כתר המלך חלק ב רנה

ליה בעיניה מזיק הוא להשמן אך אי אפשר לומר כן דהא א"כ מ"ט חייב בסך שמן של תרומה דג"כ מזיק הוא לשמן דאינו עומד לכך ולהכי ר' שמעון ס"ל בתוספתא רפ"ו דתרומות דהסך שמן של תרומה אינו משלם חומש משום דע"כ ס"ל דזהו שלא כד"ה בשמן דעיקר הוא לשחות ע"י אניגרון אבל אנן דס"ל דהסך שמן כל תרומה חייב קו"ח ש"מ דל"א גבי שמן זה דאינו עומד רק לשתות ע"י אניגרון וא"ל מזיק השמן אלא הוא דרכו לכל הנאות לסיכה ולשתיה ורק אם שתה הוא פטור משום דמזיק להגוף ולהכי אינו מברך כ"א ע"י אניגרון או בחושש בגרונו דאית ליה הנאה והוא לרפואה ומוכרח הוא מסיפא דהסך שמן של תרומה דהטעם דברישא גבי שותה אינו משלם חומש משום דמזיק להגוף ולא להשמן וא"כ שפיר א"מ ע"ז אבל כוסס חטה דאינו מזיק להגוף שפיר מברך אף דלגבי תרומה א"ל דא"מ חומש כדברי הראב"ד ז"ל כמבואר ודוק

פרק יא הלכה ז אבל סכין את הקטן כו'. וכתב הכ"מ בעיא דאיפשטא בפ' הערל כו'. והנה נ"ל כי ט"ס יש בדברי הכ"מ דבגמ' דידן לא נפשט הבעיא ונשאר בספק ורק בירושלמי ר"פ הערל אפשט ליה הבעיא וצ"ל בירושלמי ר"פ הערל ודרכו של רבינו הוא בכ"ד לפסוק כהפשיטותא של הירושלמי היכא דבגמ' דידן נשאר בבעיא ובירושלמי איפשט וה"נ כן ודוק

פרק יד הלכה כ לא יתן כו' ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בין בתו או ב"א וכל כיוצא בזה עכ"ל, והנה הטור ביו"ד (סי' שלא) השיג על רבינו מגמ' ערוכה דמס' בכורות ל כז ע"א) וז"ל שם וכתב הרמב"ם ז"ל ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הילך סלע ותן תרומה או בכור או שאר מ"כ לב"ב כו' ומיהו בפ' ע"כ בבכורות (דף כז) משמע דוקא בתרומה ומעשר שרי למימר הילך סלע אבל בבכור זרוע לחיים וקיבה אסור עכ"ל

והנה הב"י הביא הסוגיא שם מגמ' דבכורות דאמר התם ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה אמר לך תרומה הוא דקדושת הגוף הני כיון דקדושת דמים נינהו ואתי למטעי בהו ואתי לינהג בהו מנהג דחולין כו' ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש דהאי תנא ס"ל כב"ש דאמר שם לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וס"ל דהה"ד לשאר מתנות והיינו דקאתי לנהוג ביה מנהג דחולין היינו להאכילם לישראל וצ"ל דהא דאסורים למנות ישראל עם הכהן על הבכור דס"ל היינו דוקא בלא פדיון אסורים לב"ש אבל ע"י פדיון מותר והיינו דקאמר דקדושת דמים נינהו ואתי למטעי שכבר נתחלל קדושתה ע"י ד' זוזי ויאכילהו לישראל אבל בתרומה דקדושת הגוף שרי כו' וכיון דאנן קיי"ל דלא כב"ש אלא כב"ה ושרי אפילו לעכו"ם משו"ה ל"א כו' ושרי אפילו בבכור ומתנות עכ"ל הב"י

והנה כ"ד תמוה לענ"ד מה שאמר דב"ש ס"ל דהה"ד לשאר מתנות כהונה נמי כבכור ואסור למנות ישראל עם הכהן ליתא כלל דמהכ"ת נימא דזרוע לחיים וקיבה יהא אסור ובודאי שרי לזרים ובפירוש איתא בהדיא במס' בכורות (דף לג) ובתמורה (דף כד) כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסוהמ"ק כו' אלא בכור מאן תנא אר"ח ב"ש היא דאמר בכור אין מאכילין כו' אלא פסוהמ"ק מ"ת אר"ח ראבר"ש היא ור"ח לוקמי כולו כב"ש דלמא עד כאן קסברי ב"ש אלא בבכור דקדושתו מרחם אבל בפסוהמ"ק דאין קדושתו מרחם שרי לב"ש להאכיל לזרים וא"כ מכ"ש שאר מתנות דאין בהם קדושה רק מה שנאכילם בגדולה כמבואר בחולין (דף קלב ע"ב) וקיי"ל דבעל אוכל בשביל אשתו והוא בלא חולק

ומה שכתב עוד הב"י דהיינו דוקא דהא דבכור אין מאכילין לב"ש בלא פדיון הוא אבל ע"י פדיון מותר דבר זה ליתא כלל דגבי בכור ליכא חילוק כלל בין קודם פדיון לאחר פדיון דלבכור ומעשר קיי"ל דאין להם פדיון בכ"ד ולאחר פדיון המה בקדושתן כמו קודם פדיון וכמו דאיתא במשנה דבכורות דף יד) ובתמורה (דף כא) וכן שם בבכורות (דף לג) כי קאמר ראבר"ש בפסוהמ"ק דאלימי למתפס פדיונו אבל בבכור דל"מ פדיונו לא ודבריו צע"ג. אמנם לענ"ד דברי רבינו נכונים המה דהוא משנה ערוכה במס' ערכין (דף כח ע"ב) הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן לבן בתו כהן או לבן אחותו כו' וכתבו רש"י ותוס' שם דנקיט בן בתו דשרי בטובת הנאה וכן לקמן במשנה אר"י מקרא דיקדיש דמקדישו הקדש עלוי ומפרש רש"י משום טובת הנאה אלמא דשרי ליתן סלע וליתן בכור לבן בתו כדברי רבינו ואין חילוק בין בכור לתרו"מ בזה. והנה בתוספתא דמס' דמאי פ"ד איתא כן רשאי ישראל לומר הילך סלע זו ותן תרומה לבן בתו או בכור לבן בתו כהן רשב"א אומר כל מתנות כהונה רשאי שיאמר לו הילך סלע ותנם לבן בתו כו' והגירסא שמה מוטעת היא דהא משמע דהת"ק ורשב"א פליגי דת"ק אינו מתיר רק תרומה ורשב"א מחיר אף שאר מתנות כהונה דת"ק אוסר וצ"ל ע"כ דמלת בכור לא היה כתוב בדברי ת"ק ועיי"ש בהגהות הגר"א ז"ל נמצא דת"ק ורשב"א בהא פליגי דת"ק ס"ל דלא שרי טובת הנאה רק בתרומה ולא בבכור ונותנות כהונה ורשב"א מתיר הכל והמשנה דערכין סתום בזה כמו רשב"א דשרי טובת תנאה וכן התנא דברייתא דבכורות ס"ל כמו הת"ק דברייתא וה"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא ופוסק רבינו כסתם משנה ושרי בכור וכל מת"כ בטובת הנאה לכהן ודוק

הלכה כב עשרה אין חולקין להם תרומה בבה"ג כו' וכולן משלחין כו' חוץ הערל והטמא שאין משלחין להן כלל. וכתב הכ"מ ויש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא אבל ערל משגרינן מ"ט האי נפיש אונסא והאי ל"נ אונסא וצ"ל שרבינו ה"ל גירסא אחרת עכ"ל. ונ"ל כי מוכרח קצת לומר דהעיקר כגירסת רבינו דא"נ דטמא אין משלחין משום דלא נפיש אונסא אבל ערל להכי משלחין דנפיש אונסא הא ניחא למ"ד לה יטמא רשות אבל למ"ד לה יטמא חובה וא"כ אם לכהן שיקרה לו שימות קרוב אזי מחויב הוא לטמא ואח"כ קודם שיזה בג' ובז' הוא טמא והוא נמי באונס ונפיש אונסא אלא דליתא גירסא זו ושוין ערל וטמא שהן אונסים לבלי לשלוח להם משום דמאיסא כדברי רבינו ודוק

פרק טו הלכה יט קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנו"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין מותר לבשל בה שטף במקצת הכלי א"צ לשטף את כולו אלא שוטף מקום הבישול בלבד עכ"ל. והראב"ד ז"ל בהשגות תמה עד"ר מהסוגיא דזבחים דלא מצינו שטיפה אלא בצונן וזה צריך הגעלה בחמין ודוקא קדרה של נחשת אבל של חרס אין לו תקנה ועיין כ"מ מה שמביא מהמשנה דתרומות פי"א מ"ח. ונ"ל לומר כן דרבינו מפרש לה שם את דברי הירושלמי בפי"א דתרומות כדברי הרא"ה בבדה"ב שם בתורת הבית שער ג' ולא כדברי הרשב"א ז"ל וצריך לומר דגריס בירושלמי מגעילה ג"פ סתם ולא מזכיר בחמין כגירסת הרא"ה ולא כמו שגורס הרשב"א ז"ל בחמין ומפרש ליה דמגעילה ג"פ הוא בצונן דאי בחמין ל"ל ג' פעמים דלא מצינו בשום מקום דנבעי הגעלה בחמין יותר מפ"א אבל בצונן הא שפיר מצינו כמו שכתב רבינו לעיל בהמ"א פי"א הי"ח לענין כוס של יי"נ דבעינן נמי הדחה ג' פעמים וכמו שמפרש רבינו הסוגיא דע"ז שם ועיי"ש בכ"מ ולח"מ וא"כ ה"נ כיון דבעי ג"פ הוא משום דדי בשטיפה בצונן בעי ג"פ וקושית הירושלמי שם מהרכינה ומיצת ואת אמרת היכן הוא נמי יפרש כפירוש הר"א ז"ל דבעי מ"ט צריך ג"פ הדחה ושם ל"צ ומשני התם מגעיל ע"י האור כו' וכאן ע"י שנתבשל ע"י האור בעי הדחה ג"פ הכל כפירוש הרא"ה. והירושלמי אומר שם תרומה בעון מיתה ונבלה בלאו ומשני כמ"ד מאליהן קיבלו את המעשרות וזהו בתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ לא