כתר המלך חלק ב שג

המזבח זו שנעבדה בה עבירה א"ד שאסורין לגבי המזבח כו' ת"ל מן הבהמה כו' והלא אתיא מדינא אמר רב אשי משום דא"ל כו' מה לבע"מ שכן מומו ניכר ותקשה לכאורה הא אפילו בלא דיחוי הק"ו צריך ללמוד מהקרא דמן הבהמה על שיהא לאו הבא מכלל עשה ואז עם הק"ו לקי ע"ז אי הקריב וא"כ מאי מקשה והלא דין הוא ועוד והלא אתיא מדינא ולמה צריך הדיחוי דמומו ניכר הלא אף אם הק"ו נשאר מ"מ איצטריך הקרא דמן הבהמה על מלקות וכן לפי מאי שמבאר שם הצאן קדשים דזה דדחה דא"ל שכן מומו ניכר היינו לדחות על עד אחד או עפ"י בעלים ולא דמי למום שניכר ועפ"י חכם שאסרו ניכר הוא לכל אבל לא דחי על היכא שנאסר עפ"י שני עדים דדמי למום עיי"ש וא"כ ע"ז להוי לקי דאיכא ק"ו עם לאו הבא מ"ע. אמנם רבינו ודאי לא ס"ל זה דהא רבינו כתב לעיל בפ"ג ה"ז דעל כל הפסולין לא לקי ואינו מחלק ואפילו היכא שנאסר עפ"י שני עדים רובע ונרבע מ"מ לא לקי ואף דנוכל לאסור גם מקרא דמשקה ישראל כיון דאסור בהנאה מ"מ על מלקות אינו מחלק וכמו שאמר בפ"ד ה' ב' הרובע כו' אם היו שם שני עדים הרי הבהמה כו' ובשרן אסור בהנאה וא"צ לומר באלו שהן אסורין לגבוה ובמה אמרו שהן אסורין למזבח כשהיו מותרין להדיוט כשהמית עפ"י עד אחד כו' ומ"מ מלקות בזה לא הזכיר ומשמע דדמי לכל הפסולין דמני לעיל בה' ז' דלא לקי וצ"ל דרבינו ס"ל כמו שמפרש לה הפני יהושע במס' ב"ק (דף מ ע"ב) בתוס' ד"ה מן הבהמה דזה דדחה שכן מומו ניכר הוא דוחה כל הק"ו מן בע"מ אף על שני עדים נמי וכמו דדחה הגמ' במנחות (דף ה) וא"כ ליתא ק"ו בזה ולא לקי אבל אכתי בהגמ' צריך לבאר דמאי קאמר והלא דין הוא הא אפילו אם יש ק"ו מ"מ צריך ללמוד ממן הבהמה על מלקות וצריך לומר כן דהברייתא מעיין בזה דקאמר והלא דין הוא אם הק"ו נשאר כן וא"כ ע"כ מהקרא של מן הבהמה ידעינן גם על מלקות דהוי לאו הבא מ"ע או יש לדחות הק"ו ולא לקי ואומר רב אשי דאיכא למיפרך שכן מומו ניכר וא"כ ליתא ק"ו כלל ולא ידעינן רק מהקרא של מן הבהמה לאסור בלאו הבמ"ע עפ"י עד אחד ומן משקה ישראל אסרינן רובע ונרבע עפ"י שני עדים ודוק

פרק ה הלכה ט אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר כו' וא"צ לומר מערלה וכה"כ מפני שהוא מצוה הבא בעבירה עכ"ל. והנה הש"א בסי' צ"ו הקשה על רבינו ז"ל דכייל כל הני פסולים משום מצוה הבא בעבירה זכי כעורה זו הקרא של ממשקה ישראל מהמותר לישראל. והנה בהנוב"י במה"ת ת' או"ת (סי' קלד) חמה הגאון מהר"ש ז"ל על הש"א דאיך רוצה לומר דבכל אלו איכא טעם של מצוה הבא בעבירה איזה מצוה הבא בעבירה איכא גבי טבל וחדש. והנה על טבל איכא למימר דהף דהתם בנוב"י הביא דהא דאסור בהנאת כולו בטבל הוא רק איסור דרבנן אבל לא מה"ת מ"מ זה ניחא דהא רבינו כתב לעיל בהל' תו"מ פ"ו ה"ז אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא י"ח וכל שאין מברכין בהמ"ז אינו יוצא י"ת עכ"ל. והנה שם בה' בהמ"ז בפ"א מה' ברכות הי"ט כתב רבינו כל האוכל דבר איסור בין בזדון ובין בשגגה כיצד הרי שאכל איסור טבל של דבריהם אינו מברך כו' אלמא דס"ל דאפילו באיסור דרבנן אינו מברך בהמ"ז וא"כ כיון דכייל הכא כל שאינו מברך אינו יוצא ש"מ דאפילו באיסור של דבריהם איכא טעם של מצוה הבא בעבירה וכמו שכתב לה נמי רש"י ז"ל גבי דמאי במס' פסחים (דף לה ע"ב) עיי"ש. וא"כ ניחא, נמי דנקט מצוה הבא בעבירה גבי טבל דמדרבנן אסור בהנאת כילי ומטעם איסור דרבנן נמי הוה מצוה הבא בעבירה וניחא נמי לפ"ז קושית הש"א שהקשה אמאי לא קאמר הטעם של ממשקה ישראל משום דבפסחים (דף מת) אמרינן יכול לא יבוא מן המוקצה אמרת כו' וא"א מוקצה מה"ת מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר אלמא דס"ל להגמ' דעיקר הטעם דלא ילפינן מזה מוקצה משום דלאו דאורייתא הוא ולרוחא דמלתא הוא נקט החילוק בין איסור גופו לאיסור ד"א אבל עיקר החילוק בין דאורייתא ללאו דאורייתא דאיסור דרבנן לא נוכל לידע מקרא דמשקה ישראל וא"כ ניחא דנקיט רבינו הטעם של מצוה הבא בעבירה למעט אף על טבל של דבריהם כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב וכדומה דמקרא דממשקה ישראל לא נוכל למעט ולהכי כתב שהוא מצוה הבא בעבירה דאז ממעטינן אפילו זה של דבריהם לאסור כמבואר

ועל חדש שתמה נמי הגאון מהר"ש איזה מצוה הבא בעבירה איכא מתרץ לה כמו"ח הגאון ז"ל עפ"י מאי דאיתא בפירוש המשנה בפ' ר"י במס' מנחות על זה שכתב ואם הביא קודם לעומר לא יצא לפי שאסור לקצור קודם לעומר ונעשה המצוה בעבירה שקצר קודם לעומר כו' וא"כ הני שנקצר קודם לעומר ונעבדה בזה עבירה הוה מצוה הב"ע כמו גזל דפסול ואז אפילו הביאום אחרי הקרבת העומר נמי פסול שכבר עבר בהו עבירה אבל אם פסלינן מטעם משקה ישראל אינו אסור רק קודם הבאת העומר אבל לאחר הבאת העומר הא משתרי באכילה ולהכי אינו מביא רק הטעם של מצוה הב"ב לאסור אף לאחר הבאה היכא שנקצר באיסור וכ"ז הוא רק אי קצר באיסור אבל אם קצר בהיתר כמו שמבואר לקמן בה' תו"מ מפני בהמ"ד וכדומה אז אינו אסור רק קודם הבאה ולאחר הבאה דליכא איסור של ממשקה ישראל שרי. ומ"מ נ"ל דמסוגית הגמרא בפסחים (דף מח) משמע כדברי הנוב"י דמפרש דדברי רבינו שאומר הטעם של מצוה הבא בעבירה ליתא רק גבי ערלה וכה"כ דהתם בפסחים אמרינן יכול יביא מן הטבל ת"ל ממשקה ישראל ואמאי לא אמר דלא יביא מטעם זה מערלה וכה"כ דאיירי שם תחלה מכאן לערלה שבטלה במאתים אלא ודאי דעל ערלה וכה"כ יש לבד איסור של ממשקה ישראל למעט מטעם מצוה הבא בעבירה ורק על טבל דרק באכילה אסור ובהנאה שרי אומר למעט מקרא של משקה ישראל כמו דמפרש לה הגאון מהר"ש בנוב"י ודוק

הלכה י ומביאין נסכים מן המוקצה ביו"ט כו'. והנה רבינו דייק לומר ביו"ט ואף שרש"י ז"ל במסכת פסחים (דף מת) כתב איסור ד"א שבת משמע דמיירי במוקצה בשבת ורבינו דנקיט יו"ט אזיל לטעמיה שכתב בפ"א מה' יו"ט ה' י"ז ויש ביו"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת מפני שיו"ט קיל כו' ולהכי נקיט הכא ביו"ט דאף דאיסור מוקצה ביה חמור מ"מ מביא נסכים מזה כמבואר ודוק

פרק י הלכה ב ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביא אלא חדשים עכ"ל. והקשה הלח"מ ע"ז דהא בגמ' דמנחות (דף כד) איתא דר"א בן שמוע דריש מזה דהוקש למזבח מה מזבח שלא נשתמש ביה הדיוט אף עצים שלא נשתמש ביה הדיוט ור"א בר"ש דריש מה מזבח משל ציבור אף עצים משל ציבור ורבינו פוסק לעיל בפ"ה דבעי משל ציבור וא"כ האיך פוסק דבעי חדשים כו' עד דתרתי בעינן כו'. ונ"ל ליישב דברי רבינו דבעי תרתי מזה דהנה התוס' שם ד"ה ועצים הקשו וא"ת ונילף ממלח כדלעיל דאין להשיב מלבונה ושמא יש צד אתת עכ"ל

ונ"ל לומר הא דילפינן דמלח משל ציבור הוא מג"ש דברית עולם נאמר כאן ברית מלת עולם ונאמר להלן מאת בני ישראל ברית עולם כו'. והנה דבר זה אם דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב הוה בעיא דלא אפשטא שם במס' זבחים (דף נא) דנשאר בתיקו ובמנחות (דף עו) וא"כ שפיר מקשה הגמ' מנ"ל אי אמרינן דבר הלמד בג"ש אין חוזר ומלמד בב"א דעצים משל ציבור הוא ולא קשה קושית התוס' דנילוף ממלח דהא זה גופיה מג"ש למידין ואין מלמד בב"א. אמנם התוס' כתבי במס' זבחים (דף נא) שם ד"ה אמר ותו דהך שמעתא לעיל ילפינן דכל המנחות כו' וא"כ תפשוט דדבר הלמד. בג"ש חוזר ומלמד בב"א כו' וי"ל דתרומת מעשר דהתם חולין הוא כו'