירש הראשון של הרא"ש שם עיין בט"א בר"ה (דף ה ע"ב) ד"ה דרש כו'. והנה דברי התוס' שם במס' נדרים ד"ה והרי חטאת לא הבנתי לענ"ד דז"ל תימא אמאי איצטריך היקשא לקרבן יחיד דליתא בכל שאר חטאת כו'. ולא ידעתי על איזה היקש קאי ואיך מצא זאת דלא היה בכלל שאר חטאת כהתם בר"ה לענין ב"ת לא מפרטינן מידי מכל הקדשים וצ"ע: