כתר המלך חלק ב רלז

קיי"ל אף למ"ד דהוא מה"ת מ"מ לא לקי ע"ז ורק הוא אסור מה"ת ולענין מלקות בעי דוקא שיהא כזית בכדי אכילת פרס כמו שכתב רבינו לעיל בפ"ה הל' ה' דדמי לשאר איסורין וכמו שמבאר שם הראב"ד ז"ל דעל טעם בלא כזית אסור מה"ת וכזית בכדי אכילת פרס לוקה ע"ש וא"כ הקרא דכל משרת ענבים לא ישתה דכתיב לאו יתירא לא אתי לענין מלקות רק ללמד דשיעור אכילה כשתיה כמבואר נמצא דראב"ע אזיל לטעמיה והוא ס"ל דהקרא אתי לטעם כעיקר ולהכי מקיש לשתיה משום קרא יתירא דלא ישתה אבל רע"ק דדריש על לאו דהיתר מצטרף לאיסור ולא הוה יתירא לדידיה להכי אומר בכזית שיעורו. ועתה יבואר כן. הנה מה שאמר שם הגמ' מנזיר לא ילפינן דחמור דאפילו חרצן אסיר כתב הפני יהושע במס' פסחים (דף מד ע"ב) דזהו החומרא דאף דהוא שלא כדרך אכילתו אכילת החרצן מ"מ אסור ואח"כ דחה זה הפשט וכן מבאר הצל"ח במס' פסחים (דף נד ע"ב) גבי א"ם את הארבעים כו' ודחה אביי בשלמא א"א על פרי דאכיל שלא כד"ה שפיר אבל הכא משים דזיע הוא ומבאר הצל"ח דרק גבי חלב דיוכל ליהנות במבושל ואכלה חי או הני ע"ג מכתו מקרי שלא כד"ה וא"ח אבל הכא גבי היוצא מן הפרי ששוב אי אפשר להיות בו הנאה ראשונה לא מקרי שלא כד"ה וא"כ ה"נ גבי חרצן דל"א להיות באופן אחר מקרי זה אי אכלם כד"ה כיון דלא אפשר להיות ד"ה בו לתקן אכילתו

אמנם נ"ל כן דהנה הרע"ב כתב במשנה שם פ"ו דנזיר גבי מה שאמר ראב"ע דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזגין ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה אלא האוכל מן החרצנין והזג אינו חייב עד שיאכל כזית. וכתב התוספות יום טוב דהרע"ב סובר דיש בדברי ראב"ע להקל ולהחמיר להקל דאינו חיוב עד שיאכל שני חרצנין וז"א ולהחמיר דחייב אי אכל חרצנין וזגין אפילו בפחות מכזית שהתורה הקפידה על ב' חרצנין וז"א אפילו הוא בפחות מכזית משום בריה כו' להכי אומר לבסוף א"ח עד שיאכל כזית עכ"ל. והנה כמו כן מפורש בירושלמי כדברי הרע"ב וז"ל שם בפ"ו הל' ב' טעמיה דראב"ע משום בריה כו' אכל חצי כו' וא"ז מענבה ע"ד דראב"ע חיוב ע"ד דרבנן פטור ועיי"ש במפרשי הירושלמי דמפרשי כן דלראב"ע חייב הוא אפילו בפחות מכזית דהוא גזה"כ כמו בריה דל"ב שיעור והוא מפורש כדברי הרע"ב דלראב"ע חייב בחרצן אפילו בפחות מכזית משום בריה וזהו שאומר הגמ' גבי נזיר שכן חרצן אסור היינו שאיסורו בכל שהו ולוקה עליו וכמו שדחה במס' יבמות (דף קיד) ובזבחים ודף קי) ובש"ד מה לשרצים שכן איסורן במשהו ופירש רש"י שהוא בריה וחייב בכל שהו וה"נ חרצן ומה שאמר דכן חמור דאפילו חרצן אסור ולפ"ד לא הוי החומרא מה שהוא אסור דהא קיי"ל כל חצי שיעור אסור מה"ת והרבותא הוא רק דלוקה אפילו בפחות מכזית נ"ל דהכא הוי רבותא נמי לענין איסור לפי מאי שבארנו לעיל בפ"א מהל' חו"מ הל' ז' דלא כהנוב"י אלא דגם בנזירות אם שתה חצי שיעור בסוף ימי נזירותו דא"ח לאצטרופי עוד א"ח על חצי שיעור עיי"ש וא"כ שפיר אומר להכי רבותא גם באיסור דהא אי לא הוי חייב בחרצן משום בריה אז אם אכלו לבסוף ימי נזירותו אינו אסור אפילו מה"ת דל"ח לאצטרופי אבל כיון דהוא משום בריה חייב בכל פעם ואפילו במקום דל"ת לאצטרופי אך זה דחי הכא במס' נזיר דקאי לפי משנה ראשונה דהוא דברי ראב"ע וכמו דמבואר בתוספתא דהוא דברי ראב"ע והוא ס"ל דעל חרצן חייב בכ"ש אומר שפיר חרצן חמיר איסורא ורע"ק דחי זה הוא לא ס"ל בזה כראב"ע דחייב על ב' חרצנין וזג אחד ובעי כזית דוקא וגם אח"כ שאמר לרבנן היינו כולהו תנאי לבד ראב"ע דפליג בזה על רע"ק ובעי הקרא דמשרת לטכ"ע ומשום זה ס"ל רבעי רביעית דוקא כמו שבארנו דלא הוי להו קרא יתירא לזה וחרצנין בעי כזה ולהכי לא הביא זה דחמיר איסורא ולהכי במס' נזיר דכל הסוגיא מיירי לפי משנה ראשונה והוא דברי ראב"ע דחה זה דחרצנין אסור דהוא כראב"ע אבל בפסחים דכל הסוגיא מיירי לענין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר ולא נזכר שמה דין דמשנה ראשונה לענין שיעור האכילה ברביעית וס"ל שפיר דהוא בכזית דלא כראב"ע ולהכי לא אמר דחמיר איסורא דהא כזית בעי מזה ואומר צריכי כמבואר ודוק

הלכה ד ואח"כ נוטל הכהן כו' ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואח"כ כו' וכתב הלחם משנה הנזיר או הנזירה אולי דכתב כן לאפוקי מדרשא דאמר בגמ' הנזירה אינה מגלחת שמא יתגרו בה פרחי כהונה ורבינו ז"ל פסק כחכמים עכ"ל. והנה תחלה צריך להבין דברי הלח"מ שכתב ורבינו פסק כחכמים היאך מצא הלח"מ דרבנן פליגי על ר"ש שזורי ורק מצינו ר"א אומר כ"ז שאין פתח א"מ פתוח כו' וע"כ נ"ל כמו שכתב בתוס' הרא"ש שם וז"ל וצ"ל דר' שמעון שזורי ס"ל דמגלח פתח אוהל מועד דאל"כ יכול לגלח בחדר בצנעא ופליג על המשנה דאמרה דלשכת הנזירים היה שם שמגלח עכ"ל. וא"כ כיון דרבינו פוסק כהמשנה דהוי לשחת נזירים ומגלח בלשכה וא"מ פתח א"מ ולהכי אינו פוסק כר"ש שזורי זהו החכמים שכתב הלח"מ

אמנם כל דברי הלח"מ תמוה דלא צריך לזה כלל דאי כדבריו ה"ל לרבינו לומר לעיל גבי גלוח ולא גבי חנופה ורק רבינו אתי לאשמועינן כדברי המשנה במס' קדושין (דף לו) דכל קרבן נשים לא בעי חנופה רק בזה דסוטה ונזירה דגמיר כף כף מסוטה כדאמר שם בסוגיא וכן כתב רבינו לקמן בפ"ט מה' מעה"ק דכל קרבן נשים ליתא בתנופה רק בסוטה ונזירה וזהו דאתי רבינו ז"ל לאשמועינן דהנזיר או הנזירה מניפין כמבואר ובהאי ענינא קשה לי דברי התוס' במס' מנחות (דף מז ע"א) ד"ה שיהא כו' וז"ל תימא הא משעת שחיטה בעי לחם ואע"ג דלא מעכב ראוי מיהו בעינן ושמא אפילו ראוי לא בעינן ועוד שמא אתי לאשמועינן דבשעת שחיטה יהיה בפנים אע"ג דכשר ביוצא עכ"ל. וקשה דהא הגמ' קאמר שם וראבר"ש הא כתיב זבת ההוא מיבעיא ליה לדר' יוחנן דא"ר יוחנן ה"מ שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה נמצא דלמדין זה מקרא דכתיב זבח גבי איל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים והא התם הוי התנופה מזרוע בשלה והוי לאחר שחיטה וזריקה וקודם לא הוי שום תנופה כמבואר בדברי רבינו כאן ובה' מעה"ק וא"כ שפיר אמר שיהא הלחם בשעת שחיטה כיון דיליף מקרא זה דלא הוה ביה תנופה מחיים ולכן אמר רק בשעת שחיטה וצ"ע

הלכה ד והלכה ה ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב עכ"ל. וכתב הכ"מ וז"ל ויש לתמוה דכיון דסתם לנו תנא כר"א וקיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה ואפשר כו'. אח"ז מצאתי בנזיר (דף כח) דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים כו' מתניתין דלא כר"א והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתניתין חד כחכמים וחד כר"א נקטינן כחכמים עכ"ל. והקשה התוי"ט הכא במשנה דא"כ הא ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ותירץ התוי"ט וכן הלח"מ הכא מתרץ כן דרבינו סומך ע"ז דאיתא הפלוגתא במשנה הכא בסה"פ דר"א וחכמים דחכמים ס"ל דיביא שאר קרבנותיו ויטהר וזהו רק משום דס"ל דתגלחת לא מעכבא ופוסק רבינו כחכמים דהכא ע"כ

והנה לענ"ד גם ע"ז יש להקשות דהא מצינו לקמן (דף סג ע"א) סתם משנה נזיר שגילח כו' ואמר ר' יוחנן מאן תנא ר' היא דאמר תגלחת מעכבא וא"כ ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם והוי הלכה כסתם וכן מצינו שם שרבינו פוסק כר' יוחנן דאומר משנה זו כר"א היא כמו שכתב שה התוי"ט גופיה עיי"ש וא"כ ליתא תירוץ זה. ונ"ל ליישב כן דהא לעיל (דף יד ע"ב) אמר רב חסדא הכל מודים כו' ומקשי שם אליבא דמאן אי