כתר המלך חלק ב רמג

שהקדיש סתם כל נכסיו וכל מטלטליו בכלל הוא ע"כ דלא הוציא מן מטלטליו מאומה ואם כן יהיה מזה ראיה למאי שפוסק רבינו בהל' ב' דמקדיש אדם או מחרים מן בקרו יצאנו וכן לא מכל מין שיש לו תשאר המטלטלין כו' ואם הקדיש או החרים כולו הוה מוקדש או מוחרם. וכתב הכ"מ אע"ג דשם במשנה אמר ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א ולא מצינו חולק על ר"א מ"מ משמע ליה לרבינו דרבנן פליגי ע"ז כו' ודחק בזה ועיין בחתם סופר (סי' קכד) בח' או"ח נמי בדוחק מישב ולפ"ז ניחא פשוט דהאי משנה דאית ליה דהמקדיש כל נכסיו וכן כל הסוגיות דמקדיש נכסיו דאומר דמעלין לו תפלין משמע ודאי דהקדיש כל המטלטלין ובדיעבד הוה מוקדש דא"נ דגם בדיעבד אי הקדיש כל מטלטליו לא הוי הקדש האיך מעלין לו תפלין ודוחק לומר דמיירי בפרט ליה בהדיא מיני מטלטלין דאינו מקדיש דכ"ז ה"ל לפרש ומדאמר סתם נכסיו משמע דאמר סתם כל נכסיו. והנה זה לא תקשה כיון דאנן ס"ל דבדיעבד הוה מוחרם או מוקדש דלא כר"א א"כ מאי קא עבדי ליה בהאי קרא דאך דממעט ליה ר"א על דיעבד דא"מ א"ל דאתי להא דבתורת כהנים קאמר ר' יהודה הכא בפרשת בחקותי למעט מקרא דאך כ"ח דכהנים ולוים אינם מחרימין ואע"ג דבגמ' קאמר דעל מקרקעי ידע דשלהם הוא ומטלטלין אתקש לקרקעות מ"מ א"ל דאך מגלי לנו דילפינן היקשא ולא כר"ש דלא מקיש ואתי לזה הקרא דאך לדידן אבל זה תקשה מ"ט לא קאמרינן הכא דאי עביד לא מהני דכיון דממעט מקרא דמבקרו כו' ומכל אשר לו מכל האדם כו' דאינו מחרים ואינו מקדיש כולו א"כ אם עבר לא מהני ותקשה בין לר"א למאי איצטריך קרא דאך למעט על דיעבד ובין לדידן דלית לן קרא דאך למעט דאתי לזה דדריש ר' יהודה אכתי נדע מסברא דלא מהני. והנה לפי מאי שכתב הפני יהושע סוף מס' גטין וז"ל ולפ"ז נהי דלא קשה לנו בעיקר מימרא דרבא דהתם קאמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעביד עביד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן דלא מצא לא ערוה ול"ד אין כאן לאו ל"א זה וכן כתב הקרבן עדה בירושלמי דפסחים בפ"ה ה"ד ד"ה מה בסה"ד וז"ל ואין להקשות בכל מקום כו' א"כ נימא ראי עביד ל"מ דא"ל דדוקא בכה"ג דלקי עליה הוא דאמרינן דל"מ ע"כ נמצא דלפ"ד ניחא הכא דלא שייך אי עביד ל"מ כיון דליתא לאו מפורש

אמנם כמו"ח הגאון ז"ל דחה לדבריהם מסוגיא ערוכה דתמורה שם ד' דמקשה מן התורם מרעה על היפה וכן ממין על שאינו מינו דבכ"ז הוא רק לאו הבא מכלל עשה הכא מקרא דכל חלבו והתם מכל חלב יצהר ובתרווייהו מביא הגמ' דנימא אי עביד ל"מ אף דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה ולא כתיב לאו בהדיא מ"מ ל"מ ודלא כדבריהם וכן ממה שבארו הפוסקים בח"מ (סי' רח) מגמ' דכתובות (דף פא ע"ב) דאמר רב יוסף השתא דאמרי רבנן לא תזבין אי זבין לא הוי זביני דאף באיסור של דבריהם נמי אמרינן דלא מהני מכש"כ באיסור של תורה בלאו הבא מ"ע וא"כ תסוב הקושיא הכא לדוכתה אמאי ל"א דלא מהני וצ"ע. ועיין לקמן בפי"א מהל' שמיטה ויובל הל' ט' מה שנבאר

והנה נ"ל ליישב הכא מ"ט דל"א אי עביד ל"מ דהנה התוס' כתבו במס' תמורה (דף ו ע"א) ד"ה והשתא גבי היכא שנשבע שלא לגרש אח אשתו כו' וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדא האיסור מלבו בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני ע"כ. וכתב הנוב"י במה"ת ח' יו"ד (סי' ט) וז"ל בד"ה ואמנם ולפ"ז שחוטי חוץ כו' לפי שהם קדשים ואטו רחמנא קדשינהו האדם הקדישן כו' וא"כ בדא בזה האיסור אפשר דרבא מודה דמהני אמנם לפ"ז לא הוה התוס' מקשים משוחט הפסח עה"ת כו' ומסיק בנו הגאון מהר"ש ז"ל ומה שנראה לחלק בין שבועה למקדיש דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדא האיסור ל"א א"ע ל"מ הואיל ואיסור שבועה אינו מתיחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אעל"מ כיון שהוא בדא את האיסור לאסור אסר על נפשו מה שהוא מותר לו אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור אסר על כל העולם ונקרא שם ההקדש על כ"א וממילא שייך בזה א"ע ל"מ כו' וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדא האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר ועוד יש לחלק דאיסור שבועה כו' דבר זה אינו במציאות שיבוא ממילא ואם לא ישבע אדם לא ימצא מקום ללאו הזה משא"כ בקדשים יש במציאות איסור קדשים שיחול ממילא כגון בכור שקדוש מרחם וכיון שאיסור ההקדש שייך ממילא בל"פ אדם שוב אם נעשה דבר הקדש על ידי סיבת המקדיש ותפס עליו האיסור ונכנס בגדר ההקדשות שייך בזה אי עביד ל"מ יש עוד כמה סברות לחלק בין שבועה להקדש עכ"ל. והנה זה צריך לומר לפי הטעם השני דבקדשים איכא הקדש דאתי ממילא כגון בכור אף דבכור הוא קדשי מזבח ומצינו דהגמ' ריצה לומר הסברא דאי עביד ל"מ אף בקדשי בדה"ב דהגמ' מקשה שם מן המתפיס תחומין לבדה"ב וכן מחרמים חרמי כהנים מקשה שם אשר בדא האיסור ול"מ ביה ממילא מ"מ צריך לומר דלא חלקינן וכיון דבקדשי מזבח דבא על ידי דיבורו יש סברא לומר לא מהני הה"ד בכל מיני הקדש וחרמים אמנם לפי הטעם הראשון שמבאר דרק במה שעושה האיסור לעצמו על נפשו בזה ל"א אי עביד ל"מ אבל במה שנאסר לעולם בזה ליתא סברא זו שבדא האיסור ואמרינן ביה אי על"מ וא"כ נ"ל דהכא גבי מקדיש או מחרים כל נכסיו כל האיסור הוא רק מה שאסר על נפשו ליהנות מזה אבל מה שנאסר לאחרים בזה ליתא האיסור וא"כ הכא הוא איסור שבדא מעצמו ואסר אסר על נפשו אשר זה אסרה תורה הוא דומה לשבועה דאמרינן דהוא בדא האיסור ול"א בזה ל"מ וה"ל כיון דהאיסור הוא רק מה שנאסר לעצמו והוא בדא זה ל"א אי על"מ ולא דמי להקדש ולהכי שפיר ליתא הכא הפלוגתא דאביי ורבא ורק מ"ד לא מהני הוא מקרא דאך כמבואר

אמנם לפי מאי שמבאר הקצוה"ח סה"ח דהתוס' לא כתבו רק גבי נשבע שלא לגרש ולא בש"ד עיי"ש ממילא ליתא שום קושיא מהקדש וליתא תירוץ הנוב"י. אמנם הנוב"י הכא וכן לקמן בח' אה"ע (סי' קכט) משמע דלא ס"ל כסברת הקצוה"ח אלא בכל שבועה שבדא איסור ליתא אי על"מ ועיין שו"ת רע"ק איגר (סי' קכט) דנמי ס"ל כפירוש הנוב"י ע"ש ודוק

הלכות כלאים

פרק א הלכה ג ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בפ"ב דמכות ופ"ק דמע"ק כו' שם משמע דלת"ק אינו לוקה ומ"מ איסורא איכא ופסק כוותייהו כו' וכן בירושלמי פ"ח דכלאים כו' משמע מהכא דרבנן דפליגי על רע"ק ואמרי דמקיים שלא ע"י מעשה אסור ואינו לוקה עכ"ל. והמשל"מ הקשה מסוגיא דע"ז (דף ס"ד ע"א) ע"ז ועיין שעה"מ הכא מה שמתרץ. והנה הטורי אבן במס' מגלה (דף כג ע"ב) הביא ג"כ מגמ' זו דע"ז דלרבנן ליתא איסורא כלל ועוד הביא ראיה מגמ' דסוטה (דף מב ע"ב) דאמר שם כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר דבהרכבת איסור אינו חוזר ואמאי לא מקשה הגמ' על הרכבת איסור דממעט מלא חנכו לימא דלא כריה"ג דאמר המתירא מעבירות שבידו כמו שמקשה גבי גזלן והכא לא מ"ל דעשה תשובה דא"כ דא"נ דאיכא איסור דמקיים אכתי יש איסור כ"ז שמקיים ואינו מעקרו אלא ודאי דליתא איסורא כלל לרבנן במקיים כו'

ונ"ל לומר דהכ"מ אזיל לטעמיה וליתא לדידיה לדעת רבינו שום ראיה משם דהנה לקמן בפ"ז מהל' מלכים הל' ו' שכתב רבינו המרכיב כו' הרכבת שהיא חייבת בערלה מפרש לה הכ"מ לרבינו כן דזה דאומר כאן בהרכבת איסור הוא לא מין באינו מינו אלא הרכבה שהיא חייבת בערלה והרכבת היתר שא"ח בערלה ול"מ לרבינו כלל במין שא"מ שהוא אסור משום כלאים