כתר המלך חלק ב רלד

דג' יפים מקודם בא אליהו וצריך לומר כן דהיכא דבא להשיב את ישראל בתשובה כמו דאיתא בילקוט סוף מלאכי ר' יהודה אומר אין ישראל עושין תשובה עד שיבוא אליהו וא"כ אם יהיה זמן בעתה ויהיה לא זכו תו"ש אזי יבוא מקודם ג' ימים ובוכה ומרים קולו להחזיר את ישראל לתשובה אבל אם זכו ובא בזמן אחישנה מקודם אז ביאת אליהו הוא לעשות שלום בעולם ולפשוט כל הספקות והמחלוקת שבין החכמים כמו דאיתא במשנה בפ"ה דעדיות דבא להשוות המחלוקת ולעשות שלום ועיין שם בתוי"ט ועל זה האופן יבוא ביום אחד מקודם לב"ד הגדול לעשות שלום וזהו שאמר הכתוב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום היינו אם ישראל יהיו זכו ולא יצטרך המבשר להחזירם לתשובה ורק להשמיע שלום וזהו נאוה ויפה לנו וא"כ הכא במס' עירובין דאמר כל הסוגיא דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע"ש ועי"ט מפני הטורח וא"כ מיירי על הקץ של באם זכו ואחישנה דאם בעתה אזי יבוא גם בע"ש ועיו"ט דהא חזינן דמשיח בא בי"ט של ר"ה ושל פסת דהא אמרינן דאין חתומין למעלה מעשרה וא"כ אין לנו הוכחה לומר דקאי על החודש דוקא וא"כ כיון דהוא הקץ של אחישנה וזכו אזי יבוא רק אם אחד מקודם אזי שפיר מקשה באחד בשבת לישתרי אבל אם חיישינן שמא הוא הקץ של בעתה או לא זכו ובא להחזירם לתשובה אזי יבוא מקודם איזה ימים וא"כ שפיר אסור בחד בשבת דל"ת לביאת אליהו דוקא מאתמול כמבואר ועיין כו"פ (סי' קי) מה שמבאר בזה ודוק

פרק ה הלכה א שלשה מינים אסורין לנזיר כו' בין פסולת פרי כו' וכתב הכ"מ שלשה כו' אר"כ לאתויי דבין הבינים ענבי דכרים כו' ולא חש רבינו לכתוב עינבין דכרים ולא שבין הבינים משום דמשמע ליה דבלשון ב"א בכלל ענבים הם עכ"ל. ונ"ל לומר עפ"ז נמי ניחא שלא הביא רבינו הא דעקנוקלות דאיתא ספ"א דערלה דאסור משום נזיר ותמה שם התוס' חדשים על רבינו מ"ט השמיט ולא הביא הכא בהל' נזירות רק בהל' מ"ש. ולפ"ז אתיא שפיר רזה נמי בכלל ענבים ורק המה כמו ענבים דכרים או בין הבינים לפי פירוש הרא"ש שם דהוי ענבים קטנות שלא נתבשלו כל צרכן ונפסדו ולא צריך להביא כדברי הכ"מ ודוק

הלכה יא נזיר שגילח שערה אחת לוקה בין בתער ובין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם חלשה בידו לוקה אחד המגלח ואחד המתגלח שנא' תער לא יעבור על ראשו ואם הניח כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער עכ"ל. והנה הגאון רע"ק איגר ז"ל הקשה במשנה שם דקא חשיב תומר בתגלחת כו' אמאי לא קחשיב זה דאמרו בגמ' שם ד' מ"ד דאף המגלח לוקה ונשאר בקושיא והנה פשוט יש לומר דתני ושייר ואי תקשה מאי שייר דהאי שייר שייר זה דאיתא בתוספתא הכא פ"ד תומר בתגלחת מיין וטומאה שכן חייב בכ"ש ופרשו המפרשים דאף על שער אחת לוקה אבל שחייה הוא רק כזית או רביעית וטומאת מח נמי יש שיעור מה שנזיר מגלח עליה והמשנה לא קחשבה דתני ושייר וניחא נמי דברי התוס' והר"ן שכתבו במס' נדרים (דף פג ע"ב) דאיתא איסור טומאה ואיסור לו מטומאה לבד אי לא קיבל עליו רק טומאה עי"ש וא"כ תקשה נמי דליחשב תומר בתגלחת ויין דאינו תל לבדו ואי אסור עצמו בגילוח ויין אסור נמי בטומאה משא"כ בטומאה דאי אסר עצמו בטומאה שרי בגילוח ויין דנמי חנא ושייר אמרינן ועפ"ד התוס' והר"ן אלו נ"ל לישב הא דאיתא במס' נזיר (דף יא) רבינא אמר משום דה"ל מחנה ע"מ שכתוב בתורה כו' והנה הברייתא זה דת"כ הוא בתוספתא דנזיר ומשמע דלא ר"ש קאמר ליה דשם בסוף התוספתא מסיק ליה ר"ש אומר וא"כ כיון דאתי כרבנן ל"ל הטעם שמתנה על מה שכתוב בתורה ועמדו ע"ז שמה המפרשים ולפ"ז נימא דצריך לומר הטעם כן דאי אומר דאסור לו לטמאות במת משום איסור נזירות א"כ הא ס"ל להתוס' והר"ן דרק בטומאה אסור אבל אם אמר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואגלח ורק איסור טומאה לבד קיבל עליו זה ליתא דהא כיון שאמר הריני נזיר קיבל עליו כל איסור נזירות וע"ז הוה כמו מתנה ע"מ שכתוב בתורה אבל א"נ דלא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ורק חוץ הוי א"כ אסור בטומאה לבד ולא בש"ד וע"ז צריך הטעם של מחנה ע"מ שכתוב בתורה כמבואר אמנם בירושלמי הכא פ"א ה"ב משמע דלא כפי' התוס' והר"ן שם וז"ל כיני מתניתא או מן החרצנים או מן התגלחת או מן הטומאה אלמא דס"ל להירושלמי דגם טומאה דמי לאידך אי אמר חד הוי נזיר בכולהו כמו אם אמר בשארי הדברים וצ"ע

פרק ו הלכה ו נטמא ביום שנדר או בשני אינו סוחר אלא משלים עליהן אחר שיביא קרבן שנא' והימים הראשונים יפלו עד שיהא שם ב' ימים ראשונים לפיכך אם נטמא מג' והלאה סותר כל הקודמין עכ"ל. והנה רש"י ותוס' חולקים ע"ד רבינו אלו וס"ל דאף קרבן אינו סוחר לר"א דהלכה כמותו היכא שנטמא בימים הראשונים כמו שמביא הלח"מ הכא בשם התוס' וכן כתב רש"י ז"ל שם אבל זה ודאי דלר"א לקי אי טימא את עצמו בימים הראשונים דזה ודאי דין נזיר לו רק אינו סותר ולהכי מפרשי ליה נמי דאינו מביא קרבן טומאה וא"כ קשה לי דברי רש"י ז"ל שם (דף יז ע"א) דאמר ביוצא ונכנס ולאפוקי מדר"א דאמר לא בו ביום כו' והא התם קאי לענין סופג את הארבעים ובזה ודאי אף ר"א מודה דביום הראשון שוה לענין איסור טומאה תגלחת ויין כמו שאר הימים ולקי ע"ז ומאי אומר לאפוקי מדר"א וצ"ע. ולענין מה שכתב רבינו דקרבן מייתי אף לר"א ורק אינו סותר היכא שלא היו שני ימים מקודם ק"ל מחה שכתבו התוס' שם במס' נזיר (דף יט ע"א) ד"ה לא בסה"ד כו' ונ"ל מ"מ לא הוי צריך למיתני עולה מן המנין לאפוקי וה"ל למיתני יצא ונכנס מביא קרבן טומאה ולפ"ד רבינו דבקרבן טומאה לא פליג ר"א כלל וא"כ לא די בזה אי לא אמר עולה מן המנין וא"כ תסוב קושית התוס' לדוכתה וצ"ע ועיין שם בפירוש המשנה ויש לישב ודוק

הלכה יח איזהו כו' ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א כו' למעוטי הרוג כו' אלא למעוטי טומאת התהום דזיבה עכ"ל. וכתב הלח"מ ויש סיוע לפירוש רבינו מ"ש בגמ' דנזיר (דף טו) תהום דזיבה התירו וא"א דפירוש דהך ברייתא למעוטי זיבה היכי קאמר התם תהום דזיבה התירו והר"א סובר דה"ק לעולם אימא לך טומאה דאורייתא והאי תנא פליג על חנא דברייתא אחר וסובר דתהום דזיבה התירו ולרבינו ז"ל אחי שפיר טפי עכ"ל. והנה לענ"ד נ"ל לומר דאין שום ראיה מזה לרבינו ז"ל ולא קשה להראב"ד ז"ל אחרי דבמס' פסחים (דף פא) איתא נמי להאי סוגיא ושם אמר ולר' יוסי השתא דאמר מכאן ולהבא כו' למת בלבד למעוטי מאי כו' לעולם בבעלים ובפסח וקסבר אין שו"ז על טמא שרץ ואיצטריך למעוטי כו' נמצא דסוגיא דנזיר סמכו על סוגיא דפסחים דהתם רוצה בתחלה להביא ראיה דטומאת התהום דזיבה מרצה וא"ל למעוטי שרץ על כהן המרצה כו' או בבעלים ואין שו"ז כמבואר החם וע"ז מסמיך הגמ' בנזיר ואכתי מנ"ל לרבינו ז"ל לחדש דבר זה מדעתו ונ"ל לומר דרבינו מצא לפרש כדבריו בירושלמי בפ"ט דנזיר ה' ב' דאיתא שם כן איזהו קבר התהום כל שאין אדם זוכרו וחש לומר שמא אחד בסוף בחזקת החי בחיי תפתר שמצא קמציץ עכ"ל. ועיין פירוש המפרשים שהוא דחוק

ונ"ל לפרש כן דאומר כל שאין אדם זוכרו וע"ז מקשי הירושלמי דהא מצינו דחש לומר שמא אחד בסוף העולם בחזקת החי בחיי פירוש דאמרינן דאם ידע אדם פעם אחת ששם מת מעמידין את האדם החי בחזקת שהוא עוד תי. ול"א דזה שידע אולי מת כבר ונצרך לידע שבודאי הוא עודנו חי אלא לא כן אם רק ידעינן שידע אחד פעם אחד ששם מח מעמידין אותו בחזקת החי וא"כ ליתא כלל טומאת התהום דניחוש דילמא ידע האדם פ"א ואמרינן דחי הוא ואומר תפתר שמצא קמציץ והוא כמו