כתר המלך חלק ב רעא

(דף קלג) אמרינן על אביי דלקח במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשיה בכהונה ולפרוס כפיו אנסי ליה עידנא ועיין שם פירש"י והערוך ז"ל שמפרשים מהו דאנסי ליה עידנא וזהו רק לאביי אבל אחר שהוא כהן יודע שהוא כהן במה שישא את כפיו ול"צ ליטול מתנות וא"כ למה כתב רבינו דכהן צנוע נוטל להחזיק בכהונה הלא למי שלא אנסי ליה עידנא די בנ"כ ותירץ התורת חיים בדוחק ועיין ט"ז (סי' סא ס"ק יד) ובכו"פ שם. ולענ"ד י"ל לישב כן דהנה התוס' כתבו במס' שבת (דף קיח ע"ב) לא ידע ר"י מה איסור יש בדבר לזר הנושא את כפיו והקשו המפרשים ע"ז מגמ' ערוכה במס' כתובות (דף כה) דאמר שם נשיאת כפים דאיסור עשה מי מעלין אלמא דאיכא איסור עשה לזר הנושא את כפיו ועיין בד"מ באו"ת (סי' קכח) והמגן אברהם שם בסי' קכ"ח מתרץ כן דהנה נדע את הפלוגתא שבין ר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה ס"ל גבי סמיכה דנשים אינן סומכות רשות משום דכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל סומכות ור' יוסי ס"ל נשים סומכות רשות וא"כ ה"נ לר' יהודה בני אהרן ולא ישראל סומכין ולר' יוסי בני ישראל נושאין כפיהן רשות כמו התם דלא דרשינן בנות ישראל והנה התוס' במס' שבת קאי אליבא דר' יוסי דאמר אם א"ל עלה לדוכן כו' כתבו התוס' דלדידיה לא ידע ר"י מה איסור יש בדבר אבל התם במס' כתובות דקאי אליבא דר' יהודה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ואליבא דר"י קאמר דאיכא איסור עשה לזר כמו סמיכה עכ"ל המג"א

ונ"ל לומר דלא אליבא דכ"ע יתיישבו דברי המג"א כאן דהנה רש"י ז"ל כתב במס' ר"ה (דף לג ע"א) דאמר שם הא נשים מעכבין אמר אביי ל"ק הא ר' יהודה הא ר' יוסי ופירש רש"י דלר' יהודה דס"ל בני ישראל ולא בנות ישראל וה"נ לנשים התקיעות איכא איסור ב"ת והתוס' חולקים ע"ז וס"ל דרק איסור דרבנן איתא והתם אסורים לסמוך משום דנראה דעבדי עבודה בקדשים ולהכי כתבו התוס' במס' עירובין (דף צו ע"א) דאינו אסור לר"י רק בתקיעה שהוא שבות ותפילין שצריכה גוף נקי ור"פ בעזרה משום דהוא שלא לצורך א"כ משום דמחזי כמביא חולין לעזרה. ע"כ נמצא דלדברי התוס' בשאר מצות שרי לנשים לעשות אף לר' יהודה ולא קעברי משום בל תוסיף וכן כתב הש"א בס' ק"ד דרבינו נמי סבירא ליה כן דאף אי בזה ס"ל כר' יהודה דבני ישראל ולא בנות ישראל מ"מ אין איסור רק בהני דברים שכתבו תוס' אבל בש"ד נשים אף דפטירי שרי. ועתה נבאר לרש"י ז"ל דס"ל דהא דאמרינן מקרא דבני ישראל ולא בנות ישראל הוא איסור מן התורה וא"כ אמרינן בכל הדברים דנשים פטורים אסורין משום בל תוסיף וא"כ ה"נ דדרשינן בני אהרן ולא בני ישראל ואסרי לזר לנ"כ מה"ת כמו התם דאסרינן לנשים לסמוך מה"ת אליבא דר' יהודה אבל א"נ כדברי התוס' דאין איסור רק מדרבנן דמחזי כעבד עבודה בקדשים וכן בכל הני דחשבו התוס' מטעמים שכתבו שם וא"כ ה"נ לא אסירי מדאורייתא לזר לישא את כפיו כמו התם דלא אסרינן מדאורייתא מקרא דבני ישראל ואף מדרבנן לא אסרי הכא דרק התם אסירי משום דמחזי כעובד עבודה בקדשים. אך המהרש"א שם במס' ר"ה כתב על דברי רש"י אלו דהם תמוהין דאיך קאמר דעובר על בל תוסיף איך שייך הכא בל תוסיף וכתב שם הפני יהושע והתוס' כתבו במס' עירובין (דף צו) דאשה כיון דאינה מצווה איכא בל תוסיף ורק דהוי כשלא בזמנו ושלא בזמנו לא עברי על בל תוסיף וע"כ כתב הפ"י דלאביי דס"ל לעיל (דף כת ע"ב) דגם שלא בזמנו עברינן על בל תוסיף שפיר איכא איסור בל תוסיף לגבי נשים ורש"י ז"ל הכא דקאי אליבא דאביי דמתרץ שם הא ר"י הא ר' יוסי ולהכי פירש רש"י משום בל תוסיף ואיכא איסור דאורייתא לסמוך. ועתה נבאר כן התם הסוגיא במס' חולין (דף קלג) קאי על אביי ולאביי איכא ודאי איסור דאורייתא לזר לישא כפיו משום דהוי כמו לסמוך אשה דאסור מה"ת מקרא דבני ישראל וכמו שפירש רש"י ז"ל דלאביי אי תבעי נשים נמי איכא איסור דאורייתא משום בל תוסיף כמו דאסור לרבי יהודה לסמוך מה"ת מקרא דבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות וה"נ אסור לזר לישא כפיו וכמו דאסרינן לאביי לתקוע מה"ת דדמיא לבל תוסיף דאסיר שלא בזמנו וכמו סמיכה דאסור מה"ת ושפיר מקשה לאביי ולישא את כפיו דמזה מוכח דכהן הוא דלישראל יש איסור מה"ת אבל לדידן כתב הש"א (בסי' קד) דאף אם נפסוק כר' יהודה דנשים אסורות לסמוך משום דאביי מוקי לה הסתם משנה במס' ר"ה כמו ר' יהודה דנשים מעכבות מ"מ לא אסור רק מדרבנן כסברת התוס' ואיסור בל תוסיף ליכא דהוא רק בזמנו עובר כדברי רבא ואף אי דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל מ"מ לא אסרינן רק באיסור דרבנן כעביד עבודה בקדשים וא"כ בנשיאת כפים לזר אף איסור דרבנן ליכא ומכש"כ לר' יוסי דנשים סומכות רשות שפיר כתבו התוס' דלא ידע ר"י מה איסור יש בדבר לר' יוסי וא"כ לדידן דליכא איסור בנשיאת כפים צריך ליטול מתנות דוקא להחזיק בזה לכהונה כמבואר. וכן כתב השעה"מ בפי"ט מה' שבת דדברי המג"א זה שבארנו לא אתיא רק לשיטת רש"י דס"ל דלר' יהודה איכא איסור דאורייתא אבל לא לדברי התוס' דס"ל דהוא רק איסור מדרבנן אך השעה"מ שם הרבה להקשות על דברי המג"א בזה ובל"ז דחוק הוא דה"ל לומר לעבור על בל תוסיף שהוא לאו שבכללות ולא לומר לאו הבמכ"ע

ונ"ל לישב פשוט דאף אם נאמר דיש איסור לזר מקרא דבני אהרן בלאו הבמכ"ע מ"מ זהו רק אי מכוון לשם מצוה אבל אי לא מכוון ליכא איסור וכמו דאמרינן בר"ה דלא בזמנו בעי כונה וה"נ לענין ישראל כשלא בזמנו דמי ולא ידע ר"י איסור אי לא מכוון לשם מצוה וכ"ז לדידן אבל לאביי דס"ל דאף שלא בזמנו לא בעי כוונה לעבור וא"כ א"ל לדידיה עובר זר אף אם לא מכוון ולהכי שפיר לדידיה הוי נ"כ ראיה שהוא כהן שיש איסור בדבר אבל לדידן דלית איסור א"ל דאין ראיה על כהונה ולכן נוטל מתנות כדי להחזיק כמבואר ודוק

פרק י הלכה ז ראשית אשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטריפה כו' עכ"ל. והנה הכ"מ הביא דברי הר"ן לתרץ על מה שפוסק רבינו דלא כר"ש דפוטר טריפה מראשית הגז דהמשנה שם אתיא כותיה והגמ' שם שקלו וטרו אליביה. ולענ"ד נ"ל לומר כן דהיה לו לרבינו הוכחה מזה דראשית הגז אינו נוהג בטריפה דהנה הטורי אבן בהקדמת ספרו הקשה על הא דאמרינן במס' בכורות (דף ט ע"ב) דאמר כם ר"י ור"ש בהאי קרא פליגי וכ' צאנך למעוטי פטר חמור דשרי והוא לר"ש דס"ל דשותפות עכו"ם פטור ולא איצטריך קרא למעוטי ור"י ס"ל שותפות עכו"ם חייב ואיצטריך קרא למישרי בגיזה ועבודה והקשה הט"א וז"ל וק"ל הא מ"מ כיון דשמעתין מייתי מברייתא דפליגי ר"י ור"ש במעוטי דקרא דצאנך דע"כ אי אפשר לומר דפטר חמור מותר בהנאה אזי שותפות עכו"ם חייב והרי כיון סוגיא דפ"ק דבכורות רהטי דקיי"ל דפטר חמור אסור בהנאה ושותפות עכו"ם מן הבכורה וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ קרא דצאנך למעוטי מאי אתא ומה דרשית ביה עכ"ל

וע"כ נ"ל לומר דמזה יצא לרבינו לפסוק דראשית הגז נוהג בטריפה דהנה שם בחולין (דף קלו ע"ב) אמרינן אלא היינו טעמא דר"ש דילפינן צאן צאן ממעשר ונילף צאן צאן מבכור מסתברא כו' פשוט מפשוט עדיף ויש לתרץ קושית הט"א כן מה שמקשה שם מהא דאמר שם ר' יהודה וסתם משנה כותיה והא סתם כר"ש נמי דפטרי את שותפות עכו"ם מן הבכורה וכן לדידן דפסקינן תרווייהו שותפות עכו"ם פטור וכר"י דפ"ח אסור בהנאה דאנן צריכין הקרא דצאנך למדרש ג"ש צאן צאן מבכור דראשית הגז חייב אף בטריפה ואי לא הוי כתיב קרא דצאנך גבי בכור הוי ילפינן צאן צאן ממעשר לפטור טריפה וגבי מעשר הא איצטריך קרא דבקר וצאן כמו דדרשינן בפ' מעשר בהמה מקרא זה לענין לעשר מזה על זה והנה התוס' כתבו שם בד"ה וליליף דהאי הצאן הצאן הוי רק גילוי מילתא בעלמא דדינם שוה שיהיה