כתר המלך חלק ב רעג

דאיתא בתוספתא דחולין פ"ט השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר שחיטת עכו"ם פטור מן המתנות כו' משמע דרק בהני פטור בזה אפילו לענין אותו ואת בנו דקיי"ל דטרפה נוהג באותו ואת בנו דשחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ בהני ליתא כמו שכתב רבינו פי"ב מהל' שחיטה ה"ג מהמשנה דחולין (דף פא) דהנוחר והמעקר כו' פטור מלכסות וכן שחיטת עכו"ם דקחשיב בתוספתא הוי נמי נבלה כמו נוחר ומעקר אבל א"נ דטרפה מן המתנות פטור נמי א"כ לימא דטרפה פטור ולא צריך למיחשב הני דהוא נבלה דוקא והוה כמו דס"ל להתוספתא לעיל בפ"ו גבי כיסוי הדם השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות וטרפה לא קחשיב והוא משום דס"ל כר' מאיר דאמר שחיטה שא"ר שמה שחיטה וכן איתא בתוספתא בפ"ה גבי אותו ואת בנו דפטור בהני דהוי נבלה ולא בטרפה וה"נ לענין מתנות בטרפה חייב ורק בנבלה דלא הוי שחיטה הוא פטור ואף דאנן ס"ל בכיסוי הדם דטרפה פטור דשנה רבי כדברי חכמים הכא כדאיתא בגמ' (דף פו) מ"מ התוספתא ע"כ ס"ל בכל דבר כר"מ דשחיטה שא"ר ש"ש ואף במתנות חייב והוא כמו שבארנו דרק לר"ש ממעטינן מזובחי הזבח טרפה דהו"ל לדידיה שחיטה שאינה ראויה אבל התוס' חולק על ר"ש בזה או אפילו א"נ כדעת רש"י והר"ן דממעטינן מקרא דנותן לכהן מ"מ א"ל דס"ל להתוספתא בהא כר' ישמעאל דבארנו דיליף נתינה נתינה מרה"ג לחייב טרפה אבל בהני דנוחר ומעקר דלא הוי זביחה לכו"ע שפיר פטור דהוי נבלה ולא אקרי זביחה. ובזה ודאי י"ל דס"ל לרבינו דאי נוחר או נתנבלה בידו וכן אי נמצא שם נקובת הושט וכן כל הני דהוי נבלה דפטור מן המתנות דהו"ל כמו אותו ואת בנו דאף דטרפה חייב מ"מ היכא שהוא נבלה פטור דלא הוי שחיטה כלל וכמו שכתב הפמ"ג בסי' א' ס"ק י"ת ה"נ כן הוא ומה שלא ביאר רבינו הכא דין זה דבאלו אינו נוהג מתנות כמו התוספתא צ"ל דזה נכלל במה שכתב רבינו בה' א' דמצוה הוא ליתן כל זובחי בהמה טהורה ואי הוה נבלה לא הוי זביחה כמו דכתב לעיל בפי"ב מהל' שחיטה לענין אותו ואת בנו וכן נ"ל דאי הוה ספק נבלה אשר כתב רבינו שם בה"ה דאסור לשחוט אחריה ואם שחט אינו לוקה הכא פטור מספק דהו"ל הכהן מוציא מחבירו ועליו להביא ראיה ועיין ש"ך (סי' כא סק"ג) ובפמ"ג שם ודוק

הלכה ח המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן עד שיתן לכהן עכ"ל. וכתב המל"מ הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאי עבר ואכלן פטור משום דהוה ממון שאל"ת שאה"כ דהמצוה הוא דבר מיוחד וכיון שנאבד א"כ אין לו אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטור מטעם ממון שאל"ת וכמ"ש הר"ן דבאיתנייהו בעין ל"ש טעמא דממון שאין לו תובעים ולפי"ז נראה דאם נאבד כל הגיזה פטור דהא א"א לקיים המצוה וא"כ אין לו אלא חיוב דמים וממון שאל"ת הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר נפטר משום דקנה בשינוי ומיירי בשצבע כל הצמר עכ"ל. והנה המל"מ חידש דבר זה מדעתו ובאמת הוא תוס' מפורש במס' ב"ק (דף סו ע"א) ד"ה לא וז"ל וא"ת והא דמייתי התם גזז ראשון ראשון וצבע פטור מאי איריא ראשון אפילו הכל יחד נמי וי"ל דהתם אפילו צבע מקצת והניח מקצת פטור אפילו מה שלא צבע כו' אבל הכא מה שגזז כשיעור ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב וכן מסיק עוד שם עד שצבעו אין לפרש שצבעו חלקו של כהן שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דשייכא ביה הפרשה אבל הכא מאי הפרשה שייך במה שהפריש לצ"א א"כ כו' אלמא דכתבו בהדיא דמיירי שצבעו כל הגיזה זהו שאמר שם שאם צבעו פטור הכל כדברי המשל"מ ודוק

הלכה יא היו שם שני מיני גיזה כגון לבנה וגיזה שחורה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח מין האחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו זה על מה שלקח וזה ע"מ ששייר עכ"ל וכתב הכ"מ ודע דבגמ' על הא דא"ר אלעאי אין ראשית הגז נוהג כו' ומעתה יש לתמוה ע"מ שנראה מדברי רבינו שזכרים ונקבות מדין ב' מינים נגעו בה וכבר אמרו בגמ' דלית בה אלא משום עצה טובה כו' ומה שאפ"ל בזה לדר' הוא דמשמע ליה כו' ובענין ההוא דזכרים ונקבות י"ל דלשנא דמשנה נקיט ומה שיתפרש במתניתין יתפרש בדבריו ועוי"ל דהמ"ל אה"נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו דלא גרע מתאנים שחורות ולבנות דהני תרי מיני לענין תרומה ואהדר לפי שיטתו עכ"ל

והנה על תירוץ הב' ק"ל דא"נ דהוי תרי מיני זו"נ וכן מה שאמר לבנה ושחורה הוא הכל מטעם דתרי מיני נינהו ולדעת רבינו זה ליתא דהא פוסק בהדיא בפ"ה דתרומות הל' ג' דכל מיני חטים אחד וכל מיני תאנים אחד ולא ס"ל לחלק בין לבנות ושחורות וחולק על ת"ק דברייתא שם בחולין וס"ל כר' יצחק דב"ה ס"ל דתורמין מזה ע"ז ולהכי פוסק דהכל מין אחד וא"כ איך נוכל לומר דגבי גיזה לבנה ושחורה דהוא מטעם דהוי תרי מינים דזהו רק למ"ד א"ת מזע"ז וא"כ ודאי צ"ל דזה עצה טובה קאמר ליה וה"נ גבי זכרים ונקבות רק עצה טובה קמ"ל וכתירוץ הא' שבכ"מ דרבינו לשון המשנה נקיט ועל תירוץ הב' צ"ע

פרק יב הלכה ד ואם מת קודם פדיון או שערפו ונקבר מפני שהוא אסור בהנאה עכ"ל. ונ"ל דדין זה שכתב רבינו דאם מת קודם פדיון נכלל זה דאיתא בתוספתא פ"א דבכורות כשם שאין פודין בשחוטה כך אין פודין בפטר חמור שמת ומפרט לה הרי"ט אלגאזי דט"ס יש בתוספתא וצ"ל אין פודין פטר חמור שמת והכוונה הוא כשם שאין פודין בשחוטה מטעם דשה שחוטה לא מקרי שה מטעם זה עצמו אין פודין פ"ח שמת דבפ"ח תפדה כתיב דבעודו חי איתא בפדיון ולא אחר שמת דפ"ח מת לא מקרי פ"ח כל שמת בלא פדיון אסור בהנאה ונקבר דאין לו תקנה בפדיון כו' והאריך בדין זה ורבינו לא הביא מפורש דין זה רק נכלל הוא בזה שכתב דאם מת קודם פדיון או ערפו יקבר ומשמע דשוים המה מת או ערפו דאסור וא"ל הקנה כדברי התוספתא

אמנם נ"ל כי כוונת התוס' הוא לא כחו שפירש המהרי"ט אלגזי ז"ל וניחא בלא ט"ס והוא כן דמצינו במס' מנחות (דף סז ע"א) עכו"ם שהפריש פ"ח ופירש רש"י שהפריש שה לפדין פ"ח והתוס' לא חלקו עליו רק מטעם דהשה שרי בהנאה אלא הלשון דקרי לפ"ח שה שפודה ניחא וכן התוספתא הכא ס"ל כר"א דס"ל במשנה המפריש פדיון פ"ח ומת חייבין באחריותו וזהו שאומר כשם שאין פודין בשה שחוטה שהיה שחוט קודם הפדיון כך אין פודין בפ"ח שמת היינו דקאי על שה שמת אחר הפדיון אין נותנין לו לפדיה לכהן דלא כמו שכתב רבינו הכא בפ"ה דאי מת יתן הנבלה לכהן ליהנות בו והוא מן המשנה וגמ' שם דאם מת נהנים בו היינו שנותנים לכהן הנבלה אבל התוספתא ס"ל דאין פודין בו וחייב באחריותו ליתן שה אתר לכהן כמבואר

והנה ראיתי בס' שיטה מקובצת בגליון הגמ' שכתב במשנה (דף נב) ר"א אומר חייב באחריותו כו אבל ודאי אי מת הפ"ח אינו חייב לפדותו בש"ד אע"ג דגבי פדיון הבן ודאי אי מת אתר ל' יום חייב ליתן ה"ס ולענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא לאב שהטיל הכתוב אבל הכא אי בעי ישראל עדיף ליה לחמור וא"ח לכהן כלום א"י עכ"ל ומשמע נמי דהוא מפרש התוספתא כמו שפרשתי דקאי על השה דאי מפרש כדברי המהרי"ט דקאי אי מת הפ"ח הו"ל להביא זה התוספתא. אמנם גם בלא התוספתא ידעינן דין זה דלאחר מיתת הפ"ח אין לו תקנה בפדיון והוא מן המשנה שם (דף יג) פ"ח שמת ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו כו' וחכ"א א"צ להקבר כו' ואף שזהו אי הפריש הטלה ולא נתנו לכהן מ"מ לא פליגי רבנן עליה דר"א בזה דס"ל דאי מת הפ"ח אין לו תקנה ויקבר וס"ל כמו ר"א דלאחר מיתת הפ"ח לא נפדה כמבואר ועיין בביאורי הגר"א ביו"ד (סי' שכא ס"ק כא) ודוק: