כתר המלך חלק ב רסו

לר"ש דהתורה רבתה טהרה מ"מ לדידן דילפינן מזרעים ילפינן לענין שבת דהוא שיעור היותר קטן כמו שאמר שם בשבת (דף צו) אחד אמר כשורש קטן וסימנך אחד המרבה ואחד הממעיט פירש רש"י ושיעור כונס משקה ומוציא משקה לא שייך למטעי בהו לענין זרעים אלמא דהוא שיעור נקב היותר קטן כדי שורש קטן וכן לענין גט דקיי"ל דפסול בעלי של עציץ נקוב אבל יש מכשירין כמבואר בש"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד' הוא נמי לחומרא דאי ניקב שורש קטן חשוב נקב ופסול אבל לענין זה דפרוזבול דאין כותבין אלא על עציץ נקוב כדאיתא בגיטין (דף לז) והוא לקולא מנלן דדי שיהיה כשורש קטן וצ"ל דילפינן מן טומאה דהוי נמי שיעורו בכדי שורש קטן כמבואר במס' זבחים (דף צה) ובתוס' שם דזה השיעור לבטלו מתורת כלי לענין טומאה היכא דלא יחדו לזיתים וה"נ לכל דבר ילפינן מזה וה"נ כמבואר ודוק

הלכה ג הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע שלשה ויש לו קרקע ואע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמו שקנה קרקע עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש ואע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד אינו סותר מ"ש תחלה יש לו קרקע די"ל דה"ק אע"פ שקניית הג' אילנות המה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפ' כ"ד מהל' מכירה כיון שקנה ג' ובקניית שלשה אפשר להמציא בדרך שקנה קרקע קנה אע"פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין ביכורים ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך קרקע של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה ג' מביא וקורא אע"פ שאין זה הכרע דהא בפ' הספינה קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצ"ל בהך גוונא דמוקי לה בגמרא והר"י קורקוס כתב וז"ל וי"ל דכוונת רבינו בודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו ג' ויש לו קרקע עכ"ל. והנה בס' פני משה על הירושלמי דבכורים פ"א הל' ו' במה"פ כתב ע"ד רבינו וסיים אע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד פשוט הוא דר"ל ואפילו בכה"ג שלא מכר לו אילנות אלא כ"ז שהן קיימין דאז אין לו קרקע שהדין הוא אחר שקצצו או שייבשו אין לו ליטע אחרים תחתיהן אעפ"כ כ"ז שהן קיימין הרי הוא כמו שקנה קרקע לפי שיש תחתיו וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו כמבואר בפ"ז עכ"ל

והנה הפ"מ מדקדק זה ממה שעמד הכ"מ ומתרץ לו נמי כדבריו דאתי לרבות באופן שאין לו קרקע היינו שמכר לו אילנות כ"ז שהן קיימין דא"ל קרקע והוא כוונתו מ"ש רבינו שם בהל' ט' דאי שייר קרקע ומכר את האילנות ויש לבעל האילנות קרקע הראויה להם ומפרש דזהו כמלא אורה וסלו. והנה לפענ"ד דבריו תמוהים דא"נ דמטעם זה מקרי יש לו קרקע א"כ אפילו בשני אילנות נמי הדין כן דאף דאין לו קרקע לאחר שנקצצו או שייבשו לנטוע אחרים תחתיהן וכל הקרקע שביניהם מ"מ קיי"ל דיש לו ביניהן ותחתיהן כמלא אורה וסלו כמבואר בטור חו"מ סי' רט"ז וכן הביא הרמ"א בהגה"ה שם סעיף ט' דבזה אין חילוק דאף בשני אילנות יש לו זה וא"כ אמאי קיי"ל דאי קנה שתי אילנות דאין לו קרקע אין צריך לקרות ובשלשה צריך לקרות בכה"ג דיש להני אלא ודאי צ"ל או כדברי הכ"מ דאפשר בזה להמציא דרך שקנה קרקע או כמו שמבאר הרי"ק דמיירי בסתם ודוק

הלכה טז אשרה שביטלה אין מביאים ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הן עכ"ל. והנה הכ"מ לא הראה המקור בזה ולקמן בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ז' כתב רבינו אשירה שביטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה ושם הביא המל"מ מקור לזה מדברי הירושלמי פ"ק דמס' בכורים והכא לא הביא זה ובאמת הוא ג"כ בירושלמי שם פ"ק דבכורים הל' ב' אשירה שביטלה למ"ד בכורים כקדשי מקדש אין מביאין וזה הוא דעת רבינו הכא. ונ"ל לומר דזה דאינו מביא בכורים מאשרה שבטלה הוא רק הפירות שהיו בשעת עבודה קודם הביטול אבל הפירות שהביא האשירה אח"כ אחר שבטלה נ"ל דמותר להביא ממנה ואף דקיי"ל המשתחוה לאילן דאסור הפירות שהביא רבינו לעיל בפ"ח מהל' עכו"ם הל' ג' זהו כ"ז שהוא ע"ז אבל אחר שבטלה איכא למימר דהפירות מותרים גס להביא דהוה מכ"ש מהא דקיי"ל המשתחוה לקמה דחטין מותר למנחות משום דאשתני ונעשה קמח כמו שפוסק רבינו לקמן פ"ג מהל' איסורי מזבח הל' י"ד מכ"ש הכא דהוה שינוי מן גוף האילן דשרי ולקמן בה' איסורי מזבח נבאר עוד

פרק ג הלכה ד כיצד הביא בכורים לירושלים וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבוקר והלכת לאהלך כל פינות שאתה פונה מן המקדש כשתבוא לו לא יהיה אלא בבוקר כו' עכ"ל ונ"ל דעפ"ז סמך רבינו על הדין דאיתא בספרי פ' ראה והובא בתוס' פסחים (דף צה ע"ב) ובר"ה (דף ה ע"א) דכל המביא קרבן צריך ללון אותו לילה בירושלים ורבינו לא הביא זה במקום אחד דסמך ע"ז דאמר הכא דכל פינות שאתה פונה יהיה בבוקר וניחא נמי הא דלא הביא רבינו לקמן בהל' קרבן פסח דין זה דפסח שני טעון לינה ואיתא שם פלוגתא בדף צו ע"ב תרי תנאי ואליבא דר"י חד אמר דטעון לינה וחד אמר דאינו טעון לינה ורבינו לקמן בהל' ק"פ פ"י דקחשיב הדברים שבין ראשון לשני לא הזכיר זה. ונ"ל לומר כן דהנה התוס' מקשים שם וא"ת למאן דאמר דאין טעון לינה ומי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום אחד ושמא כיון דתשלומין דראשון הוא לא בעי לינה אפילו יום אחד עכ"ל נמצא דכל עיקר הפלוגתא הוא רק אי נימא תשלומין דראשון וכיון דרבינו פוסק שם בפ"ה מהל' ק"פ הל' א' שחיטת פסח זה מ"ע בפני עצמה שאין לה תשלומין דראשון ורגל בפ"ע הוא וא"כ הוא דמי לשאר קרבנות דודאי טעון לינה כתב הכא ועפ"ד התוס' אלו נראה לי לומר דבר נכון דשם בסוגיא דפסחים (דף צה ע"ב) אמר מאי טעמא דר"י דאמר פ"ש רוחה את הטומאה קסבר התורה חזרה עליו להיות בטהרה לא זכה יעשה בטומאה ובמס' יומא (דף נא) איתא נמי זה הסוגיא ואומר ר"י קסבר ככל חוקת הפסח יעשו אותו ואפילו בטומאה התורה החזירה עליו לעשותו בטהרה לא זכה יעשה בטומאה וצ"ב מאי טעמא בפסחים לא הביא מקרא זה דכל חוקת הפסח ורק אמר סתם התורה ח"ע כו' וביומא הביא מקרא זה דככל חוקת הפסח ונ"ל ליישב כן דהנה התוס' בפסחים מביא שתי ברייתות חד ס"ל דר"י סבר דאינו טעון לינה ובחד ס"ל דטעון לינה והנה התוס' הקשו מ"ד דאין טעון לינה למה איצטריך לאשמועינן והא לא מרבינן מכל חוקת הפסח מצוה שאינה על גופו כו' ותירץ המהרש"א דהא לקמן מקשים התוס' בד"ה טעון וא"ת דהכא ממעט פסח שני מלינה מי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה ושמא כיון דתשלומין דראשון הן לא בעי לינה וא"כ שפיר למ"ד דאין טעון לינה אצטריך לאשמועינן דלא הוי רגל בפ"ע אלא תשלומין דראשון דאי הוי רגל בפ"ע לא גרע משאר קרבנות ולמ"ד דטעון לינה הוא ס"ל רגל בפ"ע נמצא דהכא דמביא ברייתא דר"י ס"ל טעון לינה א"כ ע"כ ס"ל דרגל בפ"ע הוא אבל התם דלא מביא כלל איכא למימר דהוא התנא דר"י דברייתא השניה דס"ל דאינו טעון לינה ועתה יתבאר דהנה התוס' כתבו שם ד"ה דוחה דנוכל לגמור מקרא דמועדו דדוחה את השבת ואת הטומאה מיהו לר"נ דס"ל דאמר במועדו אפסח ראשון קאי צ"ל פ"ש דדחי שבת נפקא ליה מככל חוקת הפסח כר"י דשמעתין דנפקא ליה נמי מהתם כו' נמצא אי נימא דתשלומין דראשון ע"כ צריך ללמוד מקרא דכל חוקת הפסח וא"כ התם דמיירי בחד תנא דר"י ואיכא למימר דהוא התנא אליבא דר"י דס"ל דלא בעי לינה וא"כ ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון הן להכי מביא הקרא דכל חוקת הפסח אבל הכא בפסחים דמביא הברייתא זו דר"י ס"ל דטעון לינה א"כ ע"כ ס"ל דשני רגל בפ"ע א"כ לא צריך כלל הקרא דכל חוקת הפסח ונוכל ללמוד מקרא דמועדו להכי אמר הגמרא סתם התורה חזרה עליו כו' לא זכה בא בטומאה