כתר המלך חלק ב שט

אמר שהבאנו לעיל דלרבינא דס"ל דבתר למד אזלינן שפיר ילפינן בב"א א"כ שפיר מקשה הק"ע דהא הירושלמי ע"כ ס"ל הכא דבתר למד אזלינן דהא מקשה וכי למידין למד מה"ל דאי ס"ל בתר מלמד אזלינן תרומה חולין הוא וא"כ ממנ"פ תקשה אי בתר מלמד אזלינן אזי תרומה חולין הוא ואי בתר למד אזלינן הא ילפינן בב"א אך מלת מכש"כ שכתב הק"ע תמוה הוא ושפיר ניחא דברי הפ"מ שכתב דהירושלמי חולק על גמ' דידן וכגמרא דידן פסקינן. ולפי מאי שבארנו לקמן בה' תמורה פ"א הי"ב דרבינו פוסק ע"כ כמ"ד דבתר מלמד אזלינן וא"כ ניחא שפיר טפי דנוכל למילף מתרומה דחולין הוי על כל קדשים מק"ו או בב"א כמבואר

וראיתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים (דף סא ע"ב) שאין שום קרבן נאכל לערלים דילפינן ביבמות (דף מג) דערל אסור בקדשים דאתי מק"ו מפסח הקל ומשמע מדברי רש"י ז"ל דטעם זה יש בגמ' דילפינן בק"ו ובגמ' דידן לא נמצא זה רק כמו שכתבנו בשם הירושלמי דמק"ו מפסח דחי משבירת העצם אלא מסיק דממנו ממנו למידין וצ"ע

הלכה כ כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמצו הואיל ואפייתן ולישתן בפנים הוא בעזרה כו'. והנה בהני דברים שאין לישתן בפנים כמו לחם הפנים עומר ושתי הלחם שמבואר במשנה דמנחות (דף צה) נילוש בפושרין אף שאין בפנים כבר כתבו התוס' במס' מנחות (דף נה ע"א) ד"ה כל המנחות ע"ז הטעם על לאם הפנים דציבור שאני וכמו דאמרינן במס' פסחים (דף לו ע"א) וכן כתב הצל"ח שם על העומר דנילוש בפושרין אף דלישתו ועריכתו בחוץ משום דציבור שאני. ועפ"ז נ"ל לומר דבר נכון לתרץ קושית הצל"ח במסכת פסחים (דף לו) דמקשה שם ומ"ש ממנחת העומר כו' והקשה הלא היה יכול הגמ' להקשות סתם בלא סוגיא זו על רב יצחק אמר שמואל דאמר חטין של מנחות אין לותתין אותן מזה דאמר הברייתא דמנחת העומר לותתין אותן. ויש ליישב כן דהנה הא קשה לפי מאי דאמרינן לקמן (דף מ ע"א) לא מבעיא חיטין כיון דאית בהו צירי עיילי ביה מיא אבל שערי דשיע אימא ש"ד אלמא דיש חילוק בין חיטין לשעורין וא"כ ה"נ מצי לתרץ דשמואל אמר רק על חיטין של מנחות דאין לותתין משוה דיש בהו צירי אבל מנחת העומר שהוא של שעורין שפיר לותתין אך יש ליישב דאף אם יתרץ כן מ"מ תקשה ממה שנילוש בפושרין דהא ליתא בפנים וע"כ מוכרח לתרץ ע"ז דציבור שאני ושפיר מקשה מעומר ומתרץ דציבור שאני דיתורץ אף מזה דנילוש בפושרין. ועתה ניחא שפיר דבלא סוגיא זו דמחלק לענין לישה בפושרין במה שבמקום זריזין בפנים לא נוכל להקשות על ר"י א"ש מהאי ברייתא דמנחת העומר לותתין דיש לתרץ לחלק בין חיטין לשעורין אבל כיון דמחלק לענין פושרין חילוק של במקום זריזין תקשה על מנחת העומר מהא דנילוש בפושרין ומוכרח לתרץ גם בזה החילוק של ציבור שאני ומתורץ הכל שפיר בזה כמבואר ודוק

פרק יג הלכה יד במשל"מ ד"ה אין קומץ פחות משני זיתים ועיין בירושלמי רפ"ד דיומא איתא ריבר"א שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים פסול מן העבודה ולכאורה נראה דפסול לכל העבודה כיון שאינו ראוי לקמיצה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ולומר דכונת הירושלמי דפסול לקמיצה מלבד שפשט ההלכה אינו כן ע"ק דמלתא דפשיטא היא כיון דקיי"ל דאין קמיצה פחותה משני זיתים עכ"ל

והנה שם בירושלמי כתב הק"ע בש"ק דאפשר לומר דלמ"ד דאין קומץ פחות משני זיתים כל כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים בכלל ננס הוא ועבודתו פסולה ולהכי לא קחשיב לה רבינו ע"כ. והנה קשה לי ע"ז א"נ דהוא פסול לכל העבודה זה שאין ידו מחזקת מטעם ננס א"כ האיך אמרינן במס' כתובות (דף עג) כמשנה שם ובקדושין (דף נ) דכל המומין שפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ובגמ' דכתובות הביא מה דהוסיפו בנשים מה דליתא בכהנים אבל מה דפוסל בכהנים ודאי פוסל בנשים והא לאו כללא הוא דכהן זה שאין ידו מחזקת דפסלת ליה לכל עבודה דחשיב ליה כמו ננס ומ"מ מום זה בנשים ודאי ליתא דלא פוסל רק מום גמור או שאינו שוה בזרע של אהרן שמשונה וזה לעבודה פסול אף דאינו משונה הוא ובנשים אינו פוסל אלא ודאי צ"ל דבאמת הירושלמי ריב"א שאל בלשון תמיה כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים פסול מן העבודה זה ודאי ליתא דהא לא קחשיב דין המומין ובכלל ננס ודאי ליתא אלא דאינו פוסל לכל עבודה רק מי שיש לו מום או אינו שוה בזרעו של אהרן דמשונה הוא אבל הכא דאם ידו אינו מחזקת אינו פוסל דלא קחשיב כמו שמפרש הפ"מ שם. ודומה הוא לזה דאיתא במס' יומא (דף מז ע"ב) דבין הבינים ספק ומסיק אלא דקמצו שמנו וא"כ כהן כחוש אינו ראוי לקמיצה ונימא דפסול הוא לכל עבודה דבר זה ודאי ליתא ורק לקמיצה בעי שמנו והה"ד אי בעי לקמיצה כהן שידו מחזקת שני זיתים או לא מחזיק מ"מ כשר לשאר עבודות ושפיר אינו מביא רבינו זה הירושלמי. אך זה ק"ל על רבינו דלא הביא כלל זה הדין דקמצו שמנו דוקא כה"כ דלא להוי בין הבינים וכל הבעיא של בין הבינים של חפניו לא הביא רבינו כלל וצ"ע: פרק יד הלכה יד הקדיש כו' אחד האיש ואחד האשה עובר על בל תאחר אבל היורש אינו עובר על בל תאחר עכ"ל. והנה הלח"מ והש"א בסי' ס"ו הוכיחו מזה דרבינו ס"ל כר' זירא דנשים חייבות בשמחה ומש"ה עוברות על בל תאחר ולא כאביי דס"ל דאשה בעלה משמחה דהא קאמר שם בר"ה (דף ו) דאביי רק לדבריו דר"ז קאמר ולא ס"ל ומש"ה תמהו על הכ"מ שמפרש לקמן בפ"א מה' חגיגה דרבינו סובר כאביי דאשה בעלה משמחה דא"כ היאך פוסק הכא דאיכא בל תאחר וטעמא בעי ע"ז מ"ט פוסק רבינו כר"ז נגד אביי שהוא בתרא. ועוד הקשה הלח"מ הכא על הראב"ד ז"ל כיון דחולק על רבינו דפוסק כר"ז נגד אביי א"כ מ"ט לא השיג הראב"ד הכא על רבינו דפוסק דאשה עוברת על בל תאחר כיון דהוא פוסק כאביי ליתא בל תאחר והניח בצ"ע

ונ"ל לבאר כן תחלה ניישב קושית הלח"מ על הראב"ד כן דהנה הש"א שם הביא ראיה לדעת רבינו דאשה עוברת על בל תאחר והלכה כר"ז נגד אביו מהא דאיתא במס' נדרים (דף ד ע"ב) והרי חטאת יולדת דלא אתי לכפרה וקעבר על בל תאחר אלמא דס"ל לסתמא דגמ' דקרבן נשים איכא בל תאחר וא"כ מוכח מזה דפסקינן כר"ז נגד אביי דלאביי ליתא בל תאחר בנשים ומש"ה גופיה פוסק רבינו דאשה חייבת בשמחה מדחייביה על בל תאחר לסת"מ דגמ'. ובס' קונטרס אחרון שם דחה ראיה זו בשם הגאון מהר"ש ז"ל משום דגרסינן שם וקא עבר על בל תאחר וקאי על הבעל שהוא עובר על בל תאחר כדאיתא במס' נדרים ד' ל"ה שהוא מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבן שהוא חייבת ולכך הבעל נמי בב"ת ודחה הק"א דאף דהבעל מביא קרבן חובה על אשתו היינו רק מדרבנן שכל הנכסים אחראין לו ואין לה קנין פירות כלל לכך חייבוהו חכמים להביא כל קרבנות חובה שעליה ומ"מ לענין ב"ת ודאי אין לחייב כיון דאיהו לא נדר כדאמרינן גבי יורש כיון דאיהו לא נדר א"כ ה"נ כיון דהבעל לא נדר לא שייך לחייביה בב"ת דאל"כ מאי מיבעי ליה ביורש הא בעל נמי עובר אע"פ שלא נדר אלא דהבעל נמי אינו עובר ודוחק לומר כיון דכל עיקר נדרי אשה תלוי בקיום הבעל ה"ל כאלו נדר איהו גופיה א"כ בעודה בבית אביה לחייב האב בב"ת וזה לא שמענו כו' עכ"ל

ולענ"ד נראה כי דברי הגאון מהר"ש נכונים ודברי הק"א ליתא חדא מה שכתב דזהו שהבעל מביא קרבנות אשתו הוא רק מדרבנן לא מצי לומר כן דא"כ היאך יפרנס הסוגיא דמס' נדרים (דף לה ע"ב) דאמר שם זאת תורת היולדת כו' ההוא שהבעל מביא קרבנות אשתו שוטה כר' יהודה ולהכי זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה וא"א דכל עיקר זה