כתר המלך חלק ב שא

דהא קיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי תקשה דילפינן מבהמה ה"א דמצי למדחי מה לבהמה שאין מום פוסל בה אלא ודאי מדאיצטריך קרא למעט ולרבות את הריבוי לעוף והמיעוט לבהמה דלא נילף מק"ו ולא מצי לדחויי דנילף במ"מ מנעבד דאסור ביה אף שאינו שלו כמבואר לעיל דהא א"ל מוקצה יוכיח דאינו אסור בשאינו שלו אבל הקושיא הראשונה שבארנו לדעת רבינו כמו שכתב הלח"מ וצע"ג

הלכה טז והה"ד באומר לזונה הילך ד"ז והבעלי לפלוני הישראל ה"ז אתנן כו'. וכתב הכ"מ ומ"ש והה"ד באומר לזונה כו' ק"ל דפשיטא ומכ"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו ישראל וי"ל דשאה"כ דהוה עבדו קמ"ל. וכתב המשל"מ ולא ידעתי כונת מרן דהא עבד חייב בכל המצות כמו ישראל וכי משום שנמכר פקע קדושתו מניה עכ"ל. ונ"ל דכונת מרן הוא עפ"י דמפרש לה רבינו בפירוש המשנה דר' מאיר דאמר דלא הוה אתנן גבי עבד עברי אף שאין לו אשה ובנים משום דהותר מכללו ולא ס"ל כפירוש רש"י ז"ל דר"מ ס"ל דאף אי אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו ש"כ וזהו שאומר הכ"מ הכא דאתיא מכש"כ מישראל דכיון דעבד עברי הותר לו מכללו ליקח ש"כ היכא דיש לו אשה ובנים ומשו"ה ס"ל לר"מ דלא הוה אתנן וא"כ מכש"כ בישראל דלדידיה לא הותר מכללו וזהו שאמר שא"ח בכל המצות היינו היכא שיש לו אשה ובנים הותר לו ש"כ כמבואר ועיין לעיל בפי"א מהל' א"ב ודוק

הלכה יז שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד שעם הכלב מותרין אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהן שדמו כדמי הכלב או יתר על דמו מוציאין מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרין ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב החי העשרה כולם אסורין עכ"ל. והנה הלחם משנה לקמן בפ"ו מה' בכורות ה' י' הקשה וז"ל דאמר, ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פוסק רבינו כר' יוחנן דאמר אין ברירה ודלא כר"א דאמר יש ברירה כו' ותימא דשם בגמ' הקשו לר"א מברייתא דוכן השותפין שחלקו אחד נטל תשעה וכלב כנגד הכלב אסורין וא"א יש ברירה לברור חד מנייהו לבהדי כלב ולשקול והנך לשתרי ומתרץ ר"א דלא שויא כולם להדי הדדי ושויא האי כלבא חד ומשהו כו' משמע דלר"י דאמר אין ברירה אע"ג דשוי כולהו להדדי שכנגד הכלב אסורים וא"כ רבינו דפוסק כר"י האיך אומר בה' א"מ ספ"ד שני שותפין שחלקו זה לקח כו' אם יש אחד מהם כדמי הכלב מוצאי ומותר הא לר"י דאמר אין ברירה כולם אסורין ואע"ג דבתמורה (דף ל) אוקמי הך מתניתין בסתמא כמו שכתב רבינו ז"ל מ"מ לא אוקמי אלא למ"ד יש ברירה וכסתמא דגמ' דמס' בכורות וצ"ע עכ"ל. וכן הקשה המג"א באו"ח (סי' קנג ס"ק מז) ונשאר בקושיא

ונ"ל ליישב כן דהנה ודאי מתחלה שהחליפו השותפים לא החליפו כנגד הכלב אלא טלה אחד ושארי הטלאים הוי כנגד הטלאים נמצא דרק טלה אחד אסור ושארי הטלאים דהוי כנגד הטלאים מותרין אלא שלא ידעינן איזהו הטלה האסור שהוא מעורב בשווי הטלאים. והנה הא לכאורה יש לומר בו דבטל ברוב אך מצינו במס' יומא (דף נה ע"ב) אלא משום חטאת שמתו בעליה ודאי פירש שיש כסף שמתו הבעלים והמה מעורבין בשאר הכסף וכתב המשל"מ לקמן בפ"ז מהל' מעילה הל' י' דלהכי אינם בטלים הכסף בשאר הכסף משום דמטבע חשיב ולא בטל והוא כמו שכתבו התוס' במס' מעילה (דף כ ע"ב) דמטבע לא בטל וכן ה"נ הטלה לא בטל בשאר הטלאים דבע"ה חשיבי ולא בטלי והוא כמו בקדשים שנתערבו בהן חטאות המתות וכו' וכמו שפוסק רבינו לקמן בפ"ו מהל' פסוהמ"ק הל' א' דמדרבנן לא בטלי ואם הקריב הורצה וכתב הלחם משנה שם דמיירי כשנייד אותם דלא להוי קבוע דאז ודאי אמרינן כל דפריש מרובא פריש והם מותרין אבל כשלקחו מקום הקביעות והקריבום אז ודאי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם הקריבו לא הורצה כו' וא"כ ה"נ לא בטלי הטלאים משום דבע"ח לא בטלי וכן מצאתי להגאון רע"ק איגר בגה"מ שם שכתב הטעם דלא בטל הטלה משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי. והנה שם ביומא (דף נה) פריך הגמ' ונברור חד זוזי ונשדי בנהרא והשאר לשתרי והוא נמי משום ברירה מבואר שם בסוגיא וכן הכא בתמורה פרכינן וליפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לשתרי והתם נמי משום ברירה כמו שכתבו התוס' בתמורה. והנה הכא בררנו הטעם הוא דלא בטל רק מדרבנן משום דבע"ח חשיבי ולא בטלה וא"כ כל זה האיסור הוא רק מדרבנן אמנם הגמ' מקשה שם במס' בכורות דקאי על הפלוגתא שבין ר' יוחנן לר"א ור' יוחנן הא ס"ל במס' ביצה (דף לח) דאין ברירה אף מדרבנן ולא מחלק כלל בין דאורייתא למדרבנן ולהכי שפיר מקשה הגמ' לר"א דס"ל יש ברירה בדאורייתא ומכ"ש בדרבנן דיש ברירה ולהכי משני דשוי האי כלבא חד ומשהו וא"כ שפיר ניחא לדברי רבינו דהוא פוסק בה' י"ט דכיון דאיסור תחומין דרבנן אמרינן יש ברירה וכן פוסק בכ"ד וא"כ שפיר הכא דהוי איסור דרבנן פוסק כמ"ד יש ברירה ולהכי שפיר הסוגיא דתמורה פריך תסתמא ניפוק חדא בהדי כלבא נמי משום דהוי איסור דרבנן וקיי"ל לדידן דיש ברירה והתם במס' בכורות מקשה לר"א והוא לסייע לר' יוחנן דהוא לא מחלק ואף בדרבנן ס"ל דאין ברירה ולפי מאי דמשני לר"א הה"ד גם לדידן דבדרבנן ס"ל כר"א כמבואר ול"צ למה שדחקו התוס' בתמורה לומר דה"פ להני תנאי דס"ל דיש ברירה דכיון דהוא איסור דרבנן גם אנן ס"ל כן כמבואר

הלכה יח נשתנה כו' אבל גופן של אתנן לא יעשה ריקועין לבית שנאמר לכל נדר להביא את הרקועין עכ"ל. וכתב הלחם משנה קשה דבגמ' משמע דלא מרבינן לה אלא מבית ה' כו' פרט לפרה וחכ"א לרבות את הרקועין עכ"ל. ונ"ל ליישב כן דאמרינן במס' ע"ז (דף מו) בעיא כו' יש נעבד במחובר אצל גבוה כו' אמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ל"ש תלוש ול"ש במחובר וכתב רש"י ז"ל אסור במחובר לגבוה אפילו מכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית כי' ולקמן אמר עוד א"ל ר"ה בדר"י לרבא או חליף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל ההדיוט מותר במחובר אצל גבוה כו' אתנן שמותר בתלוש להדיוט א"ד שמותר לגבוה ואי משום בית ה' כו' מיבעי ליה פרט לפרה שאינו כו' וחכ"א לרבות את הריקועין א"ל כו' לקולא ולחומרא לחומרא פרכינן עכ"ל הגמ' וכתב שם רש"י ז"ל ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוה מחובר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית עכ"ל. וכן כתבו התוס' שם ד"ה ואי לשון רש"י זה וכתבו והוא שינה לשונו ממה שפירש לעיל גבי מלתא דרבא כו' ונראה דיפה כו' לפ"ש הגמ' עכ"ל. נמצא דאמרינן דלפי המסקנא שפיר נשאר לנו הקרא דבית ה' על אתנן שאסור במחובר וכמו שפירש רש"י ז"ל דמזה קרא קאסר ליה שאם נתן לה בית באתננה אסור ואחרי דקאמרינן לחומרא פרכינן נשאר כן בחמת וא"כ קרא דבית ה' צריך על מחובר לאסור ולא נדע לרבות את הריקועין רק מקרא דלכל נדר שמביא רבינו כאן ואף שכתב רבינו הכא אתנן ומחיר מותרין לבדה"ב שהרי נשתנה אבל גופן אסור לעשות ריקועין אך עיין במג"א (סי' קנג ס"ק מז) שכתב דאי נתן גופן לבדה"ב דלא נשתנה אסור וא"כ ה"נ גבי מחובר אי לקח הבית גופיה העצים והאבנים שנתן במחובר לה וקבע בבה"ב אסור שלא נשתנה וזה מרבינן מבית ה' כמבואר

ונ"ל לומר דלהכי השמיט רבינו ולא הביא זה דבכורים אסור הביא מאתנן כמו שסובר הירושלמי שבארנו לעיל בהל' ט"ו. ועפ"ז ניחא דהנה אי ילפינן ריקועין מבית ה' אז מרבינן אפילו בכורים דגם המה הובא בית ה' דמחויב באחריות עד, שיבוא לעזרה כמבואר במשנה דבכורים פ"ב ועיין שם בתוי"ט