כתר המלך חלק ב רפח

והנה שם במס' שבועות הקשה התורת חיים מאי מקשה הא משכחת ליה בבמה והתוס' מקשים שם בשם ר"ת מה בכך אי בר כרת הוא מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם תבטל הכרת נשאר עליו מיתה בידי שמים ועוד דנפ"מ במיתה כגון ששימש בטומאה ושגג בביאה בטומאת מקדש ע"כ

ונ"ל ליישב קושית התוס' והת"ח כן דהנה במס' סנהדרין (דף פג ע"ב) כתבו התוס' ד"ה ויליף וז"ל הקשה הר"ח א"כ טבול יום שאכל תרומה יהיה במיתה כו' לכך נראה דהה"ד טבול יום שאכל תרומה במיתה ויש ליתן טעם דלא קחשיב ליה משום דטמא וטב"י מחד קרא נפקא כו'. ונ"ל ליישב קושית התוס' שם כן דלהכי לא קחשיב גבי תרומה תרווייהו טבול יום וטמא דלמה צריך למתני תרווייהו דתרווייהו שם טמא הוא ואי אכל תרומה הוא במיתה בחד גוונא ורק הכא קתני גבי שימש תרווייהו טב"י וטמא משום דתרווייהו אינו מיירי בחד גוונא דטמא הא משכחת לה כגון אי נטמא במקדש ולא שהה ויצא דרך קצרה וכמו דמוקי להם שם במס' שבועות וכמו שכתב שם בהל' ג' אבל טב"י דבהך גוונא לא משכחת לה אלא כגון ששגג בביאה או בבמה או בבית יד ארוכה או לענין חייבי כריתות שלקו דנפטרו מידי כרת ועתה נבאר לתרץ כן הברייתא דסנהדרין (דף פג) קתני גבי תרומה רק חדא ולא קתני תרווייהו כמו דתני טמא ששימש וטב"י ששימש ש"מ דלהכי קתני תרווייהו דרוצה להודיע לנו דבר שישנה בטמא ובטב"י לא משכחת לה והכי מקשה הגמ' אי דעביד עבודה זה ודאי לא מצי למימר דהא בר כרת הוא וזהו פשיטא דל"מ לאוקמי ולא קושיא חדשה היא אלא ה"מ ליה ולא מ"ל בבמה או כגון ששגג בביאה או לחייבי כריתות שלקו דא"כ ה"ג איכא נמי בטב"י ולמה קתני תרווייהו ומשני דאיכא גוונא דגבי טב"י ליכא כגון שנטמא בבית המקדש ובא בקצרה והפך בצינורא דזה בטב"י שנטמא מכבר וטבל לא משכחת לה ובטמא משכחת לה וכ"ז הוא רק על הברייתא שם במס' סנהדרין דגבי תרומה לא קתני תרווייהו וגבי שימש קתני תרווייהו מתרץ לה כן אבל לדידן משכחת לה מיתה גבי טב"י אי לקה על כרת כמו דפוסק רבינו בפה"מ במס' מכות או כגון ששגג בביאה והזיד בעבודה כדברי התוס' ולא צריך לדחוק כמו הראב"ד ז"ל בבמה או בבית יד ארוך וגבי טמא ששימש נמי שפיר הוא כן אי שגג בביאה כו' כמבואר גבי טב"י ומ"מ קתני לה רבינו לעיל בהל' כ"ג דין דנכנס בקצרה לאשמועינן דהכא נמי חייב כמו דמוקי לה בשבועות שם ועיין במשל"מ לעיל פ"ג הל' י"ט ודוק

הלכה ז וכן הציץ מרצה כו' ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה עכ"ל. והנה השעה"מ כתב הכא וז"ל מדברי רבינו נראה דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הלח"מ בפ"א מה' פסוהמ"ק וזה שלא כדעת רש"י ז"ל בפ"ק דיומא (דף ז) וז"ל והציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ מבואר מדבריו דס"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפילו ע"י טומאה הדחויה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפ' כ"ל (דף עז) ד"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קושית התוס' בפ' כ"צ כו' אך ק"ל כו' עוד אפשר כו'. והנה כדברי רבינו הוא מפורש איתא בירושלמי דפסחים פ"ז ה' ה' וה"ז וז"ל אר"א ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקדשים ולא עון המקריבים הפרש בין קריבין ליחיד לקרבין לציבור הקרבין ביחיד אז אם יש אומרין כי המקריבין לציבור בין שי"ל ובין שא"ל אם עבר וזרק הורצה כו' ופירש הק"ע הפרש מצינו שיש חילוק בין קריבין ליחיד לקריבין בציבור וכן בין המקריבין ביחיד למקריבין בציבור והא דאמרינן דאינו נושא עון המקריבין הוא המקריבין ביחיד אבל לא בציבור עכ"ל. וכן באר שם בש"ק ד"ה הפרש ומה שאומר במנחות עון קדשים ולא עון המקדישים הוא רק לענין שמואל דלא שני בין יחיד לציבור אבל טומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה כדברי רבינו

אך קשה לי ע"ז מהא דאיתא במס' שבועות (דף ט ע"ב) אר"א מ"ס דר"ש א"ק עון העדה ונילף עון עון מציץ כו' מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר אי מה להלן טומאת עולין כו' עון העדה כתיב עכ"ל. וא"נ כדברי רבינו אכתי קשה דיכפר נמי על טומאת ציבור דדחויה הוא כמו ציץ דמכפר ואמאי אמר דרק על טהור שאכל את הטמא מכפר ולא יותר וזה שפיר נוכל למילף מעון העדה וכמו התם דכתיב עון הקדשים ומכפר ע"ז וכיון דהתם קאי אליבא דר"ש ור"ש הא ס"ל טומאה דחויה בציבור בפסחים (דף עז) וביומא שם וא"כ בעינן לדידיה ריצוי צין וצ"ע

הלכה ח ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' כו'. והנה רבינו מביא דאינו מרצה אלא על מצחו כשיש מקרא זה שנאמר והיה על מצחו תמיד והא בגמ' שם אמר אפכא דזה הקרא אתי לר"ש דתמיד מרצה ולר' יהודה דאינו מרצה רק כשישנו על מצחו יליף מקרא דעל מצח ונשא והנה זה נוכל לומר דבירושלמי ספ"א דיומא ובמס' חגיגה ספ"ב איתא אית חנא תני הציץ מרצה על מצחו אית חנא תני אפילו דזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו והיה על מצחו תמיד ומ"ד אפילו על זוית מהדא דיוה"כ עכ"ל, נמצא דהירושלמי יליף מקרא דתמיד דאינו מרצה רק כשעודו על מצחו וא"ל דרבינו נקיט דרשת הירושלמי. אך זה תקשה דהא אמרינן בגמ' דיומא שם דלר' יהודה אתי הקרא דתמיד שלא יסיח דעתו ממנו וא"כ נהי דזה הקושיא דהקשה הכ"מ על רבינו דפוסק דטומאה דחויה בציבור ומ"מ פוסק דאינו מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וא"כ תקשה מכה"ג ביוה"כ זה מתרצים האחרונים כמה תירוצים דרק לר' יהודה לשיטתו תקשה אך הא רבינו זה ס"ל דלא יסיח דעתו דהא כתב בפ"ד מהל' תפילין הי"ד חייב אדם למשמש בתפילין ולבלי להסיח דעתו שקדושתן גדולה מקדושת הציץ כו' אלמא דס"ל דאין להסיח דעתו מציץ וא"כ הא צריך לזה הקרא דתמיד ואיך יליף מקרא זה דתמיד דאינו מרצה רק כשעודו על מצחו

ונ"ל לומר כן דרבינו יליף מזה דהנה השאגת אריה מבאר בסי' ל"ת דמקשה כיון דאנן פסקינן דטומאה דחויה מנ"ל דאסור בהיסח הדעת ומבאר כן דאמר שם דר' יהודה יליף על נשבר הציץ ממצח מצחו ור"ש מצח מצחו לא משמע ליה וא"כ לדידן א"ל דילפינן מקרא דמצחו על נשבר הציץ לבד דלכ"ע לא מרצה אבל אי אינו על מצחו לא נדע דאינו מרצה ולא צריך הקרא דתמיד לפי המסקנא לר"ש דתמיד מרצה עיי"ש שמאריך בזה ועתה נאמר כן רבינו יליף מקרא דמצחו דזה לר' יהודה משמע על לימוד זה וכן הירושלמי יליף מיתורא דמצחו דמקרא דעל מצח ונשא לא ידעינן רק על נשבר הציץ דזה סברא יותר דלא מרצה דבזה כ"ע מודים וא"כ אתי היתורא דמצחו לשאינו על מצחו כגון דתליא בסיכתא דלא מרצה והירושלמי נמי סובר כך ונקיט שפיר רבינו הקרא דוהיה על מצחו דמזה יליף וקרא של תמיד אתי באמת שלא יסיח דעתו וכיון דהתחיל דרש הקרא מסיק ליה אף דלא יליף מכל הקרא כמבואר ודוק

הלכה א וכל קרבן מהן כו'. והנה הכ"מ הביא המשנה דפסחים (דף עו ע"ב) חמשה דברים באים בטומאה וא"נ בטומאה העומר כו' וזבחי ש"צ ושעירי ר"ח כו' ושם בגמ' אמר למעוטי חגיגת חמשה עשר וניתני נמי שעירי הרגלים הא תני זבחי ש"צ אמרי שעירי ר"ח אצטריכא ליה סד"א כו' וכתבו התוס' תימא ולתני שעירי ר"ח ולא ליתני אידך עכ"ל

ונ"ל ליישב כן הצל"ח ז"ל כתב שם דכל קושית התוס' הוא דלא ליתני שלמי ציבור דעומר ושתי הלחם לא אתיא משעירי ר"ח דהרי אינן באין לכפר רק להתיר וגם לחם הפנים לא אתיא דהרי אינו קרב מלחם הפנים עצמו לגבוה כלים וכל הקושיא של התוס' דלא ליתני שלמי ציבור כו' ונ"ל כן דהנה שם בגמ' (דף עח ע"א) אמרינן מתניתין דלא כר' יוסי דאמר אין