כתר המלך חלק ב רכא

האבדה אסור על המחזיר מותר ליקח שבר וכן כתב שם הר"ן (בדף לד) וז"ל בד"ה תנן ונ"ל דה"ק כו' ה"נ במקום שנותנין עליה שכר דהיינו דבטלו מן הסלע אע"ג דיהיב ליה כו' ההוא אגרא למחזיר לא מתהני מחזיר מניה דבעל האבידה כלל שאותו שכר כבר היה מצוי בידו וכיון שכן אמאי תפול הנאה להקדש הא מצי בה"א למיתביה למתזור כו' עכ"ל והנה הטור והש"ע פסקו (בסי' רכא) כרבינו דאסור לו ליטול שכר

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דלקמן (דף לח ע"ב) איתא במשנה המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומוקי שמואל להאי משנה כשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה כו' ופרשו המפרשים דא"נ דאינו נוטל שכר נמצא מהנה אותו וכתב הש"ך ביו"ד (סי' רכא ס"ד) דהכא בשכר שרי ובחנם רק אסור וקשה לי אמאי משנה משנה זו מן המשנה הראשונה ונימא נמי הכא כן נכנס לבקרו כו' ובמקום שנוטל עליו שכר תפול הנאה להקדש ואז שרי אפילו יושב דשכר זה נוטל ההקדש והוא לא נהנה מזה אלא ע"כ צ"ל כן דהתם גבי מחזיר אבידה יש אופן אשר השכר זה אי אפשר ליטול ומוכרת הוא ליפול להקדש היינו היכא שאסרו הנאתן זא"ז דהתם אם יטול נמצא נהנה לא יטול נמצא מהנה ואין עצה אחרת בלתי שתפול הנאה להקדש אבל הכא אם נכסי חולה אסורין על המבקר נמי מ"מ כיון דשמואל ס"ל דמן חיותא לא אדריה וא"כ לפי המסקנא דס"ל דאפילו יושב שרי וא"כ כיון דאמרינן דמן חיותא לא אדריה וא"כ במקום שנוטלין שכר שרי אף ליטול שכר דבשעה שהדירו לא היתה כוונתו אם יחלה דלא יהנה ממנו וכהיכא דשרי לישב בביתו אף שהוא נהנה בישיבתו כן שרי ליטול שכר דמזה לא אדריה וא"כ לא צריך לפול להקדש ולהכי לא קאמר הכא רק אבל לא יושב והיינו אם לא יטול שכר אבל אם נוטל שכר שרי אבל התם איכא גוונא דלא שרי ליטול שכר ולהחזיקו לעצמו לבלי ליטול נמי לא יכול ולהכי מוכרת ליפול להקדש אבל א"נ כדעת הר"ן דגם התם נמי שרי ליטול שכר המחזיר אם אסר נכסי בעל האבידה נימא נמי התם במשנה כמו הכא אלא ודאי כדעת רבינו דאסור לו ליטול ומתחלה שרוצה הגמ' לומר דאם נכסי החולה אסורין על המבקר אסור לישב ה"מ לאקשויי נימא מתניתין כי התם אלא עדיפא מקשה ולפי המסקנא דלשמואל שרי ניחא דלא אדריה מן חיותא כמבואר

והנה כן תקשה גם במשנה ראשונה דאמר שם לא ילמדנו מקרא אבל מלמדו מדרש ואמרינן שם אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש מ"פ הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל על המדרש לא שרי למשקל וה"נ הפירוש כן דאם לא נוטל השכר נמצא מהנה דמלמדו בחנם נמי נימא כן תפול השכר להקדש והתם גם כן איכא גוונא דמוכרת לאוקמי ולומר דתפול השכר להקדש אי נכסי תלמיד אסור על הרב אסור ליטול השכר ובלא שכר אסור שמהנהו ונימא נמי יפול השכר להקדש והוא כמו שכתב הט"ז ביו"ד (סי' רכא ס"ק מד) נ"ל דנודר הנאה מחבירו אסור לו ליתן לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכר אותו וה"נ ודאי אסור ליתן שכרו עבור הלימוד דנהנה מזה

אמנם זה ניחא דהנה מצאתי בס' שיטה מקובצת על נדרים שכתב וז"ל ק"ל דא"כ ליתני מלמדו כו' ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש וכדקתני גבי מחזיר אבדתו וי"ל דאגב אורמיה קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי ליטול על המדרש לא שרי למשקל נמצא דהתם ניחא דאצטריך לאשמועינן דאסור ליטול שכר על מצוה וא"כ הכא גבי בקור חולים דעומד שרי לא צריך לאשמועינן דגם זה נדע מהאי קרא מה אני בחנם אף אתה בחנם כמו שכתב השיטה מקו' הכא ורק צ"ל מבקרו ובמקום שנוטל שכר היינו בישיבה דנדע זאת מסברא דשרי דתפול שכר להקדש אלא ודאי כמו שבארנו דרק התם שייך זה דתפול שכר ולא בהני משניות כמבואר

והנה לפי מה שבארנו דכיון דמן חיותא לא אדריה שרי אפילו ליטול שכר כיון דבחנם אינו מרפאהו ע"ז לא אדריה. נ"ל לפרש בזה דברי רש"י ז"ל (דף מא ע"ב) דאומר רפואת נפש גופו שאם חלה המדיר מותר למודר לרפאותו כדאמרינן לעיל דלא אדריה מן חיותא רפואת ממון בהמתו שאם חלתה בהמתו אסור לרפאותה משום דקמהני ליה כו' והנה הר"ן והרא"ש ז"ל מפרשי ליה הכא דאומר רפואת נפש גופו דמיירי בנכסי הרופא אסורין על החולה ושפיר מותר גופו דהוה מצוה אבל לא בהמתו אבל רש"י ז"ל שפירש דהמדיר חולה נמצא דנכסי החולה אסור על הרופא ואיך שייך בזה הנאה מה שמרפאהו ואיך אומר ע"ז דמן חיותא לא אדריה אלא ודאי מיירי שנוטל שכר מזה ולהכי שרי ליטול שכר דמן חיותא לא אדריה אבל בהמתו אסור אם נוטל שכר

ועוד יש לפרש דברי רש"י ז"ל כמו דמפרשי התוס' שם בשם י"א וז"ל רפואת נפש גופו דמיירי כשנכסי חולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו דמן חיותא לא אדריה אבל לא רפואת בהמתו דמהני בדריסת הרגל. וא"ל דגם רש"י ז"ל יפרש כן אבל מ"מ קשה בין לפירושו ובין לפירוש הי"א שבתוס' מאי מסיק שם אבל אומר לה סם פלוני יפה כו' באיזה אופן קמיירי אם הולך לביתו ואסור משום דריסת הרגל א"כ אף אם רק אמר לה אסור אבל אם מיירי שאינו בביתו ורק בשוק אומר וא"כ אף לעשות לה רפואה שרי אע"כ מיירי שנכסי הרופא אסור על החולה ולהכי גבי בהמתו אסור ורק אמירה דלא חשיב הנאה שרי וצ"ע. וע"כ נ"ל לומר דט"ס יש בדברי רש"י ז"ל אלו וצריך להיות הכא שתי נקודות אחרי מלת שאם חלה וכן צ"ל שאם חלה ופירש המודר אם המדיר מותר למודר לרפאותו ופירש הוא הכל כשנכסי הרופא המדיר אסורין על החולה המודר ואומר דהמדיר מותר לרפאות להמודר כדברי הר"ן והרא"ש ז"ל ודוק

שם בלח"מ ד"ה שנים כו' וק"ל כיון דפוסק רבינו דבין בשנכסי בעל אבידה כו' א"כ לא חייש לפרוטה דרב יוסף כו' משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וא"כ היאך פוסק פי"ג מה"ג דשומר אבידה הוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף דה"ט דעשאו רב יוסף שומר שכיר משום פרוטה דרב יוסף וי"ל דהך פרוטה דהכא הוה בשעה שמוליך הפרוטה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה וכדפירש שם הרא"ש ז"ל לא שכיח דאתא עניא אבל כל אשר האבדה בביתו דהוה זמן רב שכיח דיבוא עני כ"פ והוא נפטר מן הפרוטה ולהכי חשיב כש"ש עכ"ל. ודבריו דחוקים בודאי דגם במחזיר האבידה המודר מי לא שרי ליה לעכב האבדה בביתו אם המדיר אינו בביתו באותו זמן שיכול להחזירו בודאי שרי זה. אך באמת לא קשה מידי קושיתם דהא הר"ן ז"ל כתב שם (דף לג) פרוטה דרב יוסף לא שכיח שיבוא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מתהדר משום דמתהני מידי דבכה"ג כיון דלא שכיח לא הוה בכלל איסורי הנאה ומיהו כיון דאפשר דאתי עני ומתהני מניה שומר שכיר הוא עליה וחייב בגנבה ואבדה עכ"ל וכן שם הריטב"א ז"ל בה' נדרים עשה חילוק בדבר זה דאי שכיח עקרינן מצות השבת אבדה משום זה אבל כיון דלא שכיח לא עקרינן המצוה ומ"מ שומר שכיר הוה הכא אלמא דלא תליא בזה ושפיר פוסק רבינו תרווייהו ודוק

הלכה כ ואסורין בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובה"כ והתיבה והספרים עכ"ל. והנה הר"ן ז"ל כתב במשנה ואסורים, בדברים של אותה העיר שהם דרים בה מפני שאין לאנשי העיר אחרת חלק בהם שהם יכולים למכור זטה"ע במעמד אנשי העיר וה"ל כשותפין שאסורין זע"ז עכ"ל. והנה קשה לי דלפי טעם זה לא הוה ליה לאסור רק בבהכ"נ ורחובה ותיבה של אנשי הכפרים כמו שאומר שם במגילה (דף כו ע"א) אבל בהכ"נ וש"ד של, כרכין קיי"ל דאין יכולין למכור דאמרינן התם כיון דמעלמא אתי