כתר המלך חלק ב רצח

שנשחטה אמו עכ"ל. וכתב הכ"מ ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע ה"ז כבע"מ אמאי לא תני בהדייהו יתום והר"י קורקוס תירץ דיתום הוה בכלל יוצא דופן כיון שנולד אחר שנשחטיה אמו אין זו לידה כו' משום דקיי"ל דא"א לצמצם השמיטה רבינו כו' והלח"מ והמשל"מ מפרשים דקושית הראב"ד הוא דלא קאי רק י"ד ולא קתני יתום בזה כו' וגם ע"ז ניחא התירוץ דהוה בכלל יוצא דופן ושפיר לא מנו

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דבכלל יוצא דופן הוא דהנה אמרינן במס' בכורות (דף מב ע"א) ר"א אומר חמשה לא קדושין ולא מקדישין ואלו הן הטרפה והכלאים והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס וכ"ת סמי מכאן טומטום הא ארבעה הוא אפיק טומטום ועייל יתום ע"כ. והנה תחלה נבאר דמזה הסוגיא תמוה דברי הכ"מ שמפרש בהשגות הראב"ד ז"ל הוא אמאי דקאמר הכא ה"ז כבע"מ עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום וס"ל דיתום הוה בכלל בע"מ ובודאי תמוה דהא קאמר הכא דרב חסדא ס"ל דיתום הוי כהנך חמשה דלא קדושין ולא מקדישין והוה כמקדיש עצים ואבנים וכמו שכתב רבינו כאן וכמו דאיתא הסוג א במס' תמורה (דף יז ע"א) ולא הוה כהנך דקחשיב דהוה כלל מום עובר ונהי דאנן ס"ל דטומטום נמי לא קדיש ולא מקדיש וכמו שכתב רבינו לקמן הכא ואף דגבי בכור פוסק כר"ח מ"מ ל"א סמי מכאן טומטום וכמו שכתב הלח"מ כאן ובפ"ב מה' אישות מ"מ בהך סברא לא נפלוג על רב חסדא וכיון דאיהו ס"ל דיתום דמי להנך חמשה דלא קדושין ולא מקדישין גם אנן ודאי ס"ל כן וצ"ע דברי הכ"מ. וע"כ צ"ל דקשה להראב"ד ז"ל אמאי לא קחשיב יתום בהנך י"ד כמו שמפרשים הלח"מ והמשל"מ אך ע"ז תקשה לדידן דלא ס"ל כרב חסדא ולא סיימינן מכאן טומטום והוה ה' בלא יתום תקשה אמאי לא קחשיב יתום בהך משנה וברייתא וצריך לומר ע"כ כמו דלא חשיב נדמה כאן ואף שנדמה גמי להנך ה' דמי דהא הטעם הוא משום דאין במינו קדוש וכמו דאמרינן בחמורה ודף יז) וכמו שכתב רבינו הטעם והוי בכלל כלאים ושפיר ניחא דלא קחשיב יתום דהוי בכלל יוצא דופן וכמו דהברייתא נמי ס"ל ע"כ דהוי בכלל יוצא דופן כמבואר ודוק

פרק ד הלכה ד מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשה בה הכומר מעשה כגון שיגזזו אותו או יעבדו לשם ע"ז אבל בדברים אינו נעשה מוקצה שאין הקדש לעכו"ם עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל יש בספרים שלנו נוסחא אחרת אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגזזו או עד שיעבדו בו כלל דמשעה שיגזזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחיללוהו ולעולם בהקצאתו לא בעינא מעשה הואיל והקצאתו גופו להיות ע"ז עכ"ל. וכתב הכ"מ נוסחא זו שכתב הראב"ד ז"ל הזכירה רש"י ז"ל ג"כ ודברי רבינו כנוסחא אחרת והתוספתא מכרעת כדעת רבינו ומ"מ קשה כו' וא"ל דבתר דאמר ר' יוחנן לעולא כו' הדר ביה כו' דקיבלה מניה כו' ומ"ש רבינו שאין הקדש לע"ז בתוספתא הנזכרת כו' שאין הקדש לעכו"ם עכ"ל. ונ"ל לומר מסוגיא דגמ' נמי יש להכרית כדעת רבינו וכפי פירוש הראשון שברש"י ז"ל דאיתא שם עולא א"ר יוחנן עד שימסרו לכומרי עכו"ם דהא אר"י עד שיאכילוהו כרשיני עכו"ם. והנה א"נ כפירוש הראשון של רש"י ז"ל ופירש רבינו דמפרשי דאינו נאסר עד שיעבד בה מעשה ניחא דמסיק עד שיאכילוהו כרשיני עכו"ם דזה מעשה מוכחת דבעי הבהמה לעכו"ם אבל א"נ כפירוש הראב"ד ז"ל ול"א שברש"י ה"ל עד שיאכילוהו כרשינים מאי האי דקאמר עד שיאכילוהו כרשיני עכו"ם אפילו ודאי סתם כרשינים די הוא לבטלה מתורת מוקצה ומוכרת לגרוס בגמ' ע"כ כרשיני עכו"ם מסוגיא דלקמן (דף לא ע"א) דאמר אלא מעתה בהמה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם נאסור ופירש רש"י ז"ל דלא מצי למימר דאה"נ מסוגיא זו דאמר דרק מוקצה נאסר משיאכילוהו כרשיני עכו"ם אלמא דה"ל הגירסא כרשיני עכו"ם וע"כ כפירושם ז"ל

ונ"ל לבאר עפ"ז שם הסוגיא דאמר תני ר"ח קמיה דר' יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשה בה מעשה הוא תני לה והוא אמר לה מה מעשה עד שיגזז ויעבד. וצריך להבין מאי חידש בזה שאומר תחלה עד שיעשה מעשה ואח"כ בא לפרש דזהו המעשה עד שיגזז ויעבד ורק כן הוא בתחלה אמר דהא אר"י עד שיאכלו כרשיני ע"ז וה"א דלא נאסר רק עד שיעשה בה מעשה זו המוכחת שהוא לעכו"ם שמאכילה כרשיני ע"ז ומפרש לה דאפילו במעשה כמו שיגזז ויעבד דזהו מעשה אשר סותרת הכונה להקצותה לע"ז מ"מ כיון דעושה מעשה לשם עכו"ם נאסרה וכן יבואר שם עוד מפליגותא אעולא א"ל לא כי קאמר הוא דשדי ליה כרשיני ע"ז ארחב"א ידע בהא לשנויי שמעתא וא"ל דסלקי להתם לא הוה ידע דאר"י גרמה ליה וה"נ א"נ כדברי הראב"ד ורש"י בלשון שני שפירשו דלעולא נעשה היתר משמסרו לכומרי ע"ז ובהא בא לומר דאי לא ניתר עד שיאכילוהו כרשינים ובהא בא לחלוק על עולא וא"כ מאי מתרץ לה בהא לשמעתא הלא אינו מתרץ רק חולק על עולא משמע ואמאי צריך זכותא דאר"י לזה. אמנם לפ"ד רבינו ניחא שפיר דהנה כפי המבואר בתוספתא דע"ז פ"ד אינו נאסר מוקצה עד שיעשה מעשה כן אומר שם בפירוש וא"כ תקשה לעולא דהוא אמר משימסרו לכומרי ע"ז משמע בלא מעשה נאסר ורק משמקצה אותה לזה שימסרוהו להכומרים וזהו רק המוקצה שמקצה אותה וא"כ תקשה לעולא מהתוספתא שם דאמר דעד שיעשה דוקא ובא בהא לפרש זה דאמר עולא עד שימסרו לכומרי ע"ז היינו שיאכילוהו כרשיני ע"ז וזהו המעשה שלה ומתרץ דברי עולא דיהיה כמו דברי התוספתא זו כמבואר

שוב מצאתי בהגהות הגר"א ז"ל בחידושיו למס' תמורה שכתב וצ"ע למה נקיט כרשיני עכו"ם ה"ל לומר כרשינים סתם ועוד דאין דרך להאכילה כרשיני עכו"ם לצורך המשרתים אלמא דגם רבינו הגר"א הביא ראיה מזה דמוכח דבא לאסור בזה שיאכילוהו הכרשינים כמבואר ועיין לקמן בה' ו' מה שיבאר עוד: הלכה ו הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל במס' ע"ז מוקמינן לה כשעשה מעשה עכ"ל. והכ"מ כתב ולדעת רבינו י"ל דהתם נאסרה להדיוט אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרה ועיין לח"מ מה שמבאר בזה. והנה דברי רבינו הוא מפורש בירושלמי פ"ז דכלאים הל' ב' ובפ"ג דע"ז ה' ה' וז"ל הנעבד אית תניי תנא בין שלו בין של אחרים אסור אית תניי תני שלו אסור של אחרים מותר הוא בעיין מימר ר"מ היא לא ד"ה היא כמה דאתמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכותיה דבר שאינו שלו אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה עכ"ל אלמא דהירושלמי ס"ל להדיא כדברי רבינו דלגבוה אסור נעבד אף בלא מעשה ועי"ש במה"פ בע"ז. ונ"ל דעפ"ז יבואר הפשט לעיל ידע בהא לשנויי שמעתתא וא"ל דסליק להתם לא הוה ידע דאר"י גרמא ליה היינו נמי כן דלפי שבארנו לעיל דהוא קשה על עולא מהתוספתא דע"ז דאמר דמוקצה אינו אוסר בלא מעשה ועולא אומר משימסרוהו והנה נוכל לתרץ דהתוספתא קאי בשל אחרים ולהכי אינו אסור עד שיעשה מעשה אבל הירושלמי דהוא גמ' דא"י אמר דלהקדש אסור אף בלא מעשה וא"כ אין חלוק בזה בין שלו לשל אחרים ורק צריך לומר דמוקצה אינו אסור רק במעשה ומה שאמר שימסרוהו היינו שיאכילוהו כרשיני ע"ז וזהו המעשה ובין בשלו ובין בשל חבירו כמבואר ומה שהקשה הלח"מ מסוגיא דזבחים (דף קיד) כבר מתרץ לה בספר ושב הכהן ב"ת שה"כ דמשום מוקצה מוקי לה כריה"ג שם אבל לא משום נעבד דנעבד אסור אפילו אינו שלו ורק משום מוקצה נקיט להו תרווייהו ודוק

פרק ד הלכה ח איזהו אתנן כו' אחד זונה כותית או ישראלית שהיא ערוה עליו וכתב הכ"מ ומ"ש אחד זונה כותית או ישראלית שם פלוגתא דאביי א ופוסק