כתר המלך חלק ב רסג

מצי עבדי וא"כ שפיר קאמרי רבנן דכל שאינו ראוי הוא לזכות ע"י עצמו אינו זוכה ע"י אחר משום דסברי כשיטת התוס' דטעם זכיה הוא מטעם שליחות ולהכי כיון דהוא לא מצי מזכה שליח לא מצי משוי ורבי ס"ל ע"כ דכמו דס"ל להפוסקים דזכיה מטעם יד הוא וא"כ זכין לאדם שלא בפניו אף במלתא דהוא לא מצי עביד ולכן אומר דמצי הוא לזכות ע"י אחרים אע"פ שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו דהא ע"ז ודאי לא יחלוק רבי לומר דמצי עביד שלית אף במלתא דהוא לא מצי עביד. ועתה יבואר כן רבינו מוכרח לסבור כשיטת הפוסקים דזכיה מטעם יד הוא דהנה הר"ן ז"ל כתב ר"פ האיש מקדש וז"ל ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכיה לאו מטעם שליחות הוא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות אלא כדרב"ה אמר רב מנין שזכין לאדם ולא תפשוט מהכא שליחות דזכיה לאו מדין שליחות הוא ומוכרת מהכא שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זוכין בשבילו מן התורה דלא אשכחן דאימעט אלא מדין שליחות והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכיה נינהו וליתא מדאמרינן בפ' א"נ ר"א כו' קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן ה"נ ל"ש ולא היא קטן אתי לכלל שליחות כו' וש"מ דאין זכיה לקטן אלא מדבריהם ומשמע נמי מניה דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכיה וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקנו לו רבנן זכיה ומיהו לא תקנו ליה שליחות דשליחות מלתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי מהדר ביה לא אלמוהו לזכותא דקטן כולי האי כו' עד אבל קטן שאין לו יד בעצמו אין זוכין א אף אחרים מה"ת עכ"ל. נמצא דזה תליא בזה דא"נ דאין זכיה לקטן מה"ת אז אמרינן דזכיה מטעם שליחות וליה זכיה תקנו רבנן אבל לא שליחות דאלים מלתא אבל רבינו דפוסק בה' כ"ט מהל' מכירה ה"א לא כן כמו שכתב שם הרה"מ ז"ל ונראה דעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מה"ת אבל במתנה אי זכה ליה קנה ד"ת כיון שיש שם דעת אחרים כן נראה ממה שכתב בפ"ת מהל' לולב ובפ"ד מהל' זכיה ומתנה עכ"ל נמצא דרבינו ס"ל דיש זכיה לקטן מה"ת וע"כ לא מצי למימר דהוא מטעם שלימות דמ"ט אין להם שליחות בשום מקום אלא ודאי דס"ל דזכיה מטעם יד הוא ולא משום שליחות ולהכי זכיה אית ליה מה"ת ולא שליחות כמבואר וא"כ דזכיה מטעם יד זכין לאדם שלא בפניו אף במלתא דהוא לא מצי עביד והטעם דאין אדם משחרר חצי עבדו הא אמרינן בגמ' דידן במס' גיטין (דף מא ע"ב) דהטעם הוא דאתקש כסף לשטר לרב יוסף ולרבה דוקא בשטר דגמר לה לה מאשה ולא כדברי הירושלמי דהוא אומר מטעם דזוכה מימינו לשמאלו ולוקי במזכה על ידי אתר וטעם הזכיה משום יד הוא. ועתה יבואר כן דרבינו פוסק שפיר כל הנלקט ואי קשה הא אין יכול להקדיש ל"ק הא לא דמי הקדש כלל למילול ולחלל ע"י אחר מצינן שפיר כדברי התוס' במס' ב"ק ומה שמתרצים התוס' בקדושין ליתא דכיון דס"ל דזכיה מטעם יד ואף דהוא לא מידי עביד יכול לזכות והגמ' מקשה בב"ק מזה דכל הנלקט על גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולים להקדיש הוא על ר' יוחנן דהא סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וכיון דהירושלמי תלא הפלוגתא דרבי ורבנן בהא אי זכיה מטעם יד או מטעם שליחות ורבנן דפליגי על רבי ס"ל דהוא מטעם שליחות וקיי"ל דהלכה כרבנן נגד רבי וא"כ כיון דזכיה מטעם שליחות הוא אינו יכול לחלל דבר שאינו שלו כמו גבי הקדש כדברי התוס' במס' קדושין אבל אנן דס"ל דהוא מטעם יד כמו שהוכיח הקצוה"ח שפיר יכולין לחלל אף שאינם ברשותם דזכין לאדם כדברי התוס' ומצי לומר כל הנלקט כמבואר

והנה הקצוה"ח בסי' סא וכן הגאון רע"א ז"ל בגליון המשנה כתבו לתרץ דברי רבינו כן דרבינו הוא מיירי בשנת השמיטה וא"כ הוי הפקר וזכו המלקטים וא"כ יכולים הבעלים לחלל עבורם אבל הגמ' שם בדברי ר' יוחנן דמיירי בשאר שנות השביעית מדקאמר צנועין ור"ד כו' כמו שכתבו שם התוס' ולהכי שפיר אמרינן דאינו יכול לחלל כיון דאין המלקטים זוכים ואין יכולים לחלל גם הבעלים אין יכולים לחלל כדברי התוס' בקדושין והנה זה דחה הקצוה"ח בסי' שנ"ה משום דברי התוס' שם דכתבו שאומר כל הנלקט לאו דוקא אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא היה נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה וא"כ המלקטים עצמם אילו אומרים קודם לקיטה אפילו בשנת השמיטה דהוא הפקר דהמעות יהיו מחוללים על הפירות שיבואו לידו מן ההפקר לא הוה מהני מידי דהו"ל דבר שלא בא לעולם כו' וכיון דהמלקטים לא מצו לחלל קודם לקיטה כיון דעדיין לא בא לידם ואין אדם מחלל דבר שלא בא לעולם ומצד הבעלים הוי דבר שאינו שלו

ולענ"ד נראה לי לומר בזה דהוא כמו שכתבו הגאונים דרבינו מיירי בשנת השמיטה ור' יוחנן מיירי בשאר שני שבוע ולתרץ מטעם אחר דהנה התוס' כתבו במס' ב"ק שם וא"ת אכתי הרי יכול לחלל כו' מיהו בפרק לולב הגזול משמע שיכול ארם לחלל פירות שביעית שלא מדעתו דתניא אין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון ש"ס ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לו בתוך ביתו כו' וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהא נכשל ואוקמיה ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. וכתב הפני יהושע שם וז"ל ויש לדקדק א"כ גבי צנועים כמי לימא טעמא דידהו משום דאפקעינהו רבנן מרשות הגנב ואוקמיה ברשות המחלל כו' ומסיק הפנ"י וז"ל עכשיו דכן סברת התוס' דדוקא גבי פירות לע"ה דע"ה לא פשע מידי שייך למעבד תקנתא משא"כ בגנב דצנועין וכן עניים דר"ד כו' עכ"ל. נמצא דעתה שפיר ניחא דר"י דמיירי בשאר שני שבוע א"כ מי שלקט באיסורא הוא לא עבדי רבנן תקנתא אבל בדברי רבינו דמיירי בשנת השמיטה כן שפיר אמרינן דהצנועים ס"ל דעבדי רבנן תקנתא כמו גבי פירות שביעית לע"ה כיון דמלקט מהפקירא ואמרינן גם בזה דאפקעינהו רבנן מידם ואוקמי ברשות המחלל מטעם הפקר ב"ד כמבואר

והנה נראה לי לומר דאם כגירסת הים של שלמה שאפשר לפדותו במחובר והוא שנסבור כשיטת הגאונים ז"ל דזה דאין יכול לפדות במחובר הוא רק מדרבנן מטעם שאין שומתם ידועה וא"כ ניחא דהכא בעי לתקן האיסור תורה וא"כ גרסינן כל המתלקט אבל ודאי הוא גירסא משובשת ביש"ש ז"ל דהא רבינו כתב בהדיא לעיל בהל' ג' דאין פודין במחובר והוא מן התורה וא"כ לא יכול לומר כל המתלקט מטעם דאין פודין במחובר אף אם נאמר דיש ברירה וא"כ ליתא תירוץ הראשון שבארנו ושפיר צריך לגרוס כל הנלקט כמבואר ואי תקשה למה ליה לרבינו לומר הטעם דאי אפשר לפדותו במחובר כבר כתב הל"מ לקמן בפ"ד מה' גנבה דאתי לבאר בזה מה טעמא לא חללו כל הכרם בבת אחת כקושית התוס' וכתב להכי דאין פודין במחובר דזה הוא מן התורה שאין פודין ע"כ

ועוד נ"ל דלפי"מ שבארנו דמשום ברירה אכתי הא איכא למימר כל המתלקט ולתקן האיסור דאורייתא להכי אומר שאין פודין במחובר וא"כ זה דאין פודין מה"ת לא יכול לומר כל המתלקט להכי אומר טעם זה הכי כמבואר

והנה נראה לי לבאר בהאי ענינא דברי התוס' שם בב"ק (דף סח ע"ב) דמסקי מיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יג) משמע דהפודה פ"ת של חבירו אף שלא מדעתו פדיונו פדוי מדבעיא ליה פדיונו פדוי לפודה או לבעלים ונראה לי דפ"ת לא דמי לכרם רבעי כיין דאסור בהנאה הוי כמו הקדש כו' עכ"ל. וקשה טובא דהא החם קאמר הגמ' כן א"ל פדיונו פדוי לפודה או לבעלים אליבא דר"ש לא תבעי לך כיון דס"ל מותר בהנאה ממונו דבעלים הוא כי תבעי אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה כו' אלמא דגם אליבא דר"ש אבעיא ליה להגמ' דהוא ס"ל ת"ת מותר בהנאה מ"מ אמרינן דפודה שלא מדעתו כדברי התוס' דמיבעיא ליה פדיונו לפודה או לבעלים ואף לר"ש דמותר בהנאה ומצאתי להמ"ל בפרק ר' מהל' תרומות ה"ב שכתבו בסוף ה"ד