כתר המלך חלק ב רעד

הלכה ט פודין בבן פקוע כו'. וכתב הכ"מ שם פלוגתא דאמוראי ופסק כר"א דבתרא הוא. והמגיה הכא בדברי רבינו הביא את דברי הרא"ש שם במס' חולין (דף עד) דפוסק נמי כר"א הכא עיי"ש. והנה בס' מעדני יו"ט על הרא"ש הכא ס"ק ז' כתב וז"ל ותמהני דבגמ' א"ל ר"א למר זוטרא מאי דעתך דגמרת שה שה מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן כו' תיפדה תפדה ריבה אי תיפדה ריבה אפי' כל מילי נמי ופי' א"כ ש"ש מאי אהני ליה ופירש"י ומסתברא דהאי ממעט דכבשרא בדיקולא דמיא וכי מרבי בע"מ ונקבה קמרבה ע"כ וא"כ לרב אשי שה שה למאי אהני לך וי"ל דרב אשי לא גמר דשה שה כלל דבספ"ק דבכורות תנאי היא עכ"ל

והנה לפי ענ"ד לא קשה מידי דודאי רב אשי נמי ס"ל זה הגז"ש דשה שה למה דממעטינן בבכורות במשנה אין פודין לא בעגל ולא בשחוטה ולא בטרפה דזה ודאי לא מקרי שה כמו שאומר שם בסוגיא ולא מרבינן מתפדה ורק הכא פליגי מר זוטרא ורב אשי דמר חשיב ליה כבשרא בדיקולא ואף דרהיט ואזיל ור"א ס"ל כיון דרהיט ואזיל שה מקרי ובזה פליגי ורב אשי שהקשה למר זוטרא דהוא נמי ס"ל דלאו כבשרא בדיקולא דמי ומ"מ ס"ל דאין פודין דגמרינן שה שה וא"ל א"כ נמעט נמי נקבה ובע"מ והשיב לו דזה גמרינן מתיפדה אבל ב"פ דמי לבישרא בדיק לא ואף דרהיט ואזיל דדמי לשחוטה וטרפה דממעטינן אבל ר"א ס"ל דשה לא ממעט רק הני דבמשנה אבל בבן פקועה שה הוא כיון דרהיט ואזיל ובזה פסקינן כרב אשי כמבואר וניחא לפי"ז קושית המהרש"א הכא בחולין על רש"י ז"ל שתחלה כתב מ"ד דגמר שה שה מפסח ובפסח פסול ב"פ משום דקיי"ל פרט ליוצא דופן ואח"כ מסיק דממעט דכבשרא בדיקולא היא ודחק המהרש"א בזה. ולפי"ז ניחא כן דהנה מתחלה כאשר הקשה ל לר"ח וס"ל דלהכי ס"ל דאין פודין משום דגמר ג"ש מפסח בכ"ד א"כ גם משום יוצא דופן א"פ כמו פסח ודחי ליה דהתם לא גמרינן דתפדה ריבה ורק זה ממעט דהוי כבשרא בדיקולא והוה כשחוט אבל מטעם יוצא דופן לא ממעטינן דהוה כמו נקבה ובע"מ כמבואר

ונ"ל לומר דלפי"ז הטעם דבארנו דמ"ד דאין פודין בבן פקועה הוא משום דכשחוטה דמי ומ"ד פודין ס"ל דלאו כשחוטה דמי וע"כ י"ל דמחוסר זמן תוך ח' ימים ללידתו דפודין בו דאף דפסול לפסח מ"מ לא גרע משאר פסולים כיוצא דופן ובע"מ דפודין ורק משום דמקרי שה ומכש"כ מחוסר זמן דע"ז אמרינן תפרה ריבה ואי תקשה לך א"כ הא דאמר התם בסוגיא ת"ר כו' וא"א לומר דבא ליד כהן שהרי שנינו הלוקח פטור ממעשר בהמה כו' וא"כ דמחוסר זמן פודין בו א"כ שפיר משכחת לה דפדה מחוסר זמן ונתנה לכהן וקיי"ל לקמן (דף נו ע"א) דהיכא שלקחו או נתנו לו מחוסר זמן שפיר חייב כיון דלא הוה לקוח בשעת עשיה אך י"ל דהך ברייתא אתיא כר"ש דס"ל לקמן (דף נו) שם דמחוסר זמן נכנס לדיר ולהכי ס"ל לר"ש שם דה כא דלקחו מחוסר זמן נמי פטור מן המעשר והאי ברייתא גופיה כותיה אזלי אבל לדידן פודין במחוסר זמן ע"כ כמבואר ודוק ונ"ל דזה ודאי דאי לא קיים ליה שכלו חדשיו דצריך להמתין עד שיהיה ת' ימים דיצא מחזקת נפל ואז יהיה פפ"ח מותר בהנאה אבל טרם שכלו חדשיו לא יועיל דלמא הוא נפל וכמת דמי ואסור הכ"ח בהנאה אי מת תוך ח' ימים ואי קים ליה דכלו לו חדשיו ורק קודם ח' ימים דאסור להקרבה שרי לפדות בו כמבואר ודוק

שם ואין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי עכ"ל. והנה שם בסוגיא (דף יב ע"א) מבואר דהיכא דפרה שילדה מין עז אין פודין ודאי ולא דמי לנדמה דהוי בעיא דלא אפשטא והוי ספק ואם פדה פדוי אבל התם אפילו בדיעבד אינו פדוי ובס' עין משפט שם ציין הל' ט' ובטור ושו"ע ס"ב ובשניהם לא נמצא רק דין דנדמה דהוה ספק אבל דין זה שפרה שילדה מין עז אף בדיעבד אינו פדוי לא נמצא זה הכא לא בדברי רבינו ולא בשו"ע

ונ"ל ליישב כן דהנה שם מסיק לעולם כרבנן סד"א בתר דידיה אזלינן קמ"ל דבתר אמו אזלינן. והנה נ"ל דכ"ז דנוכל לטעות דבתר דידיה אזלינן לא אתיא לרבנן דס"ל דקלוט במעי פרה שרי ואזלינן בכ"ד בתר אמו וגמל הנולד מן הפרה שרי אף לקולא ואיך לא ניזיל לחומרא בתר אמו דלא יפדה בו אלא ודאי דזהו ודאי רק א"נ דרבנן דהכא כר"ש ס"ל דקלוט במעי פרה אסור ואזלינן בתר דידיה לחומרא ה"א דאף לקולא אזלינן בתר דידיה קמ"ל דלא אבל לרבנן לא צריך לאשמועינן דהוה עגל ונכלל בכלל עגל כיון דבכ"ד בתר אמו אזלינן ולהני אנן דפסקינן כרבנן לא צריך להביא זה כמבואר ודוק

הלכה יב בד"א כשהוא דמי פטר חמור מג' זוזים ולמעלה אבל אם היה דמיו פחות מג"ז אין פודין אותו אלא או בשה או בג' זוזים עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל והשה דמו צריך שיהיה שוה ג' זוזים בד"א בבא לימלך ואם פדה מעצמו אפילו בד' יצא כו' והכ"מ הביא הסוגיא דשם דמחלק בין בבא לימלך לעושה מעצמו. וכתב יש לתמוה על רבינו למה לא חילק כדמפליג בגמ'. ונ"ל לומר דיש ליישב כן דרבינו ס"ל כלשנא בתרא דלעיל (דף י ט"ב) דרב אמר דסתם משנה דמקדיש פ"ק אתיא כר"י ור"י הוא ס"ל כר"י בר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל משמע דאפילו בבא מעצמו אינו פדוי אלא בשקל דאל"כ אזי ישאר הקושיא במקומה ולקדש בהאי דביני ביני אבל הגמ' מתרץ לה הקושיא הלכתא אהלכתא דפוסק רב נחמן כחכמים ורבא פוסק הלכתא ברגחא ולרב נחמן ניחא החילוק בין בא לימלך לעושה מעצמו דר"נ ס"ל דהמשנה אתיא לאחר עריפה וד"ה וכן רבא ס"ל לעיל (דף ט) דמודה ר"ש לאחר עריפה ודוק. והנה במשנה שם (דף ט ע"א) איתא ופודה בו פעמים הרבה לספק אחר עיי"ש

והנה רבינו לא הביא כלל הכא בכל הפרק דין זה דפודה בו פעמים הרבה לא כפירוש רש"י ולא כפירוש התוס'. והנה לפי מאי דמפרש רבינו בפירוש המשנה וז"ל ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פ"ח שאפשר שיתעשר בו כמו שנתבאר בגמ' וזהו שאם יש לו י' זכרים כמו ספ"ח שצריך להפריש טלה אחד הרי מפריש י' טלאים כו' ומה שאומר פעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב עכ"ל ולפ"ז ליתא כלל הדין זה דפודה בו פעמים רבות על טלה אחד דקאי רק פעמים הרבה ע"ז שנכנס לדיר להתעשר. ובאמת התוס' (דף י ע"א) הקשו בד"ה שהיה קושיות הרבה בין לפירוש רש"י ובין לפירוש ר"ת מסוגיא שם דהיו לו י' טלאים עיי"ש. אך הסוגיא דלעיל (דף ד ע"ב) קשה טובא דאמר ר"ח טעמא דמתניתין קמפרש וה"ק מ"ט פודה בו פעמים הרבה שהרי שה אחד של בן לוי פטר בו כמה פ"ח מישראל אלמא דמפרש ליה או כפירוש רש"י או כפירוש התוס' וכן מפורש בהתוספתא דבכורות פ"א איתא כן שונה ומשלש בו משמע דהוא כפירוש רש"י דחוזר ופודה בו אי נתנו לכהן וצע"ג על רבינו בפיה"מ והכא שהשמיט זה

הלכות שמיטה ויובל

פרק א הלכה א מצות עשה לשבות מעבודת כו' ובה' ב' אינו לוקה אלא על הזריעה או על הזמורה כו' ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מ"מ עכ"ל. וכתב הכ"מ במע"ק (דף ג ע"א) בחרישה בשביעית נחלקו ר"י ור"א ח"א לוקה וח"א אינו לוקה מספיקא לא מלקי ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב סבר כותיה ועוד דבירושלמי סיומא דר' יוחנן סבר אין לוקין עכ"ל. והנה מה שמסיק דבירושלמי מסיימי דר"י ס"ל אינו חייב מלקות וכונתו א"נ הלכה כר"י דקיי"ל בכל דוכתי דר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר"י. ולענ"ד קשה ע"ז דודאי לפי הגמרא דילן הוה הגי' דר"י ס"ל לוקה ור"א ס"ל אינו לוקה