כתר המלך חלק ב רכו

זמן שחיטת הפסח וכתחלתו כן סופו מה תחלתו מזכיר אע"פ שאינו שואל אף סופו מזכיר אע"פ שאינו שואל ופירש רש"י ז"ל ואשמועינן ר' יהודה דבמנחה דע"פ דאע"ג דמצלינן תפלת חול מפסקינן ואין אומרין טל ומטר ואע"ג דמזכיר עד למחר פוסק השאלה כו' נמצא דרבה מפרש לענין השאלה עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת הפסח והוא כדי שיפסיק פעם אחת קודם הזכרה אבל בנדרים דהולכין אחר לשון ב"א ואחרי העת אשר מקרי עוד זמן גשמים האיך יפרש עד שיעבור הפסח בשלמא לענין שאלה שייך שפיר לתלות לענין שחיטת הפסח כדי הפסק פ"א קודם שיפסק האזכרה אבל א"נ דתלי זה בזה האיך יפרש רבה המשנה לענין נדרים עד שיעבור הפסח אלא ע"כ ס"ל לרבה דלא כהירושלמי ולא תליא זב"ז והתם מפרשינן עד שיעבור זמן שחיטת הפסח והכא בנדרים כל הפסח ואף שהגמ' דחי לבסוף דברי רבה אך לא מטעם זה וכיון דהוא חולק על הירושלמי פוסק רבינו כותיה. ושם בהאי סוגיא דתענית קשה לי לכאורה דרבה אמר עד שיעבור זמן שחיטת הפסח ופירש רש"י עד חצות אם של י"ד עד שיעבור זמן כל תפלות יוצר ואשמועינן ר' יהודה דבמנחה בע"פ כו'. וקשה הא התם קאי לר' יהודה ור' יהודה הא ס"ל במס' ברכות (דף כו) במשנה דתפלת השחר הוא רק עד ארבע שעות ולא יותר וא"כ האיך אומר התם דתפלת יוצר הוא עד חצות שחיטת הפסח שהוא מחצות יום

ונ"ל דמזה יהיה ראיה לדברי הרא"ש ז"ל שם ר"פ תפלת השחר דלר' יהודה דתפלת השחר הוא עד ארבע שעות מ"מ עד חצות יהבינן ליה שכר תפלה ונהי דל"י שכר תפלה בזמנה אבל שכר תפלה יהבינן ליה עד חצות ואז לא יהבינן ליה שכר כלל והוה ברכה לבטלה ומשו"ה הוא זמן תפלת שחרית עד חצות אף לר' יהודה כמבואר ועיין שו"ת ש"א (סימן טו) ואכ"מ

הלכה יב מי שהדיר את אשתו כו' ובהל' י"ג אמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה ה"ז לוקה עכ"ל. וכתב הכ"מ ואהא דאמרינן הלכה לפני הפסח לוקה כתב הר"ן לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה אבל הרמב"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן כו' וי"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך לומר אלא שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואע"ג דבעלמא קיי"ל המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאה"כ שהוא המדיר והוא המיחל דברו עכ"ל

והנה לעיל רפ"ה כתב רבינו ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי את עלי אסור בהנאתו נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר כלום עכ"ל. נמצא דמשמע בהדיא דהמודר אינו לוקה ורק המדיר כמו שמבאר הר"ן ז"ל לדעת רבינו ודלא כהכ"מ וכבר העיר ע"ז הלח"מ לעיל רפ"ה. והנה בירושלמי ספ"ח דנדרים איתא במשנה שם היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם ה"ז מותר לכנוס לביתו ולשתות צונן כו' אר"י הדין אמרה הדין דמשבע לחבירו דלא יאכל הדין אוכל והדין עובר ע"כ ופירש הק"ע הד"א מי שנשבע חבירו שלא יאכל חבירו מותר לאכול והמדיר עובר ע"כ משמע דרוצה הק"ע לפרש דהמדיר עובר והמודר מותר לכתחלה וזה ודאי ליתא דהא כתב רבינו בהדיא נאסר על שמעון שיהנה ואם עבר ונהנה אינו לוקה משמע דאיסור אכתי איתא ורק מלקות אינו לוקה וכן הכא אומר אסורה ליהנות מיד אלמא דהאיסור גם עליה המודרת ורק מסיק דהוא לוקה אבל זה א"צ לראיה דאיסור יש גם על המודר ורק המלקות לד"ר על המדיר ואיך נוכל לפרש שם בירושלמי דמותר לכתחלה וצ"ל להירושלמי ע"כ כפירוש הפ"מ דבלא זה פירוש הק"ע אין לו שום שחר דהא הכא המדיר עצמו הוא שאומר קונם כמו שהעיר בעצמו בש"ק ומה שמפרש שאמר המסרב זה ודאי ליתא דהא מסיק שלא נתכון זה וקאי ע"ד המסרב והנודר האחר ורק הוא כפי' הפ"מ הכא דקאי על האוכל והעובר הוא מפרש סעודה אבל איסורא איכא אף על המודר לכ"ע כמבואר

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דאיכא איסור על המדיר והוא לוקה מהא דאיתא במס' נדרים ודף לז ע"א) לא ילמדנו מקרא דקטן כו' וכתב הר"ן ז"ל אע"פ דקיי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אפ"ה לא ספינן ליה איסורא בידים ומשלמדו מהנהו עכ"ל והנה לפי מאי שכתבו התוס' במס' פסחים (דף פח) ד"ה שה כו' וא"ת והאיך מאכילו שלא למנוייו והא אפילו קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לספות בידים אסור וי"ל דלא ילפינן מהתם אלא דומיא דלא תאכלנו דהתם נבלות וכדומה אבל הכא דאיכא חינוך מצוה שרי נמצא דבמקום מצוה שרי לספות בידים וא"כ מאי הוה האיסור שמלמדו הא הוה מצוה שמלמדו מקרא ובמקום מצוה שרי גם לספות בידים בשלמא הר"ן ז"ל לטעמיה אזיל דכתב לעיל ודף לו ע"א) שה לב"א ל"ד לעולם בכה"ד ומיהו כו' דמה"ת אין צריכין הקטנים להמנות בשה עם ב"ח אלא אוכלין ממנו אע"ג דלא נמנו עליו דא"ה נאכל אלא למנוייו ה"מ בראוין להמנות אבל הקטנים כו' לית לן בה עכ"ל. נמצא דלפ"ד ליתא קושית התוס' שם בפסחים וא"כ א"ל דחולק על התוס' וס"ל דאע"פ לדבר מצוה אסור לספות בידים מ"מ אנן פסקינן כדברי התוס' דמותר לדבר מצוה להאכיל בידים כמו שהביא המג"א וסי' שמג ס"ק ג) עיי"ש. א"כ יש ראיה מזה ע"כ לדעת רבינו דהאיסור הוא על המדיר וא"כ אסור ללמדו דהמדיר עובר. והנה מה שהקשה הר"ן ז"ל על רבינו מפ' יוצא דופן (דף מו) דאמר שם שהקדישו ואכלו אחדים לוקין אלמא שהמודר נמי לוקה. נ"ל לומר דל"ק מהתם דהא אמר כגון שהקדיש וכיון דנעשה הקדש ודאי לוקה הנהנה דאסור כהקדש לכ"ע אבל אם אסרו עליו רק בנדר אז המודר אינו לוקה ומה שהקשה הר"ן מסוגיא (דף לה) דככרי עליך כבר מיישב זה הלח"מ בפ"ה עפ"ד הרא"ש ז"ל דמעילה ל"מ בדבר המותר לו עיי"ש ודוק

פרק יא הלכה ח ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו כו' היתה מגורשת מספק לא יפר לה. נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתים. וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים וכיוצא בה אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה. היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין עכ"ל. והנה מה שכתב רבינו דאם היתה מחייבי לאוין ומ"ע הרי אלו מופרין הוא מפורש בספרי פ' מטות והובא בילקוט כן אישה יקימנו ואישה יפרנו מה ת"ל בכל הפרשה לרבות אלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט ממזרת לכותי ולחלל לרבות כולן עכ"ל. אלמא דהספרי ס"ל דמיפר הוא אם היא מחיי"ל וכן חייבי עשה וכן כתב בביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רלד) המקור מזה הספרי

אמנם הלח"מ הקשה עד"ר מהא דאיתא במס' יבמות (דף ע"ב) דזה וזה אינם מפירין נדריה דטעמיה מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמיה משה"כ הוא א"כ אפילו חיי"ל וח"ע נמי לא יהא מופרין כדי שתתגנה ויוציאנה דאיך אפשר שאנו כופין להוציא ואנו רוצים שלא תתגנה ותו בעלה הראשון דלא הוי רק מדרבנן דקנסוה דתצא מבעלה הראשון ואע"ג דא"ב אלא איסור דרבנן וכש"כ ח"ל וח"ע ואולי י"ל דמשה"כ קאמר רבינו הפר נדריה כלומר דבדיעבד המה מופרין אבל לכתחלה ודאי שלא יפר משום דאדרבא בעינן דתתגנה והה"ד לבעלה הראשון גבי האשה שהלך בעלה אם הפר מופר ולרבותא נקיט רבינו ז"ל איסורי לאוין וחייבי עשה וס"ל לרבינו דהך טעמא דתני הכא תתגנה לא סגי אלא לומר שלא להתיר ולהפר לכתחלה אבל שמה"ד תפסי קידושין