כתר המלך חלק ב רע

בגיטין לא מוקמינן ליה כר' יוסי דלית הלכתא הכי כותיה ע"כ. והנה כן כתב הפ"מ במרה"פ מס' פאה פ"ה ה"ב ד"ה כל וביאר עפ"י הירושלמי לחלק בזה וכבר הקדימו הרשב"א ז"ל ולפי חילוק זה של הירושלמי שם דמפרש הפ"מ בין דבר שהוא בעין בזה אר"י דעשו שאינו זוכה כזוכה אבל דבר שאינו בעולם וצריך עוד לזרוע התבואה בזה ל"א וע"ז אומר כיחידאה לא מוקמינן ניחא נמי קושית הגרע"א ז"ל שם במשנה דפאה שהקשה נמי אמאי אמר כיחידאה לא מוקמינן לה והא סתם משנה הכי כר' יוסי ולפי זה ניחא דגם הכא השבולת שנתערב דמי להתם שחליפיו ביד כהן שקיום השבולת לא בעי מזרע כמו המלוה מעות וכסברת הירושלמי דהכא כ"ע מודים דאמרינן בזה עשו שאינו זוכה כזוכה וע"ז ל"א כיחידאה לא מוקמינן כמבואר וע' תו' במס' בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה עשו ודוק

הלכה י המשתתף עם הכהן צריך שירשום כו'. והנה קשה לי לפי מאי שמבואר שם בגמ' דחולין (דף קלג ע"ב) דהוא כן דאם בהמת פסוהמ"ק אם נמכר צריך שירשום כיון דנמכר באיטלז ישקל בליטרא אבל בהמת בכור ומעשר דהוא נמכר בתוך הבית מאין נשקל בליטרא א"צ שירשום וא"כ קשה מ"ט לא ביאר רבינו דין זה דמשמע שם שהוא עשוי בלא חולק ובשלמא על הטור וש"ע ביו"ד (סי' סא) שהשמיטו דין זה דבכור בזה"ז כיון דקיי"ל דא"צ שירשום ופסוהמ"ק ליתא בזה"ז לכן לא הביאו אבל על רבינו קשה דהו"ל לבאר דבכור ומעשר א"צ שירשום ופסוהמ"ק צריך שירשום כמבואר. ואולי י"ל קצת לפי הסוגיא דלעיל (דף מא ע"ב) דהיכא דאין לו זבח בתוך ביתו אז לשם תמורה כשירה ואי יש לו זבח בתוך ביתו אימר אמורי מימר ופי' רש"י דאי יש לו זבת קלא אית ליה וא"כ א"ל דלפי סוגיא זו דקלא אית ליה בזבח א"כ אף פסוהמ"ק נמי א"צ שירשום דהכל יודעים שהיה לו קרבן שנפדה וא"כ רבינו דפוסק כר"א לעיל חולק על סוגיא זו ולכן השמיט רבינו ודוק

הלכה יד עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין עכ"ל וכן כתב נמי הסמ"ג עשין (סי' קכא) כדברי רבינו או מכרן אמנם הטור בסי' ס"א השמיט מלח או מכרן ורק כתב אכלן או הפסידן ולא כתב או מכרן. ונ"ל ליישב כן דהנה לכאורה קשה על רבינו דכתב או מכרן מהא דאיתא שם במס' חולין (דף קלא) הרי שאנסו המלך גרנו אם בחובו חייב לעשרם שא"ה דקמשתרשי ליה וכתבו התוס' שם וא"ת מתנות כהונה כשאכלם נמי משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל ד"א ואמאי פטור וי"ל דל"ד לאנסו המלך גרנו דתחתיהן לא לקח משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי שהיה מתענה עכ"ל. וא"כ קשה היכא שמכרן לאחר ולקח דמיהן ודאי משתרשי כמו אנסו המלך גרנו דהא רוח ממון שלקח עבורם והכא ליתא תירוץ התוס'

אמנם יש ליישב עפ"י מאי שכתב שם הר"ן שדחה תירוץ התוס' אלא שכל שמתכון ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהם אבל אנסו המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן עכ"ל. וא"כ ניחא שפיר היכא שמכרן בידים אינו חייב אף דמשתרשי ליה דכיון דמכרן בידים הפקיע מצותן כמו שם בצביעה ולהכי פטור אבל אי אנסו ה"מ דלא הפקיע בידים וישנם בעולם ולהכי כיון דמשתרשי ליה חייב וא"כ א"ל דרבינו ס"ל כמו תירוץ הר"ן ז"ל ולהכי כתב או מכרן דאף בזה פטור אבל הטור ס"ל כמו תירוץ התוס' דאכלן לא משתרשי משום דיכול להתענות וא"כ אי מכרן אינו פטור ולהכי השמיט או מכרן וכתב רק אכלן או הפסידן כמבואר והש"ע בסי' ס"א ס"ל כדעת רבינו וכתב או מכרן

אמנם לפי"מ שכתב הכרו"פ הכא בסי' ס"א דהא דמחייב במשתרשי ליה זהו רק לצאת ידי שמים והביא ראיה מדברי רש"י ז"ל שכתב ד"ה דמשתרשי ליה התם לא דהוצאה בדיינים תנן בה אלא חיובא בעלמא כו' ומפרש לה הכו"פ דאף דמשתרשי אינו חייב אלא לצאת ידי שמים עיי"ש וא"כ כיון דהטור כתב בין כך דחייב לפרוע לצאת ידי שמים וא"כ אף משתרשי ליה נמי כן ושוב הא תקשה על הטור מ"ט השמיט מלת או מכרן וצ"ע

והנה הכ"מ כתב הכא דזה דכתב רבינו ואינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים משום דס"ל כדעת התוס' ופוסק רבינו כלשנא בתרא לחומרא דרק ב"ד אין מחייבין אותו אבל לצאת ידי שמים חייב ולפיכך כתב רבינו דלא כר"ח דהוא אמר פטור ורבינו אמר חיוב וכו' ועפ"ז נ"ל לתרץ היטב דברי רבינו לעיל בפ"א מהל' מעשר ה"ה שכתב האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אף על פי שהן, חייבין מיתה בידי שמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו לה' אין לך בהם כלום עד שירימו אותן עכ"ל. והנה קשה ע"ז חדא דל"ל למילף מקרא דאשר ירימו דהא הגמ' שם במס' חולין אמר דלר"ח דס"ל דהמזיק מתנות כהונה פטור צריך הכא הקרא רק היכא דאתי לידיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכיון דרבינו אמר סתם ישראל שאכל טבלים וכן לוי כו' זה פטור בלא קרא דאשר ירימו משום דהמזיק מתנות כהונה פטור כמו שכתב רבינו כאן בהל' בכורים ועוד מאי שכתב אע"פ שהוא חייב מיתה לשמים מ"מ פטור הא זה אין רבותא דהא מצינו במס' כתובות (דף ל ע"ב) דס"ל לאביי דזר שאכל תרומה פטור מפני שהוא חייב מיתה לשמים אלמא דחיוב מיתה מפקיע מידי חיוב ממון לשלם וכן פוסק רבינו לעיל בפ"ו מהל' תרומות ואף בודאי זה שכתב רבינו הכא מיירי אף שאכל בשוגג דבזה בתרומה חייב והכא פטור מ"מ לא הוי רבותא מה שפטור אע"פ שחייב מיתה בידי שמים. אלא נ"ל כן דהנה בהל' מעשר כתב רבינו אין משלמין המתנות לבעליהן ולא כמו שכתב הכא בהל' ב' אינו חייב לשלם משום דהתם כיון דלמידים מקרא פטור אף לצאת ידי שמים כמו הכא ללשנא קמא דמפיק מקרא פטור אף לצי"ש משום דהגמ' מקשה אף ללשנא קמא דס"ל דאף התם פטור אף לצאת ידי שמים מקרא דזה אבל רבינו דפוסק כלשנא בתרא שפיר אומר הקרא על כל טבל שהוא פטור וכתב דאין משלמין לבעליהן היינו שאין עליהם שום חיוב לשלם אף לצאת ידי שמים ושפיר מסיק רבינו אע"פ שהחטא גדול שחייב מיתה וקיי"ל בכל דוכתי דהיכא דק"ל בדרבה מניה מ"מ חייב לצאת ידי שמים כמו שפירש רש"י במס' ב"מ (דף צא) גבי אתנן אסרה תורה ה"א דגם הכא חייב לצאת ידי שמים ואומר דמ"מ כיון דילפינן מקרא פטור ואומר שאין משלמין כמו התם ללשנא קמא כמבואר ודוק

הלכה יז הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן עכ"ל. והנה איתא בגמ' דעירובין (דף סג ע"א), אר"א ב"ז הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר כו'. והנה הטור ש"ט ביו"ד (סי' רנז) כתבו דזה באסור ליתן צדקה לעני אחד כו' וכן כתבו התוס' כתובות (דף כג) ד"ה אין ובמס' קדושין ד' דאין ליתן מתנות לעני אחד ולהכי לא נתן ר"ג לר"י אף מעשר עני. אמנם על רבינו קשה דלא הביא דין זה בספרו דאין ליתן כל מתנותיו לכהן אחד ונהי דדבר זה שכתב הכא הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן אינו סותר זה את דברי הגמ' בעירובין דהכא מיירי ליתן אף מבהמה אחת ולא לחלק ועוד כתב דיכול ליתן לכמה כהנים מבהמה אחת והתם בעירובין מיירי דנותן בכל פעם מתנותיו לכהן אחד כמו שמביא מעירא דהתם מיירי דנותן בכל פעם וזה אסור וצ"ע מ"ט השמיט רבינו זה דהוא בלא חולק

הלכה כב לא יחטוף הכהן במתנות ולא ישאל בפיו כו' ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן היה נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן עכ"ל. וכן כתב הטור וש"ע ביו"ד (סי' ס"א) והרשה בס' תורת חיים דהא התם במס' חולין