כתר המלך חלק ב רפט

הציץ מרצה על האכילות כו' לא ר' יוסי כר"א ס"ל דאמר דם אע"פ שאין בשר כו' מתקיף לה רב מרי נהי נמי כו' אלא שתי הלחם מא"ל וכ"ח ליקרב עמהן היינו שלמי ציבור א"כ ה"ל ארבעה ואנן חמשה תנן כו' אלא מחוורתא מתניתין דלא כר' יוסי ע"כ נמצא דשפיר צריך למכתב שלמי ציבור ולכתוב נמי הני שתי הלחם וליחשב חמשה ולאשמועינן דמתניתין דלא כר' יוסי והציץ מרצה על האכילות וא"ל הוה תני במשנה זבחי שלמי ציבור הוה אמינא דשתי הלחם הוה ליקרב עמהן ור' יוסי ס"ל כר"א דדם אע"פ שאין בשר וא"כ לא הוה ידעינן דהציץ מרצה על אכילות והמשנה דלא כר' יוסי ושפיר תני נמי זבחי שלמי ציבור ודוק

הלכה יד היו כו' היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת כו'. וכתב הכ"מ אע"ג דבגמ' לא נאמר רק לחזור על בית אב אחר ל"ד אלא משום דלר"נ אחר ב"א א"מ עכ"ל. והנה כ"ז נעלם מהגאון בעל מהדורא בתרא במס' ב"ק (דף קי) דכתב דרק על בית אב מחזירין ולא על משמר אחר עי"ש וצ"ע דהכא מפורש בדברי רבינו ההיפוך ודוק

פרק ה הלכה ג אין הכהן צריך כו' והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מום כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש ולא יישן ולא יטיל מום ולא יסיח דעתו היסח הדעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו עכ"ל, והנה בירושלמי דמס' יומא פ"ג הל' ז' איתא תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים עכ"ל. והנה לפ"ז קשה לי על רבינו שסתם וכתב ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש דמשמע דאפילו ישן די לו בקידוש לבד והירושלמי הא אומר דרק אם נתנמנם די בקידוש אבל אם ישן בעי טבילה ומשמע דאם ישן אפילו בעזרה כמו דמקשה שם הירושלמי והלא אין שינה בעזרה כו' מ"מ טעון טבילה ולא מצינו חולק ע"ז ומ"ט פוסק רבינו דלא כהירושלמי

ונ"ל לישב כן דהירושלמי אזיל לשיטתו אבל לפי סוגית גמ' דידן ליתא זה דהנה בירושלמי אמר תחלה שם תני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ומסיכה לשעה קלה שנייא מסיכה שעשו אותה כהפליג נמצא דהירושלמי סובר דדבר זה פשיטא לנו דאי הפליג לזמן מרובה בעי טבילה ואי לא טבל עבודתו פסולה דהא היכא שהסיך את רגליו קיי"ל דאם לא טבל עבודתו פסולה כמו שכתב רבינו הכא בה' ה' הואיל ולא הסיך את רגליו עבודתו כשירה משמע דזהו פשיטא דאם הסיך את רגליו דאף בדיעבד פסול אם לא טבל ולפ"ד הירושלמי הה"ד אם הפליג נמי פסולה דהא אומר דהמסיך רגליו הוא כהפליג וא"כ נימא נמי דהיכא שהוא ישן לא דמי למסיח דעתו לשעה קלה שטעון רק קדוש ידים ורגלים אלא דמי להפליג שהוא דבר שטעון טבילה ואי לא טבל עבודתו פסולה ואף א"נ דלא דמי ישן להפליג לזמן מרובה בבירור מ"מ גם מספק טעון טבילה דילמא דמי לזמן מרובה אבל הגמ' דידן ודאי חולק על הירושלמי בזה דהא קמיבעיא ליה שם ד' ע"ב יציאה אי פסלה ואמר ר"ש יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש א"ל הבמ"ע כגון שיצא להסך את רגליו ולהטיל מים הא בהדיא קתני לה כל המיסך תני והדר מפרש נמצא דהגמ' שם בזבחים ס"ל דאי יצא אפילו לזמן מרובה ל"ב טבילה לכתחלה רק מספק ורק אי מסיך רגליו הוא חמור דבדיעבד פסולה אי לא טבל וכן פוסק רבינו הכא דאי יצא אף לזמן מרובה בעי רק לכתחלה טבילה מטעם ספק, דילמא יציאה פסלה ואי הסיך רגליו אף בדיעבד פסול אלמא דהוי אפכא מדברי הירושלמי דלא תלינן מסיך רגליו בכהפליג וא"כ לדידן אי ישן לא בעי טבילה מספק דהא כל עיקר מה שהפליג לזמן מרובה בעי לכתחלה טבילה מטעם ספק וא"כ בישן לא מחמרינן לדמות לזמן מרובה דהתם גופיה חומרא, מדרבנן מטעם ספק ולהכי לדידן לא דמי רק להיסח דעתו לשעה קלה דאינו בעי רק קידוש ידים ורגלים ולא מחלקינן בין ישן לנתנמנם ולהכי אינו מחלק רבינו בזה כמבואר

ונ"ל לבאר הא דפוסק רבינו דיצא בעי קידוש ידו"ר מספק דכתב הכ"מ דהוי בעיא דלא אפשטא אף שאומר שם את"ל יציאה לא פסלה והא קיי"ל דדעת רבינו הוא בכ"ד דאת"ל פשיטותא הוא וא"כ נפשט דיציאה לא פסלה ולא בעי קידוש מ"מ נ"ל דניחא דברי רבינו דהא תחלה אמר שם א"ל מה שתפסול את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסיק דעתא א"ד כיון דבידו לחזור לא מסח ת"ש כו' ואח"כ א"ל טומאה מה שתועיל לקידוש א"ר את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסית דעתא א"ד כיון דבידו לחזור לא מסח דעתו כו' וא"כ נימא כן דכ"ז דאומר את"ל הוא רק לפי דמתחיל ברישא דלינה לא פסלה וא"כ הא דפסלינן ביציאה הוא משום דכיון דפריש אסח דעתו מ"מ איכא למדחי דכיון דגברא חזי לא מסח דעתו אבל כיון דאנן ס"ל דלינה פסלה כמו שפוסק רבינו הכא בה' ח' וא"כ שפיר אמרינן מכש"כ דלינה פסלה דלא פירש יציאה אף דגברא חזי מ"מ אסוחי דעתא ופסלה וא"כ נשאר לדידן הבעיא כיון דס"ל דאף לינה פסלה ודאי איכא למימר דיש סברא לומר דכש"כ יציאה פסלה ולכן שפיר הוא עדיין הספק ודוק

הלכה י מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מהכלי שרת ה"ז קידש וכשר עכ"ל. וקשה לי דשם בזבחים (דף כב) איתא ר' יהודה אומר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת"ל כו' וכנו נחושת לנחושת הקשיתיו ולא לדבר אחר וזהו התם בלא חולק וצ"ע על רבינו שלא הביא זה

הלכה יא הטביל ידיו ורגליו במי המקוה אפילו במעין א"ז קידוש כלל. וכתב הכ"מ ברייתא שם ופירשו דמי מערה כשירים לטבילה והה"ד למים חיים כו' וכתב ע"ז המגיה לא מצאתי דברי רש"י בסוגיא או אולי הוא במקום אחר עכ"ל. והנה רש"י זה נמצא שם ובדף כ ע"ב) ח"ל שטבל דמי מערה והה"ד למים חיים שהם כשרים לטבילה וזהו דברי רש"י שמביא הכ"מ

הלכה טז וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים ורגלים כו'. והנה הכ"מ לא הביא מקור לדברי רבינו בזה. והנה הוא ברייתא ערוכה במס' חולין (דף ק"ו ע"ב) וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנט"י ובקידוש ידים ורגלים וזהו דברי רבינו ודוק

פרק ו הלכה ו כל מי כו' וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבר אע"פ שהוא לוקה לא חלל עבודתו עכ"ל. וכתב המשל"מ אעפ"כ לא חלל עבודתו הכי איתא בפ"ו דבכורות ד' מ"ג כו'. והנה מדברי הגמ' אלו אין ראייה רק על אלו המומין דאינם מפורשין בתורה בין המומין רק דקחשיב ליה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן אומר דאינו מחלל עבודה אך הלא קחשיב נמי גבן וחרום אשר כתבה התורה גבי מומי אדם אשר בבהמה ליתא ומשמע דזהו שוה לכל שאר המומין דקחשיב שס אשר מחלל עבודה מקרא דמסיק ולא יחלל את מקדשי ומ"מ כתב רבינו סתמא דכל המומין שבאדם מיוחדין ובבהמה ליתא אינו מחלל עבודה משמע אפילו הני ואכתי מנ"ל זה דגבן וחרום אינן מחללין עבודה, ונ"ל להביא ראיה מגמרא דזבחים (דף ט"ז ע"א) דאמר שם אתיא מבע"מ כו' מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ופירש"י דמום פוסל בקרבן כדרך שפוסל בכהן וא"כ א"נ דמומין אלו דליתנייהו בבהמה נמי מחלל עבודה אכתי הוה מצי יליף מהני מומין דאיתא באדם ומחללי עבודה ולא עשה קרב כמקריב אלא ודאי דהני מומין לא מחללי עבודה דאינו מחלל רק הני דאיתא נמי בבהמה כמבואר. אך יש לדחות דהני דליתנייהו בבהמה הוא משום דלא משכחת לה בבהמה שיהיו מומין כאלו דליתא האברים האלו בבהמה וא"כ שפיר מדחה דפסול מים' הוא פוסל גם בבהמה והני דלא פסלי בבהמה הוא משום דלא שייך להיות גבייהו וא"כ כיון דבאדם