כתר המלך חלק ב רנד

נחשב שתיה כיון דהוא איסור ומ"מ אם שתה נזיר במזיד יין של תרומה איתא להדיא בתוספתא דמס' נזיר פ"ד נזיר ששתה יין של תרומה ויין של מ"ש שבועה שלא אשתה יין ושתה ה"ז חייב על כל אחד ואחד ע"כ. ולפי הנוסחא הישנה בתוספתא הגירסא הוא שבועה שלא אשתה יין משמע דחייב על זה ששתה באיסור ויתפרש נמי יין של תרומה לזרים ושל מ"ש חוץ לירושלים אלמא דהכא מיירי במזיד לענין מלקות ואומר דאם נזיר שותה יין של תרומה חייב על התרומה ג"כ ול"א דלא מקרי שתיה כיון דאבור בלא"ה אלמא דרק לענין תשלום חומש בשוגג ממעטינן דבעי שתיה ואכילה אבל לא מזיק אבל לא במזיד אך אין ראיה מזה חדא דלפי הגירסא שבתוספתא שלפנינו הוא כן שבועה שאשתה משמע דקאי על דבר מצוה כדבר הרשות ויין של תרומה לכהן נזיר מיירי ומ"ש בירושלים דמצוה הוא ומ"מ נזיר חייב בהם ואין ראיה על איסור

ועוד נ"ל דהטעם דלא מקרי, שתיה הוא רק אם שתה בשוגג כיון דהוא דבר איסור אשר נפשו של אדם קצה בהן כמו שכתב רבינו הכא בה"י והוא מן הירושלמי שמביא הכ"מ הכא אזי אמרינן כיון דהוא שגג ולא ידע ואולי אם היה יודע לא היה שותה דנפשו קצה בהן ולא הוי שחיה אבל אי שותה במזיד כיון דאין נפשו חותה בזה ודאי דהא אצלו נחשב זה לשתיה דיש לו הנאה מזה ושפיר חייב מלקות

ובזה יש ליישב מה שהקשו מפרשי התוספתא אמאי מחייבי המשנה בפסחים (דף לב) בתרומת חמץ קרן וחומש דה הוי אכילת איסור ולפ"ז ניחא דמיירי בהזיד בחמץ ושגג בתרומה וא"כ כיון דהזיד בחמץ ושגג בתרומה שפיר חייב אף על התרומה לזה דודאי נחשב לו שתיה ואף שרש"י ז"ל כתב שם בדף ל"ב דמיירי ששגג בשתיהן דאל"כ קלבד"מ ופטור עיי"ש מ"מ התוס' לעיל שם (דף כט ע"א) כתבו ואור"י דתשלומי תרומה משום כפרה הוא וא"כ אין כרת פוטרו משום דקם ליה בדר"מ משום דכיון דכפרה הוא וכן כתבו התוס' במס' כתובות (דף ל) ד"ה זר. ונ"ל דמוכרח רבינו ג"כ לסבור כן דמיירי במזיד בחמץ וכשיטת התוס' שבארנו דכיון דמשום כפרה לא הוי קם ליה בדרבה מניה דהכא כתב רבינו בה"ז אבל השוגג שאכל תרומה ביוה"כ או כו' ה"ז משלם קרן וחומש וגם זהו מהתוספתא דתרומות וקשה מ"ש זה מנזיר דפטרינן מחומש. ומה שכתב בס' חסדי דוד על התוספתא לחלק באיסורין בין יוה"כ דיומא קגרים ובין נזיר ודאי זהו דוחק דכיון דאמרינן דבשוגג פטור משום דלא נחשבה שתיה דנפשו של אדם חותה בהן מה לי אם האיסור משום יוה"כ או משום נזיר בין כך ובין כך הוא אסור ולא חשבינן שתיה אלא הוא כמו שבארנו דלעיל מיירי השוגג היינו ששגג בתרומה והזיד ביוה"כ ומיירו דלא התרו ביה דאל"כ פטור מטעם מלקות דיה"כ אלא לא התרו בו כמו שכתב המשל"מ בהל' ה' ולהכי חייב קרן וחומש וכמו שכתב הכ"מ שם דמיירי בהזיד ביוה"כ ולא צריך לומר דלא אתיא כר' נחוניא בה"ק כמו שכתב הכ"מ שם אלא א"ל דאתיא התוספתא אפילו כרנבה"ק וכסברת התוס' דמשום כפרה דתרומה ל"א ק"ל בדרבה מניה אבל גבי נזיר מיירי ששגג בשתיהן ולא ידע שהוא נזיר ושתה יין של תרומה כיון דהוא שגג בשניהן אמרינן דלא הוי שתיה אבל לעיל ביוה"כ שהזיד ביוה"כ שוב אמרינן דאחשביה לשתיה אף שהוא באיסור וחייב קרן וחומש כמבואר

אמנם הא קשה לי דאיתא במשנה דכריתות (דף יג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד והיינו אשם מעילות. והנה התוס' כתבו במס' פסחים (דף כט) דכל היכי דאינו מחייב חומש אינו חייב אשם עיי"ש דהוכיחו כן מהסוגיא שם עיי"ש בד"ה ר"נ. והנה במס' מעילה (דף יט ע"א) אמרינן אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקרש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור וכתבו התוס' דלהכי אומר דבר אכילה למעט כמו גבי תרומה דכי יאכל אכילה גסה או שתה שמן של תרומה פטור וה"נ אי אכל גבי הקדש מידי דאית ביה איסור אחד מקרי לאו בר אכילה ופטור מחומש וא"כ האיך מביא אשם. והנה כל מה שתרצו על הקושיא של ספר קצוה"ח (סי' כח) במשנה זו ליתא ועיין בנתיבות ובגה"מ מהגר"ע איגר ז"ל דמתרצי רק על קלב"מ מניה אבל לא על זה

ונ"ל לומר כן אחרי דחזינן דרבינו ז"ל לא הביא דין זה גבי הקדש אי אכלן אכילה גסה או דבר שאין דרכו לאכול דפטור באכילה כזה מחומש כמו גבי תרומה ורק כתב בה' נזקי ממון בפ"ח ה"א דכל נזקין בהקדש פטורין וזה לא הביא כמו שכתב גבי תרומה א"ל דרבינו לא היה גורס שם במס' מעילה מידי דבר אכילה ורק היה גורס סתם אף מזיק הקדש פטור אבל אם אכל בהקדש מידי דלאו בר אכילה א"ל כפי שיטת התוס' במס' פסחים (דף כו ע"א) דלקי בקדשים אף שלא כד"ה וכן הכריח הש"א בתשובה (בסי' עו) דבקדשים אסור שלא כד"ה א"כ ודאי חייב בזה אי אכלן אכילה גסה ושלא כד"ה ואפילו אכלו בשוגג נמי על האיסור חייב קרן וחומש מ"מ. אמנם לפי מאי שכתב השעה"מ לעיל בפ"ה מה' יסוה"ת דרבינו ס"ל דבהקדש אינו לוקה אלא כדרך הנאתו תסוב הקושיא לדוכתה וצ"ע והנה אל תקשה ע"ז מסוגיא דבכורות (דף לז) דמבואר שם דלא אמרינן דנפשו של אדם קצה בהן רק בנבילות וטריפות שקצים ורמשים ולא שאר איסורים כטבלים וכדומה וא"כ היאך בארנו דלהכי לא הוי דבר איסור חשוב לחייב שתיה ביה משום דנפשו של אדם חותה בהן ובכל איסורים הוא כן לא קשה מידי דשם בבכורות אמרינן דבאיסורים כמו נבלות וטרפות שו"ר אין להם שום דמים וצריך להחזיר הדמים אבל שארי איסורים בר דמים נינהו אבל לענין דלא חשיב שתיה הוא בכל איסורים כמו דברי הירושלמי שאמר גבי תרומה משום שנפשו של אדם קצה בהן ועיין בס' מהרי"ט אלגזי במס' בכורות שם שהאריך בזה. והתירוץ היותר נכון הוא תירוץ של הרי"ק ז"ל שהביא הכ"מ הכא מהסוגיא דגמ' דיומא דאמר הכוסס שעורים של תרומה פטור משמע דחטים חייב עיי"ש וא"כ כיון דמגמ' דידן הוא מוכח דחטה חייב בכוסס והירושלמי הוא מדמי מגמע חומץ לכוסס חטה דבזה חייב לפ"ד הגמ' ס"ל לרבינו דהה"ד אף לענין תרומה נמי חייב ואף דביוה"כ פטור מ"מ לענין תרומה מקרי מגמע חומץ שתיה וחייב כמבואר

והנה הצל"ח ז"ל במס' ברכות (דף לה ע"ב) מקשה מסוגיא שם על דברי הראב"ד ז"ל הכא דכתב דאע"ג דמברכין עליה בפה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא הא שם אומר גבי שמן זית אילימא דשתי אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן וא"מ את החומש הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ואת החומש כו' אלא דשתי ליה ע"י אניגרון וזה מקשה הגמ' על זה שאמר שמן זית מברכין עליה בפה"ע ומקשה כיון דמזיק וא"מ חומש אינו מברך נמי וא"כ כיון דקיי"ל דהכוסס חטה מברכין בפה"א ודאי גם בתרומה חייב דהא מדמי הגמ' ברכה לתרומה ומסיים הצל"ח ז"ל דדברי הראב"ד ז"ל תמוהים. ולענ"ד נ"ל ליישב דברי הראב"ד ז"ל בטוב טעם כן ותתיישב נמי מה שהקשה שם הצל"ח ז"ל בסוגיא דמסיק הסיפא הסך שמן של תרומה משלם קו"ח דלמה הוא צריך לאסוקי זה ודחק הרבה בזה עיי"ש

ולפ"ז ניחא שפיר דהנה בענין זה של אזוקי מזיק יש שני אופנים אופן אחד הוא דמזיק הדבר דנעשה לאכילה כדרך הנאתו ואוכלו כן כמו כוסס חטה דהוא נעשה לטחון קמח ולאפות פת והוא לוססן וזה להגוף אינו מזיק ויש לו ג"כ הנאה אך הוא שלא כד"ה ויש מזיק לגוף כמו השותה שמן דזה מזיק ג"כ לגוף וא"כ ניחא גבי השותה שמן שפיר מייתי דכיון דהוא פטור משום שהוא מזיק לגוף א"כ אינו מברך נמי שום ברכה אבל התם בכוסס חטה דרק מזיק הוא להאכילה ולא להגוף דהגוף נהנה שפיר מברכין בפה"א אף דא"ל דבתרומה כיון דהוא מזיק המאכל א"מ קו"ח כדברי הראב"ד ז"ל אך הא איכא למימר גם גבי שמן דלהכי פטור מחומש לא משום דמזיק לגןף אלא משום דשמן עומד לשתיה ע"י אניגרון וזהו תיקונו ואי שותה