כתר המלך חלק ב רמז

למה שבררו המה וגם נותן להם מצד שני כיון דל"א להם בפירוש שמצד שביררו המה הוא אינו מתרצה אמרינן דכוונתו על שני הצדדים ושניהם פאה והוא מתוספתא שם פ"ב אבל הגמ' בב"ק מיירי שהבעה"ב בירר כבר פאה מצד אחד ובאו עניים בלא רשותם ונטלו פאה מצד אחר אמרינן דודאי דעתו היה אם עניים כבר נטלו פאה דזה שהניח הוא יקח בחזרה עם פזרא ירק הוי כדין הפקר שזכה אח"כ דפטור מן המעשר אבל פאה לא הוי שלא ברצונו ולהכי הכא בב"ק לא הוי פאה והתם זה שמביא רבינו אמרינן דעל שניהם נתרצה ומה שלא הביא רבינו זה הדין דהוי פאה לענין לפטור ממעשר א"ל שסמך על זה שהביא הדין לקמן בפ"ה דהמפקיר כרמו דלאחר שהפקיר אף אי זכה ביה פטור ממעשר וה"נ הכא כן הוא כמבואר ודוק

שם וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה וגם זו או שאמר ה"ז פאה וזו הרי שתיהן פאה עכ"ל. וכתב הכ"מ בפ"ק דנדרים בעי ר"פ יש יד לפאה או אין יד לפאה כו' ובחר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר"ן דמבעיא ליה באת"ל יש יד לפאה ודעתו של רבינו ז"ל לפסוק כאת"ל ואע"פ שכשדומה לו שאין האת"ל מפורש בגמ' אינו פוסק כמותו מ"מ י"ל דכיון דלא אפשטא הוה ס"ד ולחומרא וכן פוסק הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל

והנה כמו"ח הגאון ז"ל דחה דברי הכ"מ אלה חדא מה שכתב דהוא בעיא אי יש יד לפאה הוא באת"ל שאומר אח"כ יש יד לצדקה זה הא מדחה הר"ן ז"ל דהביא דתרווייהו שיין צדקה ופאה ורק דברי רבינו מיישב כן דהתם איכא את"ל מפורש דאח"כ אומר הגמ' יש יד להפקר אומר את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה יש יד להפקר כו'. והנה ההיקש הוא דאתקש לקרבנוח בקרא דבל תאחר דכתיב בפיך זו צדקה וא"כ לעיל גבי פאה נמי רוצה ללמוד מהיקש זה דכתיב מעמך זה לקט שו"פ ורק מבעיא ליה דלמא לבל תאחר אתקש וא"כ כיון דאומר גבי צדקה את"ל דאין היקש למחצה ודאי את"ל הוא נמי גבי פאה דתרווייהו שוין ללמוד מהיקשא זה וא"כ הוי את"ל מפורש ושפיר פוסק רבינו כהאי את"ל מפורש כדרכו בכ"מ ומה שמסיק הכ"מ דפוסק לחומרא דהוה ס"ד עיין בר"ן שם שדחה זה ועיין בש"ך יו"ד (סי' רנט) ודוק: פ"ד הל' ח' הצריך לרבץ שדהו קודם שלקטו העניים לקט שבה אם היזקו מרובה על ההפסד הלקט מותר לרבץ כו' עד ה"ז מדת חסידות עכ"ל

והנה דברי רבינו מבואר בירושלמי כמו שמביא הכ"מ ורבינו מפרש לה המשנה שם בפאה פ"ה ה"ג אין מגלגלין בטופח פלוגתא דר"מ ורבנן שם ומפרש לה כפירוש השני שהביא הרע"ב שמה מדברי הירושלמי ולא כמו שפירש בפיה"מ וכן כתב שם הכ"מ בירושלמי וע"ז מרמז שם בתוס' חדשים במשנה פ"ה דכתב דהרמב"ם בחיבורו מפרש כפירוש הב' כונתו על הל' זו ובחנם א"כ תמה הגר"ע איגר ז"ל בגליון המשנה שם מ"ט השמיט רבינו דין זה ובאמת מבואר שפיר ודוק

פרק ה הלכה ח כדי שבעו בכמה כו' ואתרוג אחד עכ"ל. והנה בברייתא דעירובין (דף יט) אמר רשב"א עוכלא תבלין כו' וכן בירושלמי שם פ"ח איתא עיכלא תבלין ורבינו הביא הכל לבד זה דתבלין השמיט. ומצאתי בפני משה על הירושלמי דפאה פ"ח ה"ב שעמד ע"ז מ"ט השמיט תבלין ומתרץ דכיון דזה מיירי רק בגורן וע"ז אומר השיעור ותבלין בגורן לא שכיחא כו' וזהו ודאי דוחק כיון דהברייתא מביא זה. אמנם נ"ל ליישב דברי רבינו דס"ל כשיטת התוס' במס' נדה (דף ל ע"א) ובמס' יומא (דף פא) דתבלין פטורין ממעשר ומה שאומר, ואינו חושש משום מעשר ושביעית במסכת חולין (דף זא לא קאי תבלין רק על שביעית והוכיחו זה מכמה הוכחות וממשנה זו דכל דאינו מטמא טומאת אוכלין פטור מן המעשר וא"כ אינו חייב תבלין במעשר עני כלל ולהכי לא קחשיב ורשב"א דקאמר עוכלא תבלין ודאי דחולק ע"ז ופוסק רבינו כסתם משנה במס' נדה דאינו חייב ואף שכתב רבינו לקמן בפי"ג הי"ח ואם היה הדבר שנתחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאר הואיל וטעמן ניכר אינן בטלין נמצא דסובר דתבלין חייב במעשרות ואיכא דמאי לגבייהו א"ל דרבינו מפרש לה כפירוש התוס' שם דאיכא שני מיני תבלין דהנהו דאינן ראוין אלא לטעמא לא מטמא טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין לאכילה בפ"ע ועבידין לטעמא כגון שומן ובצלים חייבין במעשר וטמאין טומאת אוכלין כו' וא"כ א"ל דרבינו נמי סובר כן והא דכתב בפי"ג גבי שאור ותבלין מיירי הכל בתבלין שהן ראויין לאכילה וכן מה שכתב לקמן בפט"ו מהל' תרומות ה' ה' ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה מיירי הכל בתבלין שראויין לאכילה אבל הכא דאמר עוכלא תבלין משמע ליה דמיירי בתבלין דא"ר לאכילה ורק לטעמיה בעי ולהכי נקיט עוכלא זה השיעור דבעי לטעמא וא"כ לדידן ליתא חיוב מעשר עני בזה ולהכי השמיט שפיר ודוק

פרק ח הלכה א הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע כו' חייב ליתנו לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד כו' אין שם עניים מפריש ומניח פד שימצא עניים כו'. והנה דעת רבינו הוא דבצדקה אינו תלוי כלל בג' רגלים ורק תלוי בזה דאי איכא עניים מחויב בב"ת מיד ואי ליכא עניים אינו עובר כלל וכן הביא דעת הר"ן שם בר"ה (דף ו). אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' ר"ה חולק ע"ז וס"ל דגם בצדקה ובמתנות עניים תלוי רק בג' רגלים לענין בל תאחר ומה דאמר רבא צדקה מחייב עליה לאלתר זהו רק בעשה אי קיימי ליה עניים ואי לא קיימי עניים תלוי בג' רגלים דמחויב להדר בתרייהו ודעת התוס' דגם צדקה תלוי בג' רגלים היכא דליכא עניים לאהדורי בתרייהו ואי איכא עניים עובר בב"ת מיד וכל השיטות האלה מברר הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד (סי' רכז ס"ק ה) עיי"ש והכריע כדעת רבינו והש"ע דצדקה לא תליא כלל בג' רגלים

ונ"ל לכאורה להביא ראיה לדעת הרשב"א ז"ל דתליא ג"ז בג"ר מהא דאיתא במס' ערכין (דף ו ע"א) ת"כ דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה מ"ק אלא ה"ק צדקה הרי הוא בבל תאחר ואינה כהקדש דאלו הקדש אסור לאשתמושי ביה ואלו צדקה שרי לאשתמושי ביה כו' ע"כ וא"נ דצדקה אינה תלויה בג"ר ואף אי עבר בג' רגלים מ"מ אי ליכא עניים איכו עובר על ב"ת אף בג' רגלים ואף א"נ דהקדש זה דאומר שם הוא הקדש בדק הבית מ"מ הא כתב הטורי אבן בר"ה (דף ד) ד"ה וחרמים דקדשי בדה"ב לכ"ע תלוי בג' רגלים כמו קדשי מזבח דגם זה באין ללשכה לצורך גבוה ואף דא"נ דצדקה וש"ד אינו תלוי בג' רגלים וא"כ שפיר איכא למימר לענין זה דצדקה אינו כהקדש ומנ"ל לומר לענין דשרי לאשתמושי דלא שייך כלל לענין בל תאחר דמיירי ביה ואף א"נ דמשמעות הברייתא הוא דבא לומר דצדקה קילא מהקדש מ"מ לפ"ד רבינו הוא קולא לענין ב"ח בזה דאי ליכא עניים אף אי עובר ג' רגלים מ"מ אינו עובר על בל תאחר ובהקדש בג' רגלים בכל פעם עובר אלא ודאי משמע כדעת הרשב"א ז"ל דבזה הוא שוה בל תאחר צדקה להקדש דתליא בג"ר וע"כ לא מצי למימר רק אי שרי לשנות

אמנם נ"ל לומר דלא קשה מזה דודאי תליא זה בזה דהא דשרינן בצדקה לשנותה היינו ללותה הוא בודאי באופן דלא עבר עליה על בל תאחר כמו שמבואר ביו"ד (סי' רנז) דהיינו היכא דלא קיימי עניים אי דלא תבע ליה הגבאי בצדקה שיש ליתן להגבאי אבל בצדקה דחייב על בל תאחר אי אינו נותן לעניים מיד בודאי לא יוכל ללותה ולשנותה דעבר על בל תאחר וזהו רק בצדקה דלא תליא בשלש רגלים ורק בזה דקיימי עניים ולהכי שפיר אי לא קיימי עניים שרי ללות פד שיבואו עניים ויתן להם אבל א"נ דגם צדקה דינו כמו הקדש לג' רגלים לב"ת וברגל אחד לעשה וא"כ לא מ"ל דבצדקה שרי לשנותה הא יש שיעור