כתר המלך חלק ב רנא

חזקה דהביא שתי שערות ונהי דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא אזלינן לקולא בתר חזקה אבל במילתא דרבנן שפיר אזלינן בתר חזקה וכמבואר בש"ע או"ח (סי' נה) לענין תפלה (ובסי' לה) ובמג"א שם וכן בח"מ שם (סימן לה) ובשו"ת רע"ק איגר ז"ל ס"ח עי"ש. וא"כ היכא דהוי תרומת פירות דהוא רק מדרבנן או בתרומה בזה"ז למ"ד דהוא מדרבנן ניזל לקולא דניזיל בתר חזקה דהביא שתי שערות ואי בדקינן ליה ולית ליה ניחוש שמא נשרו אמנם בתרומת פירות דרבנן כתב רבינו בה' י"ב הכא כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילנו בשל תורה וכתב הכ"מ דזה הוציא רבינו מהא דאמר (דף קיג) חרש בפקחת נמי תאכל בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא כו' והנה זהו בתרומת פירות בזמן דאיכא תרומה דאורייתא אבל היאך הדין בתרומה בזמן הזה דליכא למיגזר למיכל תרומה דאורייתא כבר ביאר בזה לעיל בפ"ז המשל"מ ותמצית דבריו הוא כן. הכלל העולה דר"ל ור' יוחנן בתלת פליגי דלר"ל ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן ואית ליה דאנדרוגינוס הוה ספק איש וספק אשה וס"ל דתרומה בזה"ז אזלינן לקולא בספיקא ור' יוחנן פליג עליה בכל וס"ל דליתנייהו להני כללי דכייל ריש לקיש וסבירא ליה דלר' יוסי תרומה בזמן הזה מן התורה כו' וסבירא ליה נמי דלמאן דאית ליה דתרומה בזה"ז דרבנן לא אזלינן בספיקא להקל ונראה דאף ר"ל דאמר בתרומה בזה"ז אזלינן לקולא לא אמרה אלא אליבא דר' יוסי אבל לדידיה לא ס"ל ואמינא ליה מההיא דתנן ביבמות (דף סז) ספק שהוא בן ט' שנים וי"א ספק שאינו ספק הביא שתי שערות ספק שלא הביא ופירושה הוא דכל הני פוסלין מספק כגון א' מכל הפסולין שבא על בת כהן פסלוה כו' וכן האירוסין שפוסלין בבת ישראל לכהן אם היה ספק בן י"ג שנה נמי פוסלין ואין ספק דמתניתין אליבא דהילכתא הוא דס"ל דתרומה בזה"ז הוא מדרבנן ור"ל נמי הכי ס"ל והשתא איכא לתמוה טובא ומה אנדרוגינוס כו' שהיתה בחזקת שאינה אוכלת והיתה גם בחזקת פנויה אפ"ה מן הספק מפקינן לה מחזקתה כו' א"ד שאם בא עליה בן ט' שנים שלא נפסול אותה על הספק וכן גבי ספק בן י"ג איכא נמי חזקתה שהיתה אוכלת וחזקת פנויה ואפ"ה אמרינן דעל ספק לא תאכל כו' עכ"ל המשל"מ

והנה לפי מה שבארנו דברי התוס' דכתבו דכיון דהשתא דאתי לקמן הוא בן ט' שנה לא אוקמינן ליה על חזקה קמייתא והה"ד א"כ נמי לענין ספק הביא שתי שערות מיירי שכשהוא בא לקמן יש לו שתי שערות ואמרינן נמי כיון דהשתא אית ליה בשעה שקידש נמי היה לו ונפסלת וא"כ יש לדחות הקו"ח מאנדרוגינוס דהוא כל זמנו בספק ואף א"נ דזה מודה ר"ל באנדרוגינוס דק"ו איכא מ"מ היכא שקידש כהן כשר בת ישראל וספק לנו אם הביא שתי שערות ספק לא הביא ולית לנו למבדקיה שהלך למדה"י והיה בן י"ג שנה וי"א אשר חזקה אית ליה ש"ש וחזקה דהשתא ליתא הכא כסברת התוס' א"ל שפיר לר"ל דאוקמינן על חזקה שהוא מדרבנן ואוכלת בתרומה דרבנן בזה"ז דאמרינן דהביא שתי שערות ומכש"כ ר"ל אליבא דר' יוסי ודאי דאוכלת ס"ל. נמצא דדברי הירושלמי שפיר ניחא דהנה בירושלמי ס"פ הערל איתא הגירסא אפכא דברי ר"ל דאמר מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק אומר בירושלמי זה ר' יוחנן ודברי ר' יוחנן בגמ' דידן אומר ר"ל נמצא דלפ"ד הירושלמי צריך לומר דר' יוחנן ס"ל כמו שסובר ר"ל בגמ' דידן דתרומה בזמן הזה הוא מדרבנן ובזה אוכלת מטעם הספק ושפיר א"כ אומר סתם הירושלמי שהוא דברי ר' יוחנן ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא כמו שהביא להאכיל היינו כמו שבארנו אם כהן כשר קידש וספק לנו אם הביא שתי שערות מוקמינן ליה על חזקה דרבא דהביא הכא שהוא בן י"ג שנה וי"א והוא כמו שהביא שתי שערות להאכיל בתרומה בזמן הזה דמדרבנן הוא והמשנה מיירי לפסול דמוקמינן ליה אחזקה דהשתא ואף א"נ דר' יוחנן אליבא דנפשיה ס"ל כמו שסובר ר"ל אליבא דנפשיה כמו שכתב המשל"מ שס"ל דלא כר' יוסי ואינה אוכלת בתרומה בזה"ז מ"מ א"ל דהירושלמי זה הוא דברי ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דלדידיה ודאי הוא כמו שהביא שתי שערות כמבואר ודוק. ועיין לקמן פ' ט"ו מה שנבאר בדברי המשל"מ אלו

הלכה טז מת בעלה קודם שישקנה או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה ה"ז אסורה לאכול בתרומה לעולם עכ"ל. והנה לכאורה הא יש לדקדק ע"ז מ"ט כתב רבינו בדיוק מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה אינה אוכלת בתרומה והא אפילו היכא דנוטלות כתובה כגון שבעלה אינה רוצה להשקותה או שבא עליה בדרך ולשיטת רבינו שבא עליה ביאה אסורה מימיו דקיי"ל דנוטלת כתובה ואעפ"כ קיי"ל דאסורה בתרומה כמו דאיתא במשנה דסוטה (דף ו) דאינה אוכלת בתרומה היכא שבעלה בא עליה בדרך. וע"כ נ"ל דצ"ל לרבינו דזהו אינו רבותא לאשמועינן דאף דנוטלת כתובה מ"מ אסורה בתרומה כיון דכל הני דנוטלות כתובה מ"מ אסורות המה בין לבעל ובין לבועל כמבואר לעיל בפ"ב מה' סוטה ורק כתובה נוטלת מפני שהוא גרם לה שלא תשתה והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה להכי נוטלת הכתובה וכמו שמבאר לעיל שם המשל"מ בהל' א' אבל ודאי דהאיסור לתרומה לא נפקע מזה הכש"כ דאסורה לבועל דאף דהבועל אומר שהיא טהורה והוא טהור מ"מ כ"ז שלא תשתה היא אסורה אלא כיון דהיה קינוי וסתירה לא נפקע האיסור מכש"כ דאסורה בתרומה ורק רבינו לשון המשנה נקיט דקתני האומרת טמאה אני לך ולאשמועינן זה דאף דנוטלת כתובה שותת ל"צ כמו שבארנו ודוק

פרק ט הלכה ג הניחה בעלה גוסס כו'. וכתב הכ"מ שם (דף כח) ואע"ג דרבה מחלק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע הא אסקינהו בתיובתא עד שנויא דחיקא כו' עכ"ל. והנה כוונת הכ"מ הכא מבאר המשל"מ לקמן בפ"ד מה' פסוהמ"ק הי"ד דכוונתו להקשות דכיון דרבינו פוסק בזה כרבה לחלק בין גוסס לחולה מ"ט לא ס"ל בזה כרבה לחלק בין הגיע לגבורות ללא הגיע וכן עמד ע"ז הרה"מ בפ"ו מה' גירושין ומתרץ הכ"מ דבזה החילוק דהגיע לגבורות לא ס"ל כרבה ועוד מיישב שם המשל"מ באופן אחר עי"ש. והנה המשל"מ רוצה עוד לומר דלכאורה נראה דאף במאי דקאמר רבה התם דאם הניח לחלק כו' לא קאי אלא לחלוקה דהמביא גט משום חומרא דא"א אבל השולח חטאתו אפילו הניחו גוסס מקריבין אותה ובזה ניחא מה שכתב רבינו סתם השולח ולא חילק בדבר כו' הנה לבד מה שדחה המשל"מ בעצמו עוד נ"ל להביא ראיה לזה דליתא מסוגיא דפסחים (דף צח ע"א) ר"ש אמר כגון שהיה אביו גוסס בחצות ופירש רש"י שגוססין רוב למיתה לא קבעתיה חצות אלמא דאף לקולא בכ"ד אמרינן רוב גוססין למיתה אזלי ול"א רזה הוא רק דרוב גוססין למיתה אזלי אמרינן משום חומרא דא"א כמו שרוצה המשל"מ לומר ודוק

הלכה ד אמרה לה צרתה כו' וע' השגות הראב"ד ז"ל ועיין לעיל בפ"ג מה' יבום מה שתרצו בזה

הלכה ו הכותב נכסיו לאחר וזכה לו ע"י אחר והיו בהן עבדים ושתק זה שנתנו לו ואח"כ צוח ה"ז ספק אם זה שצוח חזר בו לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו שני ישראל כו' והשני כהן עכ"ל. וכתב הכ"מ הכותב נכסיו שם ובפ' השוחט פלוגתא דת"ק ורשב"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא ליה הילכתא ואמרינן התם דת"ק סבר מעכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הילכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא עכ"ל. וכתב המשל"מ דברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שום זכר למעוכב גט שחרור דלא שייך כלל והרב כתב כאן גבי מעוכב גט שחרור וז"ל בעיא בהשולח ולא אפשטא ועוד יתבאר בסמוך וזה לא נתבאר כלל ועוד הוסיף וז"ל וכיון דספק לנו כמאן הילכתא פסק לעיל לחומרא וכל אלה הדברים צ"ע עכ"ל: