כתר המלך חלק ב רסא

בקיצור דכתיב ככל מצותך כמו שהוא מחוור היינו כיון דשארי האזהרות שיש בזה נכלל בכל מצותך וזה פירש בהדיא ומחוור ללאו ולקי ע"ז כדברי רבינו כמבואר בדברינו

והנה על האוכל מעשר שני באנינות מבאר רבינו בהדיא דלקי וכן האוכלן בטומאה ומפרש לה רבינו מקראי דלא אכלתי ולא בערתי והסמ"ג כתב דעל לא בערתי אף דמנה במנין הלאוין אך ללקות ע"ז ידעינן מקרא דלמד הגמ' בלא תוכל לאכול בשעריך אמנם אם הוציא מע"ש שלא לצרכי אכילה אשר רבינו יליף מקרא דלא נתתי ממנו למת מבאר הפרשת דרכים בדרך מצותיך דלא לקי אף לדעת רבינו והוא הטעם כמו שכתב בספר החינוך בפ' ראה דכיון דאיכא תקנה דיאכל כנגדו להכי לא לקי והביא הפר"ד דעת המג"א דסבירא ליה דזה דיאכל כנגדו תקנוהו לפטור ממלקות ע"ז אבל אם לקח כסות וכלים ולא אכל כנגדו לקי שפיר ודחי הפר"ד דבריו וכתב והנראה דכיון דיש לו תיקון דהיינו שיאכל כנגדו לעולם אינו לוקה שהרי כל ימיו יכול לתקן הלאו ולא דמי לכל הני שכתבנו דמ"ל שיתבטל העשה וה"ז דומה ללאו דלא תגזול דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין עכ"ל נמצא דבלאו זה דלא בערתי ולא אכלתי באנינות לקי אבל על קרא דלא נתתי ממנו למת אם הוציא לשאר צרכיו לא לקי לדעת הפר"ד ומ"מ גם בזה ניחא דלהכי פרט הכתוב בהדיא לא נתתי דאי לא פירט בזה והוה רק לאו הבא מכלל עשה ואז אם עבר כשר לעדות מן התורה כיון שאין בו מלקות אבל כאן דפרט הכתוב לאו בהדיא אף דהוה כלאו הניתק לעשה דיאכל כנגדו מ"מ הא בזה כתב האו"ת ובסי' לד ס"ק א) דבכל לאו הניתק לעשה פסול הוא לעדות ומבאר דמחויב להוציא ולבטל האיסור ואי לא בטלו או לא קיימו לכל חד כדאית ליה לקי וה"נ כיון דמחויב כל ימיו להוציא האיסור ולאכול כנגדו וחלה עליו איסור מלקות הוא פסול לעדות אבל אי לא הוה כתיב הקרא והוה רק לאו הבא מכלל עשה כשר לעדות כמבואר. ועיין צל"ח במסכת פסחים (דף כד ע"א) ולקמן בפרק י"ת מהל' סנהדרין נבאר

והנה התוי"ט כתב בפרק א' דמס' מע"ש שם משנה ז' שכתב ע"ז דאין לוקחין עבדים כו' מדמי מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא וכדמוכח בגמ' דקדושין (דף נ"ו) עכ"ל וכן כתבו התוס' במס' קדושין (דף נו) בד"ה מתקיף ובמס' ב"ק (דף סח ע"ב) ד"ה הוא דהתם רק קנסא בעלמא עיי"ש. והנה לפי"מ שבארנו את דברי הראשונים דזה דיאכל כנגדן לאו קנסא הוא אלא דמן התורה לתקן האיסור וזה דאמרינן בקדושין קנסא הוא רק מה שיחזיר דמים למקומם קנס על המוכר אבל מה שמחויב הלוקח לאכול דבר מאכל ולחלל על המעות שביד המוכר מה"ת וכמבואר וצ"ע

הלכה ו אינו לוקה מה"ת עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך ואכלת לפני ה' כיון שנכנס למקום ואכלו בחוץ לוקה אבל אם אכלו קודם שנכנס לירושלים מכין אותו מ"מ מדבריהם עכ"ל והביא הכ"מ מגמ' מכות ודף יט) דליכא רק עשה של וצרת הכסף וכו'. והנה קשה לי דברי רש"י ז"ל במס' ב"מ (דף נד ע"א) שכתב שם וז"ל דכולי עלמא חומש לא מעכב שיהא האוכלן לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך ע"כ וקשה דהא התם ע"כ מיירי טרם שנכנס לירושלים דעוד לא קלטוהו מחיצות דהא קמיירי התם לענין פדיון אם מעכב החומש אם לאו והוא ע"כ קודם שנכנס לירושלים דאח"כ קלטוהו מחיצות ולא יכול לפדות וא"כ אינו לוקה משום לאו זה דלא תוכל ואיכא רק לאו הבא מכלל עשה מקרא דוצרת הכסף בידך בשלמא שם לקמן (דף צ ע"א) כתב רש"י ז"ל הא בעי חומה לאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך איכא למדחי דמיירי אי הוי בירושלים ואח"כ יצא דאיכא לאו ובכה"ג מיירי דהא נמי אפילו לא היה בירושלים היה ג"כ אסור בלאו הבא מכלל עשה משום וצרת הכסף ואינו דחי ג"כ זה הלאו דלא תחסום ונקיט לה רש"י ג"כ לאו המפורש דמידי מיירי בזה היכא שהיה בירושלים ויצא אבל הכא (דף נד) דמיירי בגוונא דאיכא פדיון א"כ לא מיירי היכא דהיה בירושלים וא"כ למה נקיט הלאו דלא תוכל לאכול דליתא הכא וצ"ע

וכן תמוה דברי הצל"ח במס' פסחים (דף צד ע"ב) דמפרש גבי מעשר הכשירו חומת ירושלים היינו שאם אח"כ אכלו חוץ לחומת ירושלים לוקה אבל לא בתחלה דאינו לוקה וקשה לי דנהי דאין מלקות בזה הא מ"מ איכא לאו הבמ"ע גם מקודם כמו שכתב רבינו הכא ומה שייך זה למקרי חסירה בזה דהא גם אסור תחלה לאכול חוץ לחומה כמבואר וצ"ע

פרק ג הלכה כ וכן מעות של מעשר שני אין שוקלין כנגד ואין מוכרין אותם ואין מחליפין אותם כו' עכ"ל. והנה הצל"ח ז"ל כתב במס' פסחים (דף ז ע"א) מדכתב רבינו לעיל הל' י"ג מע"ש ממון גבוה הוא כו' לפיכך אין נותנין במתנה ואין מקדשין בו את האשה כו' והכא גבי מעות מע"ש לא תני דאין מקדשים בהם אשה ש"מ דבמעות שרי לקדש אשה ומסיק דלא מצא הדבר מפורש וכו'

והנה לכאורה הוא ירושלמי מפורש קדושין פ"ב הל' ז' ואיתא שם כן ר"ח בשם ר' אלעזר מקדשין בפרוטה של מע"ש ופירש הפני משה פרוטה שחילל עליה מע"ש ואע"ג דהמעות נתפסין בקדושת מע"ש קסבר טעמא דאין מקדשין במע"ש הוא משום דכתיב ביה קודש לה' ולא כתיבא אלא במעשר גופא ע"כ אלמא דמפרש לה בהדיא דמקדשין בכסף מע"ש. אמנם הק"ע מפרש לה כן דר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא אפילו לכתחלה מקדשין בו נמצא דמפרש לה דרק לר"י דס"ל ממון הדיוט הוא אומר הירושלמי אבל לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא איכא למימר דאינה מקודשת אך צריך לבאר אי לר"י הא אפילו במעשר גופא מקודשת ולמה ליה לומר בפרוטה של מעשר שני דהא בזה יש סברא לומר דאף לר"מ דאמר ממון גבוה מקודשת כסברת הצל"ח ונראה לי די"ל דנקט בפרוטה משום דברי הריטב"א ז"ל שהביא הפני משה הכא דלפי פירוש ראשון של רש"י ז"ל דאחריות עליה רמיא ואז אפילו אינו שוה רק פרוטה מקודשת ולהכי אומר בפרוטה של מע"ש אף דהוא רק פרוטה נתחלל מ"מ מקודשת קדושי ודאי ודוק

פרק ד הלכת כ אין פודין כו' וכופין את הבעלים לפתות ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש עכ"ל. וכתב הראב"ד יש כאן שבוש בתוספתא אמרו כופין אותו לפתוח ראשון ואם רצה לחזור בו וזה חומר בהקדש מבמעשר עכ"ל. וכתב הכ"מ וכופין את הבעלים וזה חומר במעשר מן ההקדש זו היתה גירסת רבינו בתוספתא אבל גירסא דידן בתוספתא כגירסת הראב"ד כופין את הבעלים ויכול לחזור זה חומר בהקדש מבמעשר שני והרי"ק ז"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגמרא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתי כמ"ד מעשר שני ממון הדיוט אבל לדידן דמע"ש ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור עכ"ל. והנה צריך לבאר לפי דברי הכ"מ והרי"ק אי קאי דברי רבינו דאמר חומר במעשר מבהקדש הלא גם בהקדש קי"ל דכופין את הבעלים לפתוח ראשון כמו שכתב רבינו הכא בהל' ג' ואי משום דבשדה אחוזתו בשעה שהיובל נוהג אין כופין לו לא מסתברא כלל לומר זה החומר קאי על שדה אחוזתו דהא התם הוא הטעם משום דבשעה שהיובל נוהג שאם הגיע יובל ולא יגאלנה תצא לכהנים אבל בכל דבר הקדש כופין הבעלים לפתוח ראשון כמו שכתב רבינו לעיל בהל' ערכין פ"ה הל"ג ואם קאי על שדה אחוזתו הוי ליה לומר חומר במשדה אחוזתו ולא מבהקדש סתמא

והנה מצאתי בפ"מ על הירושלמי בפ"ד דמע"ש ה"א שביאר דברי רבינו דאומר חומר הוא מה שבמ"ש כופין את הבעלים לפתוח ראשון ובשדה אחוזה בזמן שהיובל נוהג אין כופין וזה ודאי ליתא כמו שבארנו דע"ז לא שייך חומר מבהקדש דמשמע על כל הקדש ולא רק משדה אחוזה כמבואר. וע"כ נ"ל לומר