כתר המלך חלק ב רמח

בדבר ראי יבוא רגל אחד או ג' רגלים אף אם לא יהיו עניים אז יעבור על בל תאחר וא"כ לא שרי ללות רק עד זמן קצוב עד הרגל ומדקאמרה הברייתא רק שרי לשנותה והוא בלא זמן קצוב רק עד שידרשו מידו היינו או שיבאו עניים או יתבע הגבאי וכ"ז שלא נצרך מותר לו לשנותה והוא משום דבל תאחר בג' רגלים ליכא זה בצדקה וחדא מלתא היא

ועוד נ"ל ליישב כן דהנה זהו ודאי לקט שכחה ופאה אי לקטן לצורך עניים דמחויב ליתן להם כשימצאו עניים כמו שכתבו התוס' בר"ה (דף ד ע"ב) ד"ה לקט דע"ז מיירי שם הברייתא דקחשיב לקט שו"פ לענין ב"ת והתם ודאי בזה יש להם דין צדקה דשרי לשנותם וללותם עד שיבואו עניים דלא הוי דין הקדש וא"כ שם במס' ערכין דאומר צדקה הרי הוא הקדש כולל בזה כל דבר שמחלק הוא לעניים ואינו קדוש אבל בזה לענין בל תאחר דינו שוה כמו שאר קרבנות לענין שלש רגלים וכמו שכתב רבינו בהדיא לקמן בפי"ד מהל' מעה"ק הי"ג אחד כו' ומתנות עניים וכיון דבהני לבל תאחר דינו לרגלים כמו הקדש להכי מפרש לה הברייתא לענין לשנותה בזה שרי בכל צדקה דלא הוי הקדש אף מתנות עניים אף דשרי בזה לשנותה ולהכי מפרש לה לשנותה דכולל כל צדקה בזה כמבואר ומה שתקשה על רבינו מ"ט בצדקה איני תולה בג' רגלים ובמתנות עניים תליא בג' רגלים זה מקשה שם הפני יהושע במס' ר"ה והחתם סופר ביו"ד (סי' רמב) מיישב הקושיא עיי"ש ודוק

הלכות תרומות

פרק א הלכה ט באשקלון כו' וכתב הכ"מ ועל מה שכתב דאשקלון חוץ לארץ יש לתמוה דבספר שופטים מנו מא"י עד טפי מעכו עכ"ל. והנה, כבר עמד ע"ז הר"ן ז"ל במשנה א' דגיטין ומקשה על אשקלון ומתרץ דתרי הוי א"נ כו' ועיין עוד בר"ן בפ"ג דתענית ודוק

הלכה יז וישראל כו' וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן העכו"ם בסוריא פטור מן התרומה ומן המעשר עכ"ל. והנה קשה לי מ"ט לא הביא רבינו דין זה דאיתא במס' גיטין (דף מג ע"ב) דאי משכנו לישראל אע"פ שכתב נימוסו מ"מ פטור ממעשר ומפרש לה זמן דאף אם הגיע הזמן מ"מ כיון דגבי שדה הוה פירא משו"ה פטור וכן פוסק רבינו לקמן בפ"י מהל' עבדים הל' ב' גבי לוה על עבדו החילוק אם הגיע הזמן והוא קונה גוף העבד יצא לחירות כו' ועיין שם בכ"מ ולח"מ מה שבארו בזה ורבינו הכא לענין סוריא דהוה הדין כמו שם בא"י למ"ד דאין קנין כמו שכתבו התוס' (דף מז ע"א) ד"ה ארב"ה לא ביאר לענין משכון כלל

ונ"ל ליישב כן דהנה במס' פסחים (דף לא) איתא פלוגתא אם ישראל מעכו"ם קונה משכון דחד מ"ד ס"ל דלא קנה. והנה רבינו בפ"ד מהל' חו"מ פוסק דקני וכן כתב הרה"מ שם בפ"ה שפוסק כסתם משנה דישראל מכותי קונה משכון וזהו גבי משכון של מטלטלין והנה אי משכון כותי אצל ישראל כתב רבינו בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו גבי כותי שמשכן חצירו אצל ישראל הרי הוא ברשות הממשכן בדיניהם עד שיתן לו מעותיו ויסתלק ומבאר לה הרה"מ ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שבדיניהם הרי הוא מכירה עד שיהא נפרע כו' עיי"ש ובמס' ב"מ ודף סז ע"ב) אמרינן דבאתרא דלא מסלקי במשכון של קרקע הוא קונה דאין שביעית משמטתה וחזינן דהוא באתרא דלא מסלקי כמו משכון של מטלטלין נמצא דלדידן דפסקינן כמו בדיניהם עתה דהמשכון קנוי לישראל וא"נ דהוי כמכירה גמורה דהוי באתרא דלא מסלקי אצלנו דאזלינן בתר דיניהם וא"כ חייב במעשר אבל הברייתא א"ל דס"ל כמ"ד דישראל מכותי לא קני משכון ולא הוי אז דיי דיניהם דקנה ולהכי אומר בכ"ד דפטור ממעשר אבל רבינו כיון דס"ל דקונה להכי א"ל דס"ל דחייב במעשר ולהכי השמיט ועיין שם בפ"י בגיטין ודוק

הלכה כ שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שרה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של כותי אע"פ שמרחן הכותי וחייבין מדבריהם עכ"ל. והנה הכ"מ כתב בפ' רה"ג (דף קלה ע"ב) שותפות העכו"ם בתרומה רבנן מחייבי כו' ומפרש רש"י כו' וסובר רבינו כפירוש רש"י עכ"ל. והנה בזה מחולקים רש"י ותוס' במס' גיטין ודף מא ע"ב) דרש"י ז"ל מפרש דרבי דסבר דטבל וחולין מעורבין היינו דבכל חטה וחטה חציה טבל וחציה חולין כו'. והתוס' מפרשים שם דבכל אחד מספקא ליה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של כותי או חציו ולא ידעינן כמה כו' והיינו דמספקא לנו דלמא יגיע לישראל כל חלקו של כותי כו'

והנה הש"א בתשובה (סי' צ) מביא דעת רש"י ותוס' ומספקא ליה האיך דעת רבינו ז"ל אם כרש"י או כתוס'. והנה הכא בדברי רבינו שכתב הכא כן דמעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם הוא מפורש כדעת רש"י ז"ל וכן כתב נמי הכ"מ דרבינו מפרש לה כפירוש רש"י ז"ל ולא כהתוס' וקשה על הש"א דמאי מספקא ליה בזה

והנה בירושלמי דדמאי פ"ו ה"ה איתא מפורש להדיא כפירוש רש"י ז"ל וז"ל תני ישראל וכותי שקנו שדה כו' ר' אסי בשם ר"ח ר"י בשם ר' יוחנן כו' מה פליגי כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף ר' שמעון ב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הן כו' אבל אם חלקו עומרים כו' אלמא דמפורש אומר הירושלמי כפירוש רש"י דאי אין ברירה אזי כל קלח וקלח של שותפות הוא דמעורב בכל אחד של שניהם כמבואר

ועוד נ"ל להביא ראיה לדעת רש"י ורבינו ע"ז מגמ' דסוטה (דף מג ע"ב) דאמר ומ"ש מחמשה אחין כו' דכולהון חוזרין התם כל חד וחד קרינא ביה אשתו הכא כל חד וחד ל"ק ביה כרמו ופירש רש"י ז"ל קרינא ביה אשתו שמא לזה תתייבם כו' כל חו"ח לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו שאין לך גפן שאין לשנים חלק בה עכ"ל. אלמא דאמרינן דהיכא ששנים המה בשותפות בכרם ולא חלקו מעורבים בכל גפן של שניהם ולא אמרינן דלכל אחד ואחד יוכל היות מבורר חמשה אילנות וכן להשני וא"כ דמי להתם לשמא תתייבם לכל אחד ה"נ בכרם אמרינן דכל חמשה אילנות דשייך לזה ולזה וכולהו לזה או לזה ורק אמרינן דכיון דאין ברירה מעורב בכל גפן של שניהם ואין לכל אחד חמשה גפנים שיעור כרם שע"ז חוזר ולהכי כרם של שני שותפין אינו חוזר והוא כדברי רש"י ודברי רבינו ולא כדעת התוס' ועיין לקמן עוד בהל' מלכים

פרק ב הלכה יד במשל"מ ד"ה והטמאה כו' בסה"ד כתב המגיה וז"ל ובהכי ניחא קושית התוס' במס' שבת (דף כא) ד"ה ומותר דהקשו מנ"ל לרבה דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה כו'. ונראה דמדנקיט ר"ה שמנים ופתילות משמע דאכולהו קאי ואפילו שמן שרפה ותקשה ליה לרבה מ"ט דר"ה דאסר להדליק בחול בשמן שרפה והלא נמשך אחר הפתילה אבל א"נ דמותר להשתמש לאורה אז ניחא דאסור דלמא אתי להסתפק בשמן של תרומה טמאה ואף ע"ג דבשבת לא חששו לזה אלא משום גזירה שמא יטה התם דאימת שבת עליה ובדיל מניה. ועוי"ל דטעמיה דר"ה משום דקסבר כבתה זקוק לה וא"כ ה"ל לומר בין בשבת ובין בחול דדרך התנא לומר הפשוט יותר קודם כו' וא"כ ה"ל לומר דהחדוש הוא בחול משום דלמא פשע א"כ טעמיה דר"ה כו' עד גזירה שמא יטה עכ"ל. וכל דבריו תמוהים התירוץ השני ליתא לפי הגירסא דגמ' שלפנינו בין בשבת ובין בחול והתירוץ הראשון נמי תמוה דא"כ לאסור בכל יום להדליק שמן שרפה דלמא אתי להשתמש ביה ומה זה לחנוכה א"א דהנאת כולו אסור מה"ת לאסור לישראל