כתר המלך חלק ב רכג

דהירושלמי רק על תחלת המשנה התחיל והה"ד בכל המשנה דלא ילוה כו' בכולהו ס"ל דאינו אסור רק משום ויתור כדברי הר"ן ז"ל שם ועיין פ"מ שם שמפרש פ"א וא"כ לדברי הלח"מ גבי זה דהלואה נמי נאמר כן דכיון דכל עיקר הוא כויתור וע"כ נ"ל לישב קושית הלח"מ כן דהנה התוס' כתבו שם ד"ה בשלמא כו' ונראה להר"מ דרגילות הוא כשאדם משאיל לחבירו שחבירו משאיל לו יותר מש"ד כו' וא"כ א"ל דגם הר"ן ז"ל נמי ס"ל כן דלא בכל הנאות שוות דיש הנאה שאדם מלוה לחבירו וכדומה לו והוא עושה בחזרה לו ולהכי בהני איכא למיגזר אבל בהנאה גדולה ליכא למיחש דליכא למטעי שהוא מהנה ממנו ורק בהלואה ושאלה דהוא הנאה מועטת חיישינן דילמא יהנה הוא אבל בדריסת הרגל אם הוא ילך בחצרו של מודר דניחוש שמא המודר ילך כנגד זה בחצרו בדבר זה ל"ח רק בהלואה ושאלה אשר גומלין זה לזה אבל אם לזה יש הילוך ל"ח גם לחבירו שילך בחצירו כמבואר. והנה מה שחידש הלח"מ דויתור אינו אסור אלא מדרבנן כן כתב נמי בשיטה מקובצת בנדרים (דף מה) דכתב נמי כן ודוק ועיין פני יהושע במס' ב"ק (דף נא ע"ב) דכתב נמי כן עי"ש

פרק ח הלכה א מי שנדר או נשבע כו'. והנה הלח"מ כתב בגמ' יש שני גירסות האחד הוא ר"מ ואין חכמים מודים לו ואחד וחכמים מודים לו ורבינו גורס וחכמים מודים לו וכן כתב הרא"ש בפסקא דהאי גירסא עיקר דהסוגיא מוכחת כן עכ"ל. והנה הקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל פירש דזה דכתב דהסוגיא מוכחת היא מזה דפריך שם (דף סה) מת נולד הוא ומאי פריך לר"מ אימא הוא סבר כר"א דפותחין בנולד אלא ע"כ דחכמים מודים לו בזה ומשו"ה פריך מן חכמים על חכמים עכ"ל. ולא הבנתי דבריו מאי ראיה הוא מזה דפריך הגמ' נולד הוא הא ר"מ קאמר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד משמע דר"מ נמי ס"ל דלא כר"א דבנולד אין פותחין ורק אמר שיש דברים שאינם כנולד ואע"ג שיש סברא לומר שהם כנולד וא"נ דהוא ס"ל כר"א למאי צריך לחלק בין נולד לנולד אלא ודאי ס"ל דבנולד אין פותחין ורק יש דברים שאינם כנולד ומקשי שפיר הגמ' הא מת נולד גמור הוא ומתרץ נעשה כנולד ונ"ל כי כונת הרא"ש ז"ל הוא מזה דהנה התוס' מקשים שם ע"ז דמקשי על ר"י ל"ל למתני תרי זימני הא צריכא טובא דבהך פליגי רבנן ובהך לא פליגי ודחקו לתרץ דה"ל לאשמועינן התם כמו שהביא הלח"מ ומזה כתב הרא"ש דהסוגיא מוכחת דלא פליגא שפיר מקשה הגמרא לר' יוחנן כמבואר ודוק

פרק ט הלכה א בנדרים הלך אחר לשון ב"א כו' כיצד נדר או נשבע ושם ה' ב' או נשבע כו' והנה מבואר הוא דכה"כ דבנדרים הלך אחר לשון ב"א הה"ד בשבועה ולהכי אומר רבינו נדר או נשבע והוא לפי הכלל דנתן רבינו דנודר או נשבע שוה לכל דבר כו'. והנה קשה לי ע"ד הרא"ש ז"ל שכתב בפ"א דנדרים ה"י וז"ל ואע"ג דר' מאיר אית ליה מכלל לאו א"ש הן באיסורא ובנדרים הוא איסורא אור"ת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון דאמר שאוכל לך או אהנה לך ועי"ל כיון דבנדרים הלך אחר לשון ב"א דין של ממון אית ליה עכ"ל, והנה תירוץ ראשון שברא"ש זהו תירוץ נמי שכתב הר"ן ז"ל שם דבנדרים אוסר חפצא וכן כתבו התוס' בשבועות (דף לו ע"ב) דשני משבועות דהוא אוסר נפשיה וה"ל איסורא אבל לתירוץ זה דבנדרים הלך אחר לשון ב"א קשה דהא בשבועות ס"ל לר"מ דלא בעי תנאי כפול כמבואר להדיא במשנה (דף טו) שבועה כו' ובמס' שבועות (דף לו) והא בשבועה נמי אמרינן דהלך אחר לשון ב"א וצ"ע ועיין משל"מ לעיל בפ"ד מה' שבועות ה"א שכתב נמי לפשיטא התם דשבועה דמי לנדריה דהולכין אחר לשון ב"א וע"ד הרא"ש אלו לא העיר כלום

הלכה ג נשבע או נדר מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים ה"ז אסור בכל ואם אין דרכי לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכל כיוצא בו עכ"ל. וכתב הכ"מ ונ"ל שרבינו הכא סובר דמתניתין הכי מפרש הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי שדרך ב"א לקרות לכבוש וה"נ מפרשי נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא אתפרש כו' והלח"מ מקשה ע"ז מנ"ל לרבינו לפרש דברי המשנה הכי דלא נרמז כן ותירץ דרבינו ס"ל דהוא דברי ר' יהודה ואנן לא ס"ל כן עכ"ל. ולענ"ד קשה לי בין לדברי הכ"מ ובין להלח"מ מדברי הגמ' שם א"ל ראבר"א לרב אשי אמר כבוש בשלוק דצלי מאי דמליח היכן משמע ופירשו הר"ן והרא"ש דהבעיא אם דמי לאומר הכבוש או לאומר שאני טועם א"ל וא"כ משמע דעיקר הדבר תלוי באומר שאני טועם או הכבוש בה' הידיעה ומיבעיא ליה איזה דמי' ליה ולרבינו לפי פירוש הכ"מ תלוי רק במנהג של המקום איך היה כונתו ותקשה מאי מיבעיא ליה ולהלח"מ תקשה כיון דהני האמוראים דקמבעיא ודאי כר' יהודה ס"ל מ"ט אינו פוסק רבינו כוותייהו וצ"ע

הלכה ה כיצד נדר מן השומשמין כו' ורוב אנשי המקום כו' ה"ז אסור בשניהם ואינו לוקה כו' וכתב הלח"מ בנדרים (דף נג) כו' אמרו מ"ד ניזול בחר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא ע"כ וא"ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רוב באיסורא הכא אמאי לא ונ"ל דאם לא היה אפשר לפרש כו' עכ"ל

ונ"ל ליישב עפ"י מאי שכתב הרמב"ן ז"ל והר"ן במס' קדושין (דף נב) דלהכי חוששין למיעוטא אף היכא שהרוב מסבלי והדר מקדשי משום דלא אזלינן בחר רובא רק בדבר טבע העולם שאין עשוי להשתנות אבל בדבר שתלוי במנהג שעשוי להשתנות אמרינן שזה נוהג כמותן וא"כ ה"נ א"ל דהאי גברא נמי סבר על שמן שומשמין והוא נמי נהיג בזה כהאי מיעוטא דקרי לשמן שומשמין שמן סתמא ולהכי אומר הכא כמו התם דחוששין לחומרא כמו שם בהל' קדושין ודוק

הלכה ו כל דבר שדרך שליח באותו מקום להמלך כו' כיצד מקום שדרכן אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר סתם כו' ה"ז מותר בבשר דגים כו' וכתב הכ"מ ולענין עופות כתב הר"ן ז"ל דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שלית דומיא דדגים ותמה על רבינו שחולק ביניהם כו'. וכתב הלח"מ גם בזה ד"ר קשה דבגמ' משוי בשר עופות לבשר דגים ורבינו חילק ביניהם כו' ול"נ דלרבינו ק"ל שאמר שם מ"ש בשר עוף לת"ק בעבד שלית דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד דמאי קשה הא טובא איכא לחלק לענין בב"ח בשר עוף מקרי בשר ובשר דגים ל"מ בשר ולכן מפרש רבינו דקושית הגמ' קאי משום דבעי לומר דדברי הת"ק אתיא כריה"ג דס"ל דבשר עוף מותר לאכלו בחלב ולהכי מקשה הגמ' אבל לדידן דקיי"ל כרע"ק ובשר עוף בחלב אסור ליכא קושיא כלל דב"ע בין מימלך או ל"מ כשנדר מן הבשר אסור משום דמקרי בשר לענין בב"ת ולהכי פוסק רבינו דבכ"ג אסור משום דסוגיא דהנודר מן הירק כריה"ג אתיא ודלא כהלכתא עכ"ל

ולענ"ד תמוה הוא דברי הלח"מ דהוא נגד הסוגיא דמסכת חולין (דף קז ע"א) דאמר שם הא עוף אסור מה"ת כמאן דלא כרע"ק כו' אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתיין לרע"ק דאמר כל מילי דמימליך עליה שלית ב"מ הוא דתניא הנודר מן הירק מותר בדלועין ורע"ק אוסר רישא רבנן וסיפא רע"ק כו' ואם כדברי הלח"מ הא הכא ס"ל להאי סוגיא דבשר עוף מה"ת אסור לבשל בחלב וא"כ אף לת"ק דלא ס"ל להאי דמימליך שלית אסור כדברי רבינו דאסור עוף וא"כ אף אי לא כרע"ק נמי אסור וצ"ע וצ"ל כתירוץ של הכ"מ ודוק

הלכה ז הנודר מן המבושל כו'. וכתב הלחם משנה עור אמרו במשנה ובדלעת הרמוצה ופירש רש"י