כתר המלך חלק ב רסב

דהא דמסיק רבינו חומר במעשר מבהקדש קאי אהא דלעיל דבתוספתא פ"ב איתא חומר במעשר מבהקדש דמעשר אינו מתחלל אלא על מעות בלבד והקדש מתחלל על הכל וזהו דברי רבינו דמתחיל הכא בה' ט' אין פודין מע"ש אלא בכסף בלבד שנאמר וצרת הכסף ומאריך לבאר כל ההלכות בזה וכשגומר הכא בה' כ' מסיק וזהו חומר במעשר מבהקדש היינו דזה נפדה דוקא בכסף והקדש הוא מתחלל על הכל אשר לא ביאר זה דחומר בכל הפרק עד עתה ואחרי כן בה' כ"א מתחיל דין אחר אין מוליכין כו' וא"ל דאי רבינו גריס כמו בתוספתא זו זה חומר במעשר קאי נמי על מה שאמר תחלה החומר זה דאין מתחלל אלא ככסף ותני כל הדינים בזה הכא ואח"כ מסיק כמו שכתב רבינו

והנה מה שביאר הר"י קורקוס ז"ל דטעמיה דרבינו הוא משום דהתוספתא ס"ל מע"ש ממון הדיוט תקשה לפי מאי דאיתא במס' סנהדרין (דף קיב) מחלוקת במ"ש בירושלים אבל בגבולין ד"ה פטור ופירש רש"י בלשון אחד דבגבולין לכ"ע ממון גבוה וא"כ דהכא מיירי בגבולין אח"כ דבירושלים אינה נפדית רק כשנטמאה וא"כ בגבולין לכ"ע הוי ממון גבוה והאיך יכול לחזור יש לדחות לפ"ב של רש"י ובתוס' במס' קידושין (דף נד). ועוד דהא חזינן במס' ערכין (דף כז) הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומשא עדיף התם דרוחא דבעה"ב חומשא לא אכפת לן משמע דזה לכ"ע אף למ"ד ממון גבוה לא אכפת לן שפירש רש"י שלפי שהכל של בעה"ב לא אכפת לן בתוספת דמיו וא"כ לענין חזרה נמי להוי כן אף למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא ויש לחלק וצ"ע

פרק ט הלכה ז מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כדי שיפרשו ממנו שאם ציינו בקזוזות אדמה שמא יתפרדו שאיסור ערלה חמיר שהוא אסור בהנאה והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שבארנו עכ"ל. והנה בגמ' דב"ק (דף סט) אמרינן כן נטע רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מניה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאתהנויי מניה ושל ערלה בחרסית סימנא כי חרסית תה חרסית דלית ליה הנאה ממנו אף האי דלית ליה הנאה ממנו עכ"ל הגמ' והנה רבינו אמר טעם אחר מה דאיתא בגמ' שכתב דלהכי מציינין ערלה בחרסית ולא בקזוזות שמא יתפרדו ומשום שאיסור הנאה הוא חמור אך דברי רבינו הוא כמו שאומר בירושלמי רפ"ה דמ"ש תני כ"ר כו' שהוא לשעה ושל ערלה בחרסית דחיוורא שהוא יותר מכוון והוא כדברי רבינו שהוא קל וזהו חמור וכן כתב הפ"מ שם במה"פ שהוא דברי רבינו והנה מה שכתב רבינו והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמטה כו' הביא הכ"מ בשם הרמב"ן ז"ל להקשות ע"ז וז"ל אינו מחוור דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואע"ג דמתניתין קתני כל הנלקט אין לא קיי"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אתר הגנב כו' וא"א כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה קיי"ל ולא ידענא פתר להאי דצנועין לפסק הלכה כו' והכ"מ מתרץ בדוחק דרבינו ס"ל דלא כסוגית הגמ' מסברא דנפשיה ע"כ ובס' ים של שלמה על מס' ב"ק כתב וז"ל ודאי צ"ל דכוונת רבינו כל המתלקט. אך גם ע"ז קשה דהא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב שט"ס הוא בדברי רבינו וגריס שאפשר לפדותו במחובר לא כמו שכתוב אצלנו שאי אפשר עיי"ש וכן הלח"מ בה' גניבה פ"ב הקשה נמי ע"ז קושית הראשונים האלה הן במה שכתב רבינו שאין פודין במחובר ושאר הקושיות של הרמב"ן ז"ל שמביא הכ"מ ותירץ ג"כ בדוחק דרבינו ס"ל דאביי ורבא לא ס"ל כר' יוחנן וזה ודאי ליתא כמו שכתב הכ"מ הכא עיי"ש. ונ"ל לבאר כן חדא אי נימא כמו גירסת היש"ש דגרים בדברי רבינו כל המתלקט וגריס שאפשר לפדות במחובר ורק ע"ז תקשה הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה נ"ל לישב כן דהנה בצל"ח ז"ל כתב במס' ביצה (דף לח) וז"ל ונ"ל דהחילוק לענין ברירה בין דאורייתא ובין דרבנן הוא דמה שאנו אומרים היינו שמא אינו כן והלה רק ספק וא"כ בשל התורה היי הספק להחמיר ובדרבנן הספק להקל ולכן סמכינן אברירה כאן ולעיל בד"י וכן מבאר השאגת ארי' ס' צ' ובס' צ"א. ודבריהם הוא מדברי הר"ן ז"ל בגיטין ד' כ"ה דהא דכתב רבינו בדאורייתא אין ברירה הוא מן טעם ספק ואזלינן לחומרא וכן כתב נמי הכ"מ בפ"ג מה' גירושין ה"ד ע"ש. והנה התוס' כתבו במס' ב"ק שם ד"ה כל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה תועיל למה שגדל אח"כ כו' ועוד דשמא הי' בטל ברוב ואע"ג דדבר שיל"מ לא בטל מ"מ בדאורייתא בטל עכ"ל ופרשו המפרשים שם דצ"ל גם דהצנועין נמי ציינו את הנטע רבעי בציון ורק שמא לא ירגיש בני אדם אח הציון ולהכי אמר זה לבטל איסור התורה שלא יכשלו בזה ואף דנשאר איסור דרבנן. והנה נדע דעת רבינו בכ"ד דספק של תורה מדאורייתא לקולא ובדרבנן לחומרא ועתה ניחא שפיר כל המתלקט דלפי דבארנו דהא דרבינו ס"ל דבדאורייתא אין ברירה הוא רק לחומרא מטעם ספק וא"כ דלהוי רק מטעם ספק לא הוי רק איסור דרבנן ככל ספיקות דס"ל לרבינו דאיסורו מדבריהם וא"כ כי היכי דכתבו התוס' דאף א"נ דיש ברירה מ"מ לא נתקן רק האיסור של תורה דהאיסור דרבנן לא נתקן דהא הוי דבר שיל"מ ולא בטל מדרבנן מ"מ לא חששו רק לתקן האיסור תורה וזה תיקנו בכל המתלקט וה"נ לרבינו נמי נאמר דאמרו כל המתלקט ול"ק דבדאורייתא אין ברירה דהוא רק מה שרבנן החמירו בספק של תורה וא"כ מתוקן שפיר בכל המתלקט דנשאר מטעם ספק לאסור שהוא מדרבנן ואמרינן יש ברירה לתקן איסור תורה בזה כמבואר. והגמ' מקשה שפיר לר' יוחנן דהוא ס"ל במס' ביצה (דף לח) דאף בדרבנן אמרינן אין ברירה וא"כ ע"כ הדבר ודאי הוא דל"א ברירה בכ"ד דאי מטעם ספק ה"ל להקל בשל דרבנן ולומר ברירה וא"כ שפיר מקשה דכל המתלקט לא יועיל כלל אף להסיר האיסור של תורה אבל לדידן דפסקינן כר' אושעיא שם במס' ביצה דמדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה שפיר ניחא אי אמרו כל המתלקט לתקז איסור תורה כמבואר ומה שאומר לענין פדיה במחובר נבאר אח"כ

אמנם נ"ל לומר דדברי רבינו הוא כפי גירסת הרמב"ן ז"ל כל הנלקט וכמו שכתבו הכ"מ והלח"מ ומ"מ יש לתרץ מזה דפוסק דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו וה"נ שניהם אינם יכולים לחלל דהנה התוס' כתבו שם במס' ב"ק (דף סט ע"ב) ד"ה הוא באה"ד וז"ל ומיהו תימה דהיכא מדמי הקדש כלל לחלול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו כו' ובמס' קדושין (דף נו ע"א) תרצו כן וז"ל דזכיה מטעם שליחות הוא ובההיא דצנועין ליכא למימר הכא דהרי הגזלנין עצמן אינן יכולים לתקן מה שבידם שהרי אינו שלהם וכיון דאינהו לא מצי עבדי שליח לא מצי משוי עכ"ל

והנה הקצוה"ח בסי' ק"ה הביא הרבה מן החולקים על דברי תוס' אלו וס"ל דזכיה הוא מטעם יד והביא שם ראיה לזה וכן מבאר עוד בסי' רמ"ג עיי"ש. והנה בירושלמי דמסכת קדושין פ"ב ה"ג איתא כן רבי אומר אדם משחרר חצי עברי ולית ליה לרבנן משחרר חצי עבדו אית לן בעבד של שותפות אבל בעבד שלו שנייא היא שהוא כזוכה מימינו לשמאלו במזכה לו על ידי אחר ולית להו לרבנן במזכה לו על ידי אחר סברין רבנן הראוי לזכות על ידי עצמו ראוי הוא לזכות על ידי אחר ושאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר רבי אומר אע"פ שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו ראוי הוא לזכות ע"י אחר עכ"ל הירושלמי. והנה זה ודאי דבר ברור בלא חולק דכל היכא דהוא לא מצי עביד שליח לא מצי משוי דהא שליחות מרבינן מאתם גם אתם ורק מה שאתם יכולים לעשות גם שלוחם