כתר המלך חלק ב רמה

עדיף מג"ש וילפינן משעטנז דלא ליבעי שזורין וצריך לומר דהספרי דיליף ג"ש על שזורין ס"ל כמ"ד שם דג"ש עדיפא בכ"ד אף מהקישא והקישא עדיף מסמוכין כמו דכתבו התוס' במס' ערכין (דף ג ע"ב) וא"ת ונימא כיון דאיתנייהו בלבישת שעטנז איתא בגדילים וי"ל דאדרבא הוקשה כל התורה לתפלין וע"כ צריך לומר דזה הוי הקישא דא"נ דגם זה דלמדין דהוקש כה"ת לתפלין הוי נמי סמוכין והיה לאות כו' למען תהיה תורת ד' כו' א"כ אינו מתורץ דהא קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן א"כ ניליף לחומרא דחייבין בציצית אלא ודאי דזה הוה הקישא וזה רק סמוכין וילפינן בהקישא דעדיף וא"כ כיון דהקישא וג"ש ג"ש עדיף מכש"כ דעדיף מסמוכין ולהכי כתב שפיר למילף דבעי שזורין אבל לדידן דס"ל כפי המסקנא דבכ"ד הקישא עדיף וה"נ כן סמוכין ולמידין טפי משעטנז דלא בעי גם בציצית שזורין כמבואר ובמ"א יתבאר עוד

הלכה כו בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר ה"ז לא ימכרנו לכותי כו' וכיצד תקנת בגד זה צובעו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט כו' וכבר בארנו שכל איסור ספיקות מד"ס ולפיכך הקילו בספק עכ"ל. וכתב הראב"ד אמת הוא כו' שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא ע"כ. וכתב הכ"מ מה שהקשה הראב"ד דס"ד לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני דהוא מלתא דלא שכיחא עכ"ל

והנה הט"ז ביו"ד (סי' שב ס"ק ב) תמה על הכ"מ דאמאי הוה מילתא דל"ש ועוד דלפ"ד הכ"מ אמאי הקשה הראב"ד על רבינו ולא על הגמ' ועי"ש מה שמפרש כוונת הראב"ד ז"ל. ונ"ל לבאר דדברי הראב"ד הוא פשוט ואזיל לטעמיה ורבינו ז"ל אזיל לטעמיה דהנה הב"י כתב ביו"ד (סי' שב) שם דטעמו דהוה מדרבנן משום דבעינן שוע טוי ונוז אבל לדעת רבינו דס"ל דחדא סגי או שוע או טו"נ וכמו שבארנו לעיל וא"כ הוה ספק דאורייתא אולי נמצא עוד החוט וא"כ שפיר משיג הראב"ד על רבינו דעל הגמ' לא קשה דא"ל דהוה סד"ר משום דלא הוי שוע טו"נ אבל לרבינו תקשה דהוא ס"ל דבחד סגי וא"כ הוה ספק דאורייתא ואמאי אזלינן לקולא אמנם רבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בה' ו' וה"ז מפני שאינן חוטי צמר ולפיכך עורות הכבשים כו' שהרי בטלו במיעוטן ומפרש הכ"מ דרבינו ס"ל דצמר בפסחים בטל היכא דלא הוי חוטין משום דחוטין חשיבי ולא בטלי וכמו שמבאר בשם הסמ"ג דחוטין חשיבי ולא בטלים כו' והראב"ד השיב שם על שכתב רבינו שהרי בטלו במיעוטן וכי צמר בפשתים בטל ברוב אלא כיון שא"ב איסור תורה א"ח לספק ולהכי שפיר השיג הכא דהות מה"ת אבל רבינו דס"ל דהטעם דלא בטלי הוא משום דרק חוטין חשיבי ולא בטלי ולהכי אינו בטל החוט וזה דא"ב הוא רק מדרבנן ולהכי שפיר די הכא בבדיקה דנשאר רק ספק אולי נשמט והלך כמבואר. ועיין שו"ת נו"ב מה"ת ת' או"ח (סי' ע) שכתב נמי לישב דעת המרדכי בפ' כל שעה דכתב דעל כריא דחיטי דנפל עליה יין נסך מיירי בסתם יינם והקשה מאי מקשה מבגד שאבד כלאים דהוה דאורייתא ומתרץ בשם בנו הגאון ז"ל דגם המרדכי סובר דלא בטל מטעם דחוטין חשיבי והוא רק איסור דרבנן ודחה הנוב"י דהא המרדכי גופיה כתב שם לעיל (בסי' תקנה) דאיסור כלאים הוא במשהו וא"כ הוא איסורו דאורייתא ע"ש

אך יש לומר דהמרדכי ס"ל שפיר כתירוץ הט"ז דהכא הוי איסור דרבנן משום דבדק והחשש שמא לא בדק יפה הוא רק איסור דרבנן וא"כ ה"נ מיירי שודאי בדק תחילה כמו דאיתא שם תחלה בסוגיא ושפיר מייתי להקשות על כריא דחיטי דהוי נמי איסור דרבנן. ועיין פמ"ג בפתיחה לה' בב"ת ד"ה שוב ראיתי שמביא ראיה מזה דכריא דחיטי דאף ביין נסך ודאי דהוה איסור תורה מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ עי"ש ולפ"ד המרדכי זה שבארנו דכתב דמיירי בסתם יינם דאינו אסור רק מדרבנן ליתא ראיה זו מהכא כמבואר ודוק. ועיין נוב"י מה"ת ת' יו"ד (סי' קפו) מה שמבאר בזה בארוכה ודוק. ועיין לחם משנה לקמן בה' עדות פ"י ה' ג' ד"ה או ודוק

הלכה לב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים כו'. וכתב הראב"ד ז"ל א"א טעה כו' ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש עוד כו' דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוה חושן כלאים והכי ה"ל לומר אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חושן ואפוד נמי איכא ביה כלאים וזה תירוצו מבואר דרבינו לא נקיט ליה מילתא בבגדי כה"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד כו'. ונ"ל לומר דכוונת הראב"ד ז"ל הוא כן עפ"י מה שכתב הש"א ובסי' כט) וז"ל עוד ק"ל למ"ד דס"ל דאבנט של כהן הדיוט הוי של בוץ כו' לפ"ז לא היה רשות לכה"ג לעבוד שום עבודה והרי בכולא גמ' אמרינן דכה"ג אם רצה לעבוד כל השנה כולה הרשות בידו כו' ועוד אפילו למ"ד אבנטו של כהן הדיוט הוי נמי של כלאים כמו של כה"ג הא מ"מ בשל כהן הדיוט ליכא משום כלאים אלא של אבנט לחוד ואלו בשל כה"ג היה כלאים לבד מאבנט והרי הלובש כלאים לדבר הרשות עובר על כל בגד ובגד כו' א"כ ל"מ לכה"ג שיעבוד כל השנה כו'

והנה כל עיקר הקושיא מכה"ג לפי מה שמבאר הטורי אבן במס' חגיגה (דף יז ע"א) ד"ה אין בשם הירושלמי דא"נ בציץ אי אינו על מצחו אינו מרצה היה צריך ללבוש בגדי כה"ג בכל יום וא"נ דאף אינו על מצחו נמי מרצה כהאי מ"ד אזי אינו לובש רק בשבתות ויו"ט כו' וא"כ כיון דלמ"ד דאינו מרצה כ"א בשעה שישנו על מצאו צריך ללבוש הבגדים בכל יום כדי לרצות דילמא יקרה טומאה ודאי שרי לעבוד עבודה דהא צריך ללבוש הבגדים ב"כ ורק הראיה הוא למ"ד דאף בשעה שאינו על מצחו מרצה היאך הוא לובש בשוי"ט והאיך עובד עבודה והנה א"נ דהראיה הוא רק למ"ד דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ א"ל דהאי מ"ד ס"ל כמ"ד דאינו מרצה רק בשעה שישנו על מצחו ושרי לעבוד עבודה אבל כיון דהש"א מסיק דאף א"נ דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים מ"מ קשה דשל כה"ג היה גם בחושן ואפוד כלאים והיה כלאים יתירא וא"כ לכ"ע קשה אף למ"ד דהיה של כלאים וא"כ למ"ד דאף אי אינו ע"מ מרצה היאך כה"ג שרי לעבוד בכל עת וזהו דברי הראב"ד ז"ל דאטו בחושן ואפוד מי לית בהו כלאים וא"כ תקשה אף א"נ דאבנט של כהן הדיוט נמי הוה של כלאים מ"מ היאך שרי לכה"ג לעבוד א"נ דכלאים לא הותרה רק לצורך עבודה אלא ודאי דהותרה אף שלא לצורך ולהכי כה"ג שרי אף דיש לו כלאים בתו"א לעבוד בכל זמן כמבואר. והנה בדברי זה של רבינו הארי' האחרונים לישב מקושית הש"א אף מכה"ג בכמה אופנים ועיין בדבריהם ודוק

הלכות מתנות עניים פרק א הלכה ב עבר וקצר כו' ואפי' טחן הקמח ולש ואפאו פת ה"ז נותן ממנו פת לעניים עכ"ל. וכתב הכ"מ דפוסק רבינו כר' ישמעאל משום דר"י בעי אליבא כו' עד אלא לקושטא דמילתא כו'. ונ"ל לישב דעת רבינו דפוסק כר' ישמעאל דמוכרח מזה דאמרינן במס' תמורה (דף ו ע"ב) אלא אביי ורבא במאי פליגי וגריס רש"י ז"ל בשינוי קונה ומפרש דאביי סבר שינוי קונה ורבא ס"ל דאינו קונה והקשה המהרי"ט ז"ל ושארי המפרשים דהא לרבא אפכא שמעינן ליה בהדיא במס' ב"ק דס"ל שינוי קונה ואיך אומר אליבא דרבא סבר שינוי א"ק. וע"כ נ"ל לפרש אפכא פשט הגמ' שם דהנה התוס' כתבו (דף צד ע"א) ד"ה לא וז"ל אביי לטעמיה דס"ל בתמורה כל מילתא דאמ"ר כו' אי עביד מהני ומפרש התם דטעמיה דמפריש מן העומרין משום תעזוב יתירא כו' ולהכי איצטריך אביי בשמעתין