כתר המלך חלק ב ריט

נדרים ובהל' נדרים עכ"ל. והנה מה שכתב בנדרים ובהל' נדרים לא נמצא רק זה הדין דלא ילעוס חטין המובא בגמ' ודין דלא יחמם את ידיו המובא בירושלמי וכן הובא להלכה בטור וש"ע יו"ד אבל המג"א הא כתב דבריו לדעת רבינו ז"ל ורבינו הרמב"ם ז"ל הא לא הביא תרווייהו לא הא דלא ילעוס ולא הא דלא יחמם משום דס"ל דשלא כד"ה שרי בנדרים כמבואר

והנה מה דקשה לכאורה ע"ד המח"א שבארנו מה שכתב בה' עירובין דרבינו ס"ל דנודר מן המאכל מערב משום דס"ל דשרי שלא כד"ה מסוגיא דפסחים (דף כג ע"א) דמקשה והרי נזיר ותנן מערבין לנזיר ביין ומאי קושיא דלמא נזיר אסור בהנאה ומערבין משום דזהו נחשב שלא כד"ה גם זה י"ל דס"ל להסוגיא כהלישנא דפסחים דשלא כד"ה אסור מה"ת ואז אסור אפילו בנזיר וא"כ האיך מערבין לכתחלה כמבואר ודוק

הלכה ה היה שמעון כהן הרי הוא מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלותי שמים הן ואינם שלוחים של בעל הקרבן עכ"ל. וכתב הלחם משנה צ"ע בפ"ק דקדושין (דף כג) ע"כ וכתב המגיה לא ידעתי מאי דוחקיה דהכי איתא התם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ואי יש מקום לעיין הלא בנדרים (דף לה) דמשמע דהוא פשיטא לה ושם הוא בעיא דלא תפשטא וכבר עמד ע"ז התוס' במס' קדושין (דף כג). ונ"ל לומר דכונת הלח"מ כן הוא דהנה התוס' שם במס' קדושין כתבו שם שני תירוצים ובתירוץ השני כתבו וז"ל א"כ י"ל דהתם הכי קמבעיא ליה אי כהנים שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ול"ד שלותי דידן כלל א"ד הוה נמי שלוחי דידן ונפ"מ שאם היה כהן מקריב שלא לדעת בעלים אם הוא שלוחי דרחמנא נינהו הוה קרבן כשר ואי שלוחי דידן דוקא אינו כשר כגון שהקריב שלא מדעת בעלים עכ"ל. וכתב המהרש"א שם וכן כתבו התוס' במס' יומא (דף יט) ד"ה מי והתם בנדרים ודאי לענין מודר הנאה קמבעיא ליה כדאמר התם בהדיא וא"נ דשלוחי דרחמנא נמי נינהו כיון דשלוחי דידן נמי הם אסור במודר הנאה ולא קמבעיא ליה להתיר במודר אלא א"א שד"ר דוקא הם אלא דר"פ דהכא לא נמי לענין מודר הנאה אלא לענין מקריב שלא לדעת בעלים דלמאי דקאמר שד"ר נינהו כשר שלא לדעת בעלים כו' עכ"ל. נמצא דזה הבעיא נשאר דלא איפשטא ואי הוה רק שלותי דרחמנא או גם שלוחי לידן דלא פשטינן שם במס' קדושין רק דהוי נמי שד"ר וא"כ התם במודר הנאה לאסור להקריב קרבנותיו ה"ל למיפסק לחומרא ככל ספק דאורייתא דלמא המה נמי שלוחי דידן ומ"ט פוסק רבינו דמותר ואינם שלותי בעל הקרבן כלל דהא לא פשיט וזהו כונת הלח"מ בצ"ע שם במס' קדושין וצ"ל ע"כ דרבינו ס"ל כתירוץ הראשון שרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא אבל מגמ' איפשט שפיר ודוק

הלכה ח חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו כו' לא ישב כו' ומותר לו לרפאותו בידו שזו מצוה היא עכ"ל. וכתב הלח"מ יש תימא על רבינו האיך לא הזכיר שנכסי חולה אסורין על המבקר מדינא דעולא דהזכיר שם והב"י (בסי' רכא) רצה לתקן ולא תיקן דמ"מ צ"ע דה"ל לרבינו להזכיר זה הדין והיינו הברייתא תלה הוא נכנס תלה בני שואלו בשוק וצ"ע עכ"ל

ונ"ל לענ"ד ליישב דעת רבינו כן דהנה הר"ן ז"ל כתב שם (בדף לט) ואי בשנכסי תולה אסורין על המבקר אפילו עומד לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא כו'. והנה משמע מדברי הר"ן ז"ל דהאיסור הוא משום הישיבה שם והדריסת הרגל בזה הוא הנאה ודבריו מסכימים עם דברי התוס' במס' ר"ה (דף כח ע"א) ד"ה המודר שם באה"ד וז"ל אם לא משום דגבי סוכה אף בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר כו' וס"ל דבישיבה מיקרי ליה הנאה אף דהוא במצוה ומה שתמה המחנה אפרים ושארי המפרשים על התוס' אלו מסוגיא דנדרים (דף טז) דאמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלמא דישיבת סוכה לא מיקרי הנאה דאל"כ אסור כמו לטבול במעין בימות החמה. כבר מתרץ דברי התוס' הנוב"י מה"ת ח' או"ח וסי' קלג) לחלק דהכא באומר קונם שלא אהנה ממצוה כונתו על הנאת מצוה וע"ז שפיר הקשה רבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ועל הנאת הצל לא היה כונת הנודר עיי"ש

אמנם הר"ן ז"ל לעיל לא ס"ל כן דז"ל שם (דף עז ע"ב) וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה הא מצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תרצו בתוס' דמ"מ כיון שאסור ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בו הנאה חל. ולפ"ז אמר קונם זריקת צרור עלי כו' ומיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם ישיבת סוכה עלי ישב בסוכה ישיבה של מצוה כו' עכ"ל. נמצא דלפ"ז דס"ל דאף ישיבה לא נאסר היכא שאוסר רק הנאת סוכה ולא ישיבה וא"כ ה"נ אם אוסר הנאת נכסי חבירו אם הוא נהנה במצוה בישיבה לית לן בה. והנה הנמוקי יוסף כתב הכא בהל' נדרים ואפילו עומד שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא שהרי נדרים חלין ע"ד מצוה שאם אסר עליו לולב אסור ליטול לולב של מצוה עכ"ל

והנה ודאי לפי דברי הר"ן שהבאתי ליתא דברי הנמ"י דרק אי אמר קונם נטילת לולב עלי אסור ליטול דנדרים חלין ע"ד מצוה אבל אם אמר קונם לולב עלי מותר ליטול כמבואר בר"ה (דף כח) שם המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וא"כ ה"נ א"נ דישיבה לא מיקרי הנאה כדברי הר"ן לעיל גבי סוכה ולא דמי למעין בימות החמה דמתהני מניה אבל ישיבה לא הוי הנאה וא"כ גם הכא לשתרי לבקר מטעם זה דמצות לאו ליהנות ניתנו. וע"כ נ"ל דס"ל לרבינו דכל הסוגיא שם בנדרים דמוקי ליה עולא היכא דנכסי חולה אסורין על המבקר וכן הברייתא דאסור לבקר בנו חולה ס"ל כרב יהודה שם בר"ה דס"ל מצות ליהנות ניתנו וכן ס"ל לאביי התם וס"ל דבשופר של עולה לא יתקע כו' ונפרש בעולה וכן הברייתא ס"ל כן וכמו דמוקי הגמ' בעירובין (דף לא) בפלוגתא דתנאי אם מצות ליהנות ניתנו ולהכי שפיר ס"ל דאי נכסי חולה אסורין על המבקר שרי רק מטעם דמן חיותא לא אדרי ולהכי בבנו שואלו בשוק ואסור לכנוס לביתו אבל רבינו דס"ל לעיל בהל' שופר בפ"א שם דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ שרי לכנוס לבקר ושם שרי אף לישב ואי בנו חולה שרי מטעם זה

ונ"ל דבזה מיושב שם הסוגיא דאמר שם אמר רבא שמואל מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב ש"מ דנכסי מבקר אסורין על החולה והנה הא עולא מתרץ לה דלהכי יושב אינו רשאי דאפשר בעמידה ורבא אומר דלפ"ז ליתא תירוץ זה כמו שפירש רש"י ז"ל דקסבר שנויא דחיקא הוא וא"כ ה"ל לרבא רק לחדש ולומר דליתא תירוץ עולא דאף יושב שרי דלא אדרי מחיותא אף מזה ולמה מאריך המאמר מתניתין קשיתא אלא ודאי דרבא אזיל לשיטתו דהוא ס"ל דמצות לאו להנות ניתנו שם בר"ה ושרי לכ"ע אף בישיבה היכא דנכסי חולה אסורין על המבקר וזהו שאמר מאי איריא דתני עומד כיון דנכסי תולה אסורין אז יושב נמי שרי לבד טעם דעולא דאפשר בישיבה משום דלא אדריה ורק מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ שרי בכ"ג אף בישיבה וא"כ מוקי לה ע"כ שנכסי מבקר אסורין על החולה ומהברייתא דס"ל דתלה בנו שואלו בשוק לא קשה ע"ז דס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו חדא דהא מצינו תנאי שם במס' עירובין (דף לא) דס"ל דלאו ליהנות ניתנו ועוד האיכא משנה במס', מעילה (דף יד) ערבה לא נהנין ראבר"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנותנין בלולביהן ופירשו שם התוס' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובס' טורי אבן בר"ה שם הביא ראיה ממשנה זו למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו וכן הכא בנדרים המשנה דאמרה מלמדו הלכות ואגדות דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף שמהנהו וא"כ הא