כתר המלך חלק ב רצה

דבי"ט כותיה אסור אלמא דס"ל דהוא קיל מי"ט א"ל דהירושלמי בזה אזיל לטעמיה דס"ל במס' מע"ק דהוא רק איסור דרבנן ולהכי אומר דמיקל בזה יותר מי"ט אבל לדידן א"ל דהוא מה"ת והוא חמור מביו"ט כמו שבארנו

אמנם הראיה מהסוגיא דזבחים (דף עה) דמשמע דהוא רק איסור מדרבנן וכן הירושלמי אמר מפורש דהוא אסור רק מדרבנן ומגמ' דידן אינו ראיה להיפוך כמו שבארנו וא"כ א"ל דגם רבינו נמי ס"ל כשיטת הפוסקים דהוא רק איסור דרבנן. ועפ"ז יש ליישב דברי רבינו לקמן בה' פסוהמ"ק פ"ו ה' י"ח בהמה שנמצאת כו' מצא זכר בן שנה כו' ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפילו היה בכור או מעשר נאכל במומו עכ"ל. וקשה לכאורה מ"ט לא ביאר רבינו ז"ל כמו שכתב רש"י ז"ל במס' קדושין (דף נו) והני נמי לכשנפדו נאכלין במומן ונאכלין בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באטלז ואין נשקלין בליטרא ורבינו כתב סתם דנאכל במומו ולא כתב לענין זה דנאכל בתורת בכור ומעשר שאינו נמכר באטלז ונשקל בליטרא וכמו שכתב שם כן לענין אי נתערב בבהמת בכור ומעשר והוא יבואר כן דרבינו נמי ס"ל כשיטת הפוסקים דאינו אסור רק מדרבנן. והנה הרע"ב כתב במשנה שם דרוב העולות זכרים ורוב הנקבות שלמים והוא מירושלמי שם ועיי"ש בתוס' חדשים. והנה הפ"י כתב שם במס' קדושין דכל הסוגיא שם דזהו רק חששא דרבנן דאזלינן מה"ת בתר רובא ורוב הוי עולות ושלמים וא"כ א"נ דכ"ז הוא רק חששא דרבנן לא חששו רק לענין איסור תורה דנאכל במומו אבל לענין אי נשקל בליטרא דכל האיסור זה הוא רק מדרבנן לא חששו בזה ושפיר כתב רבינו סתם דנאכל במומו ופשט הגמ' נמי יפרש כן דאמר רק דבמומין מתאכלי ולא אמר בתורת בכור כמו שאמר בפסחים (דף צח) ובזבחים בסוגיא דכל הזבחים שנתערבו זע"ז ליתא דיהא נאכל בתורת בכור ומעשר כמבואר

ועפ"ז דנימא דרבינו ס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן ניחא צחות לשונו דמסיק אפילו דתפיס בכור לבדה"ב אינו נשקל בליטרא ולא ימכר בשק שאינו יכול להתפיס אלא דבר הקנוי לו קנין גמור עכ"ל. ויש לדקדק במלת גמור שכתב רבינו והלא זה שאינו יכול לשקול ולמכור אין לו קנין כלל וה"ל לומר כמו שאומר בגמ' כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו ורבינו בא להוסיף כך כיון דמה"ת מותר למכור באטלז ולשקול בליטרא וא"כ יש לו קנין גם בזה מה"ת כמה ששוה למכור באטלז ולשקול בלטרא וה"א דמתפיס זה לבדה"ב ומסיק דאינו יכול להתפיס אלא מה שיש לו קנין גמור וכיון דלית בזה עתה קנין גמור דרבנן אפקוהו לכן אינו יכול להתפיס אלא מה שגם רבנן הקנוהו לו ודוק

פרק ב הלכה ד אם נטלו קרניה כו' והנה הב"י ביו"ד (סי' שי) כתב וז"ל ואמאי דאמר רב חסדא ואין נפדין עליהן פירש ר"ש אם בהמת שאר קדשים שאינם בכור אינה נפדית בכך דלא הוה מום גמור אלא לא פסלו ונראה מדבריו דבכור הוה אם נטלו קרנותן וזכרותן עמהן ואע"ג דאיגום אגומי אבל מדברי הרמב"ם בפ"ק מהלכות איסורי מזבח ובפ"ד מה' בכורות נראה בהדיא דבבכור נמי לא הוי מום ואינו נשחט על כך וכן המה דברי הטור עכ"ל. וק"ל ע"ד ז"ל היאך רוצה לומר דלענין בכור הוה מום ונשחט ע"ז ופסוהמ"ק אינן נפדין לדברי רש"י ז"ל הא אמרינן במס' בכורות (דף לז ע"ב) השתא מפרק לא פרקינן ופירש רש"י ז"ל פסוהמ"ק לא פרקינן משחט שחטינן וכן אמרינן התם (דף מא) משחט שחטינן מפרק מבעיא אלמא דא"א אין פורקין פסוהמ"ט פשיטא הוא דאין שוחטין ולא הוי מום לענין בכור והיאך רוצה לומר בדברי רש"י ז"ל היפוך מזה דהוי מום ולשחוט אבל לא לפרוק וצ"ע. וע"כ נ"ל לומר דהוי כמו שכתב בס' דברי חמודות שם במסכת בכורות דמשום דאין בכור נפדה קיי"ל משו"ה קתני פסוהמ"ק לענין פדיה אבל באמת גם לענין בכור לא הוה מום ועיין עוד שם בגמ' (דף לט ע"א) גבי הבעיא אי יש חסרון מבפנים כי מיבעי ליה לאפסולי עיי"ש ובשו"ת חכם צבי (סי' לח) שהעיר ג"כ ע"ד הב"י ולא הביא להקשות מהסוגיא זו שבארנו והתירוץ היותר נכון בדברי רש"י ז"ל כדברי הדברי חמודות ודוק

הלכה ה כמשל"מ ד"ה וכל ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב כשר כו' וא"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר אם עבר והקריב שפסולה עכ"ל. והנה קשה לי להמשל"מ להסתפק בזה הלא הוא גמ' ערוכה במס' יומא (דף סד ע"א) דיליף ממום עובר בע"מ עובר לאו כו' והתם מנ"ל דכתיב כי משחתם בהם מום בם לא ירצו מום בם לא ירצה הא עבר מומן ירצה ע"כ אלמא דאמרינן בהדיא על מום עובר דאם מומן בהם לא ירצו ובודאי פסול הוא אף בדיעבד אם הקריב ורק מרבה מקרא דאחר שעבר מומו ובתחלה לא הורצה כמבואר ודוק

הלכה י בהמה שנולדה לה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לבבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך כו' או הישא פניך כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בתו"כ ובפ"ו דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה להוציא את הטרפה משמע שממן הבקר שממעט מן התורה הוא דהא דריש ליה מקרא ובפ"ב דבכורות (דף נט) יליף ליה דטרפה פסול לקרבן בג"ש דתחת תחת ממעשר. ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמשם מסמיך להו אקרא ואג"ש דהא קיי"ל דלא אפסל משום מום אלא שבגלוי דוקא עכ"ל. והקשו האחרונים על הכ"מ מסוגיא דחולין (דף יא) דאמר אתיא מראשו של עולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ופירש רש"י ז"ל ואימא טרפה הוא אלמא דמה"ת הוא דהא מזה יליף דאזלינן בתר רובא

ונ"ל לענ"ד לתרץ כן דהנה במסכת ע"ז ודף ו ע"א) הקשו התוס' שם דאמר חמים למעוטי טרפה אתי דלמא הקרא דכתיב גבי קרבנות נמי אתי למעט טרפה ול"ל הקרא של בן הבקר ותרצו דטפי טוב לומר יותר דקראי אתי למעט להקריב בע"מ דמגונה לגבוה יותר מטרפות תדע דבע"מ כו' אבל טרפות יש שאינו ניכר עכ"ל. והנה במס' בכורות (דף לט ע"א) אמרינן בעי ר"א יש חסרון מבפנים או אין חסרון בפנים מי אמרינן תמים כתיב ביה הא אית ביה חסרון כו' ומסיק דיש חסרון כו' וא"כ לכאורה נסתר תירוץ התוס' בע"ז בזה שכתבו דטפי עדיף לומר על בע"מ גלוי ממה שנאמר על מום מכוסה שאינו ניכר. וע"כ נ"ל דטפי מסתבר להגמ' למדרש להקרא דתמים על מחוסר אבר שאסור לב"כ מבחוץ ודריש למחוסר אבר אף מבפנים ממה שנדרש לטרפה ולהכי טפי עדיף להגמ' לדרוש מתמים למעט מחוסר אבר מבפנים ממה שנדרש טרפה. והנה שם בע"ב מסיק הגמ' לימא כתנאי מ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"ס לא שמיה חסרון כו' ומסיק אלא הכא במומין קמיפלגי כו' נמצא דלפי דברי המסקנא ראב"י ס"ל בכ"ד דחסרון מבפנים ל"ש חסרון וס"ל דמחוסר אבר אינו אסור רק מבחוץ דאמרינן דומיא דבע"מ מה בע"מ בגלוי אף במחוסר אבר בעינן בגלוי ומיותר לנו הקרא דתמים דהא למחוסר אבר מבחוץ אסור גם לב"נ ולמעט מום בהדיא כתיב אלא יסבור ע"כ ראב"י דאחי למעט טרפה כמו שהקשו התוס' ובטרפה אינו חילוק מבפנים למבחוץ וא"כ א"ל דגם הסוגיא בחולין יסבור כמו ראב"י דס"ל דאין חסרון בפנים וא"כ ודאי לדידיה טרפה פסול מה"פ מקרא דתמים אבל רבינו דפוסק הכא דחסרון מבפנים שמיה חסרון וא"כ יליף טרפה מקרא דהקריבהו ותמים אתי למעט חסרון בפנים כמבואר

ובזה יש רק לדחות הקושיא שהקשו על הכ"מ מסוגיא דחולין אבל בלא זה קשה דברי הכ"מ לומר דאיסור טרפה הוא רק אסמכתא מקראי ומה"ת אינו מפסל אלא בגלוי דוקא דהא חזינן במס' מנחות (דף ו ע"א) ובתמורה (דף כט) עבדינן