כתר המלך חלק ב רכ

מצינו משניות הרבה דסברי כן ואינו חשש על הברייתא אף א"נ דפליגי ע"ז

ולפ"ז ניחא נמי דברי הי"א שמביא התוס' לקמן (דף מא ע"ב) דמפרשי אלא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו ומפרשי כן דמיירי שנכסי החולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו כו' אבל לא רפואת בהמתו דמהנהו מדריסת הרגל כו' והקשו התוס' דמצי לאפלוגי טפי בין רפואת גופו לבנו ולא לחלק בין גופו לבהמתו ולפ"ד ניחא דהי"א נמי סברי כן דרפואת גופו שרי לאו משום דלא אדרי מתיותא לבד אלא גם הטעם דדריסת הרגל בזה לא נאסר דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפילו יש שם רופא אחר שרי נמי לרפאותו דלא מן כל אדם זוכה להתרפאות כדברי הירושלמי שם וא"כ הוה מצוה ואף בנו שרי לרפאות ורק בהמתו אסור כשיש שם רופא אתר כמו שמפרש הר"ן שם ד"ה אלא ולהכי שפיר המשנה לא מחלק רק בין גופו לבהמתו אבל בנו שרי ודאי כמבואר. ורבינו מפרש לה המשנה לענין אי נכסי רופא אסור על התולה אבל אי נכסי תולה אסורין על הרופא לא הביא כלל דזה שרי שפיר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא איסור דריסת הרגל בזה כמבואר ועיין לקמן בפ"ז מה שנבאר. וכ"ז הוא רק א"נ דלא כדעת הרז"ה ז"ל במס' ר"ה ואמרינן דאף במצות דרבנן נמי מצות לאו ליהנות ניתנו כמו שהביאו המפרשים ראיה ממס' עירובין (דף לא) דהתם הוי המצוה דרבנן וכמו שהביא הט"א בר"ה (דף כח) וא"כ ה"נ אף דבק"ת הוי רק עשה של דברי סופרים כמו שאמר שם במס' נדרים רמז לבק"מ מה"ת ולא הוי עשה גמורה ואמרינן בזה מצות לאו לה"נ וכן צ"ל דס"ל דמותר למודר הנאה ליהנות ממצוה אף לכתחלה כמו שפוסק רבינו לגבי המודר הנאה משופר מותר לתקוע לכתחלה אפילו הוא בעצמו וכמו שהביא הש"ך ביו"ד (סי' רכא ס"ק נט) ולהכי שפיר שרי אף לכתחלה הכא כמבואר. וכ"ז לישב דעת רבינו בזה אבל להפוסקים דהביאו דין זה ס"ל אף דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הכא בישיבה הוי הנאה הנאת צל של בית כמו שכתבו התוס' בר"ה וכמו שמישב הנוב"י דברי התוס' ולהכי אסור בישיבה ורק שואלו בשוק כמבואר

ועוד נ"ל לחדש ולומר לדעת הפוסקים דכ"ז דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הוא רק במצוה שלא יכול ליפטר ממנה אבל גבי בק"ת דהוא משום גמ"ת אם החולה מוחל לו ואינו רוצה שיבוא אינו מחויב לבוא וא"כ אמרינן בזה כדאמרינן במס' כתובות (דף מא) דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וה"נ ימחול לו התולה אשר אסר לו נכסיו ומוכרח הוא למחול כדי שלא יעבור על האיסור ואין לדחות מהגמ' דעירובין (דף לא) דמניח העירוב לילך לבית האבל או לבית המשתה והא גם זה יכול למחול ואעפ"כ אמרינן בזה נמי מצות לאו לה"נ שאני החם דל"ל לומר להאבל או להחתן למחול הלא יכול ליתן העירוב שלא באיסורי הנאה ולבוא אצלו מ"מ אי עבר ונתן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל, הכא דאי אפשר כ"א באיסור אמרינן דימחול כדי שלא יעבור על האיסור כמבואר

והנה כ"ז הוא ודאי דאין חילוק בין שבועה לנדר וכי היכא דקיי"ל בנדר דנכנס לבקרו עומד הה"ד נמי בשבועה וכמו שראינו בזה להפוסקים שלא חילקו בין נדר לשבועה. והנה בירושלמי ריש נדרים איתא אי מפני דרכי שלום אפילו בשבועות נמי יהא מותר ותנינן נדרים אסור ושבועות מותר ומפרש לה הק"ע דאפכא גרסינן בנדרים מותר ושבועות אסור וכתב הק"ע אך קשה לי למה יהא אסור בשבועה הא תנן לקמן פ"ד דאין השבועה חלה ע"ד מצוה וצ"ע עכ"ל

ולענ"ד לא קשה, מידי דהא כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף ת) ד"ה הא קמ"ל וכן במס' שבועות פ"ג דכל מידי דאתי רק מדרשא אע"פ שהוא מה"ת כיון דלא כתיב מפורש בהדיא תל עליו שבועה ואם כן ה"נ מצות בק"ת אינו מפורש בהדיא ושפיר חייל שבועה עליו ועוד בל"ז הא קיי"ל דבכולל חל שבועה ע"ד מצוה וכמבואר בתוס' שבועות (דף כה) ובדברי הרי"ף שם בשם הירושלמי ובש"ע יו"ד (סי' רלו ורלח) וא"כ ה"נ אם נשבע שלא יבקר חולה שפיר א"ל דלא חלה אבל הכא הא הוא נשבע שלא ליהנות מחבירו וא"כ אי חלה אי מבקרהו תל ע"ז השבועה כמו דחייל על שאר הנאות וכן מצאתי מפורש בדברי הריטב"א במס' נדרים (דף לט) דברי המתחיל נכנס לבקרו כו' ואינו רשאי לכנוס שם ואפילו לעשות מצוה ואפילו בשבועה שאינה תלה לבטל המצוה בכה"ג חיילי דהא הוי בכלל כו' וכמו שנשבע שלא לאכול מצה וכש"כ בנדרים שחלין ע"ד מצוה אפילו בפרט עכ"ל והוא כמו שבארנו וכוונת הריטב"א ז"ל על מצוה שכתב שלא לאכול מצה הוא כשנשבע שלא לאכול מצה כל השנה דמיקרי שבועה חלה ע"ז וא"כ לא קשה כלל קושית הק"ע ודברי הירושלמי יפרשו הפוסקים כמו שפירש הפני משה שם בפ"א דמפרש לשון בתמיה ופשטות הבעיא דר"א היא וגם בשבועות מותר. והנה מה שמפרש הפ"מ בפ"ש הוא תמוה שכתב וז"ל א"כ י"ל כו' דאדתנן אפילו מצוה דאורייתא שבועות מותר ואפילו במה שבנדרים אסור מכש"כ במה שהתירו חכמים מפני דרכי שלום אפילו בנדר ולא ידעתי מהו הכש"כ אדרבא על מצוה דאורייתא לא חייל שבועה עליה אבל כיון שהוא רק מדרבנן מפני דרכי שלום שפיר חלה השבועה כמו שבארנו וצ"ל כפירוש הראשון של הפ"מ אבל זה ברור דשוה נדרים לשבועות לענין בקור חולים ודוק

הלכה יב ואסור לראובן לאכול מפירות כו' אבל לא יכנס לשדה אע"פ שהקרקע הפקר גזירה שמא ישהה שמה אחר שיאכל עכ"ל. והנה בגמ' דנדרים (דף מב) איתא בזה פלוגתא דעולא ורשב"א דעולא מתרץ לה בעומדין על הגבולין ורשב"א מתרץ לה גזירה שמא ישהה ופוסק כרשב"א וכתב הכ"מ וצריך טעם למה פוסק כן דהא מירי דרבנן ולקולא וי"ל משום דבמתניתין סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה משמע עכ"ל. והנה זהו דוחק דרבינו מדייק מן המשנה יותר מאשר ידע עולא ולעולא ניחא בעומדין על הגבולין ול"נ דרבינו סומך על הירושלמי שם בנדרים אומר סתמא דירושלמי מי על המשנה אינו יורד ויורד כרשב"א שלא ישהה אלמא דסתמא דירושלמי נמי ס"ל כרשב"א שמא ישהה ולא כעולא ולהכי פוסק כותיה

אך לפ"ז הא תקשה הא לעיל בה' ת' כתב חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו ובמקום שנוטל שכר מי שישב עם החולה לא ישב כו' וכן כתב הטור ובסי' רכא) וכתב שם הב"י אף לפי האב"א (דף לט) דגזרינן שמא ישהה אז אפילו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה אסור וכן פוסק הר"ן ז"ל מ"מ הרמב"ם והטור לא חיישי להני שינויי עכ"ל. וא"כ תקשה אי רבינו סומך בזה על הירושלמי א"כ ה"ל למיפסק כן דהא הכא אמר הירושלמי גבי המודר כו' נכנס לבקרו עומד אבל לא ישב רשב"י אומר שלא ישהה ופירש הפ"מ כמו בגמ' דידן להאב"א אף במקום שאין נוטלין שכר שמא ישהה הרבה בישיבה וא"כ לרבינו דס"ל כן גבי שבועות ה"ל הכא נמי לפסוק כן ועל הטור לא קשה דאולי גם הוא יפסוק הכא גם בשבועות כעולא דרק בעומדין על הגבולין אבל על רבינו תקשה לכאורה דפוסק התם כרשב"א וצ"ל דלרבינו ספוקי מספקא ליה אי פסקינן כעולא דהוא נאמר תחלה בגמ' וגם הוא מרי דגמ' טפי כמו שכתב הש"א (סי' צ) לגבי רב אשי ורב מתנא עי"ש אי כרשב"א דהירושלמי מסייע ליה ולהכי גבי שבועות פוסק רבינו לחומרא אבל הכא אי פסקינן לחומרא איכא ביטול מצוה של בק"ת פוסק לקולא כיון דאולי הלכה כעולא והספק הוא דרבנן שמא ישהה ולהכי פוסק במקום שאין נוטלין שכר לא גזרינן ודוק

פרק ז הלכה א שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן ע"ח כו' בין כו' ה"א מותרין להחזיר אבדה זל"ז מפני שהוא מצוה ובמקום שנוטל שכר המחזיר את האבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה לא יטול שכר נמצא מהנה עכ"ל. והנה הר"ן והנמ"י ז"ל חולקים על רבינו ע"ז וס"ל דאם נכסי בעל