כתר המלך חלק ב רסה

הלכה יג ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מ"ש לראשון אינו יכול להתודות ובה' ט"ו לא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן כו' וזהו דברי המשנה שם

ונ"ל לומר בזה על מה שדרש לקרא דכל מצותך שלא הקדים מ"ש לראשון ומזה דלא עברתי ממצותיך דרש שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכדומה. דהנה אם הקדים מ"ש לראשון קיי"ל דבדיעבד הוי מעשר כמו שמבואר בסוגיא דתמורה (דף ה) אבל הני במין על שא"מ ומחדש על הישן אף בדיעבד לא הוי תרומה. והנה במס' תמורה קאמר רבא דאי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא וזהו שאמר עשיתי ככל מצותך היינו שלא הקדמתי כו' דאי הקדים ונשאר כן שלא כדין ודאי דאינו יכול להתודות דלא נעשה בזה כמצוה שצוה ית' אלא אפילו לא עברתי ממצותיך היינו שלא עברתי על מימרא דרחמנא והיינו שלא פרשתי ממין על שא"מ דהא זה לא נשאר כן ורק הוא עבר אמימרא דרחמנא אומר דלא עברתי ממצותיך ועשיתי הדבר כמו שצויתני ולא הוצרכתי לחזור ולתרום אשר אז אם עשיתי הייתי מחויב זה ודוק

שם ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין שנאמר וגם נתתיו ללוי עכ"ל. והנה זהו מגמרא דסוטה (דף מח) דלהכי ביטל יוחנן כה"ג את הוידוי מעשר משום דנותן לכהנים ואמרינן בגמ' ולודי אשאר מעשרות אר"ל כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון שוב אינו מתודה על שאר מעשרות אמר אביי הואיל ופתח הכתוב בו תחלה כו' וצ"ל אף דרבינו אומר בה' י"ד מי שאין לו אלא מע"ש בלבד נמי מתודה והוא מן הירושלמי פ"ב דבכורים מביא הירושלמי ראיה מהכהנים והלוים דמתודין משום ערי מגרש אף דאינן נותנין אלא מע"ש דתרומה ומעשר ראשון שלהם הוא והכא אמר דכל בית שאינו מתודה על מעשר ראשון שוב אינו מתודה וע"כ צ"ל כן דהיכא דיש למעשר ראשון והוא אינו נותנו כאשר צוה הקב"ה ליתן ללוי אזי אינו מתודה דבו פתח הכתוב תחלה אבל אי אין לו מעשר ראשון רק מע"ש אזי יוכל להתודות שפיר כמו כהנים ולוים שמתודין על מע"ש בלבד זה נמי שאומר הכא במס' סוטה בפ"ט בירושלמי הוא אמר ר' אילא כעס לפני המקום מי שאומר עשיתי והוא לא עשה והוא נמי רק מי שאינו נותן כדין אינו מתודה אבל מי שאין לו ואין כעס לפני הקב"ה מתודה שפיר כמבואר ודוק

הלכות בכורים פרק א הלכה ו וכן הבכור מקריבין כו' עיין לקמן כפ"א מהלכות בכורות מה שנבאר שם

שם במל"מ ד"ה וכן פדיון הבן בסה"ד וז"ל ודברי הרא"ש ז"ל הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ד ודף יב) אך בכור בהמה טהורה לא מצינו דאיתקש עכ"ל. והנה כן תמה על דברי הרא"ש ז"ל שם בספר מעדני יו"ט וז"ל ד"ה ואיתקש תמהני שלא נמצא בשום מקום דהוקש אלא בכור בהמה טמאה ובכור אדם ואכתי בכור בהמה טהורה דלא ניתן לכהנת, מנלן וי"ל דברישא דקרא נמי אתקש דכתיב כל פטר רחם לכל בשר באדם ובבהמה ותו דהך באדם ובבהמה מותר לגמרי כו' אלא למדרש שהוקשו כולם אהדדי כו'. והנה באמת דברי הרא"ש ז"ל הוא ספרי מפורש הובא בילקוט במדבר פי"ח שם מה בכור אדם כו' לפי שהוא אומר והבאתם שמה יכול אף בריחוק מקום יהא חייב עליו לטפל ולהביאהו לבית הבחירה ת"ל באדם ובבהמה, מה בכור אדם כו' אף בכור בהמה וכן הוא במכילתא פ' בא על מקרא זה של באדם ובבהמה אלמא דתרווייהו הוקשו דבכור אדם ובכור בהמה טהורה דקאי על טהורה שמביא לבית הבחירה כדברי הרא"ש ז"ל ועיין לקמן בה' בכורות מה שנבאר בספרי זה ודוק

פרק כ הלכה א מ"ע כו' ובכ"מ שם ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג כו' וידוע דהלכה כתנא קמא ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודה דפטור כן הגיה כמו"ח ז"ל בדברי הכ"מ עפ"ד המהרי"ק (סי' קפד) וכפי אשר כתוב בכ"מ שלפנינו הוא ט"ס ומסיק רבינו ואם הביא מחוץ לארץ אינן בכורים ולא הביא הכ"מ מקור לזה. ופשוט הוא מן המשנה סוף מס' חלה דאמר אריסטון הביא בכוריו מאספמיא וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרור שבירושלים משמע דרק מאספמיא מקבלין דהוא סוריא אבל אם מחוץ לארץ אין מקבלין ולא הוי בכורים כלל כמבואר ודוק

הלכה ג אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים כו'. והנה מדברי רבינו משמע דמהרים אין מביאין רק משל חמרים אבל משאר פירות שבהרים מביאים וכן מעמקים אין מביאין שום פירות לא מאילן ולא מתבואה. אמנם שיטת רש"י ז"ל אינו כן דס"ל דמהרים אינן מביאין מכל האילנות ומעמקים אין מביאין רק מתבואה של שבעת המינים כמו חטה ושעורה. דהנה רש"י ז"ל כתב במס' פסחים (דף נג ע"א) סימן להרים מילין כו' אבל שאר אילנות שבהרים אינן יפין ונפ"מ דלא מייתינן בכורים מנייהו דלקמן והוא דאמר שם לא מדקלים שבהרים כן הגירסא בפסחים שם ולא כמו שכתב הגירסא במשנה מתמרים שבהרים וכן הוא במנחות (דף פד) ורק בפסחים הגי' מדקלים ומפרש לה רש"י ז"ל דזה שאומר מדקלים אין כונתו רק על תמרים אלא כמו דאיתא במס' ב"ב (דף סט ע"ב) אמר ליה לבר מאילני אי אית ליה דיקלי לבר מדיקלי. וכתב הרשב"ם ז"ל שם דאע"ג דאין סתמן קרויין אילנות אלא רגילין היו לקרות דקלים מתוך חשיבותן ומתוך שהיה ריב אילנות שלהם דקלים כיון דאין כאן שאר אילנות אלא דקלים האי דקאמר לבר מאילני אדקלים קאי ע"כ ומפרש לה רש"י ז"ל ה"נ דאין כונת המשנה רק על תמרים לחוד אלא על כל האילנות ומתוך שהיה רוב אילנות שלהם תמרים אמר מדקלים ומוכרח רש"י לפרש כן מסוגיא שם דאמר סימן להרים מילין ופירש רש"י דמילין כו' אבל שאר אילנות אינם יפין וא"נ דרק תמרים שבהרים אינם יפין ושאר פירות יפין מ"ט אומר רק מילין נימא דכל אילנות יפין אלא ודאי הדקלים שבהרים דקאמר כונתו על כל האילנות וא"כ מוכרח רש"י לפרש הא דאמר מפירות שבעמקים היינו תבואה דהא כל פירות האילן אינו טוב בהרים ולהכי מפרש לה שם בפסחים פירות שבעמקים תבואת דגן שבעמקים כו' ורק עו תבואה קאי וכמו שמסיק רש"י שם שהמים לנים שם ותבואתן מרקבת וזה לא שייך רק בתבואה אבל לא על פירות האילנות. ולפ"ד רש"י ז"ל הא דאיתא בתוספתא ובירושלמי דמס' בכורים פ"א רשב"א אומר מביא מן רמוני עמקים ומפרשי לה המפרשים דרשב"א פליג על תנא דמשנה ורש"י ז"ל יפרש דהוא מפרש דהא דאמר שם ולא מפירות שבעמקים היינו תבואה דוקא אבל רמונים מביא אבל רבינו גריס במשנה ולא מתמרים שבהרים ומפרש לה דרק תמרים אין מביאין ומעמקים כל פירות אין מביאין ודוק

הלכה ט במשל"מ ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן סוף פ"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט עכ"ל. והנה לא הביא המל"מ הכא ראיה לדבריו על הך מצינו לרבינו שכתב לעיל בפ"ח מהל' שבת הל' ג' וז"ל עציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ והתולש ממנו חייב עכ"ל אלמא דס"ל גבי שבת נמי כדי שורש קטן הוא והוא ע"כ מזה דאי נימא דיש שיעור אחר הו"ל למיחשב שם במס' שבת (דף צה ע"ב) ששה מדות בכלי תרס כמו שהקשו התוס' במס' זבחים (דף צה ע"א) וכתבו דהכל הוא בשיעור דשורש קטן דקחשיב לענין הכשר זרעים אמנם אכתי צריך לבאר מנ"ל בשלמא לענין שבת דהוא לחומרא ילפינן מהכשר זרעים אף דגבי זרעים קאמר שם בשבת