כתר המלך חלק ב ריח

כמו נדרים דהוה דבר שיש לו מתירין כמבואר בגמרא דנדרים (דף נט) שם

והנה הלח"מ הקשה ע"ד רבינו כן וז"ל גם אני תמה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"ח מהל' מ"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין וכמו שכתב שם בהדיא דהדמים מותרים כו' א"כ כיון דהתם החליפין מותרין למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק רבינו ז"ל דלא יהנה הא בגמ' מדמי האיסורין להדדי דמדמי ערלה לנדר וכיון דבשאר איסורי הנאה אית ליה דמותר הה"ד בנדרו כו' עכ"ל

ונ"ל ליישב דברי רבינו כן עפ"י מאי שכתב הריטב"א ז"ל שם על הרמב"ן במס' נדרים ס"פ הנודר מן הירק וז"ל ומסתברא דהכי פירושו דאיהו סבר דכי היכא דמיבעיא ליה בחילופי א"ה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה וכה"כ דאיסורי הנאה נינהו ולא תפסי דמיהן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ושני ליה דשא"ה בהנאה לכ"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אין דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחלה דהא שעתא מתהני מניה אבל אי עבד עבד וכי מתהני לא מניה מתהני וכמו שפרשו עליה בירושלמי אבל הכא באיסורי הנאה של קונם שהוא אסרן עליו והן מותרין לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורין אימא לך דכל דאסור בהם אסור בחליפין ודמיהן כשם שאסור בגדוליהן ובעיין לא אפשטא ולחומרא נקטינן עכ"ל, נמצא דהריטב"א ז"ל מחלק שפיר בין שאר איסורי הנאה דאין להם דמים והוה הכסף מחנה או מלוה ולהכי שרי הדמים שהחליפו אבל הכא כיון שמותרים לכל העולם ורק אסור להמחליף שפיר אמר דאסור ומה שהביא הריטב"א בשם הירושלמי הוא מן הירושלמי דאיתא בפ"ב דמס' קדושין סה"ח מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר"ח בשם ר"ז בשאין דמיהן ומפרשי שם המפרשים היינו שאין דמיהן נתפסין ומסיק אר"ת ז"א שמקדשין בגזילה והוה המעות גזל בידו ומ"מ מקדשין והיא מקודשת ועיין במשל"מ לעיל בפ"ה מהל' אשות ומן הירושלמי הזה הוא דברי הריטב"א דכתב דבא"ה דאין דמיהן נתפסין ושני מנודר דאסור וכן ס"ל לרבינו כדברי הריטב"א עפ"י הירושלמי לחלק בין א"ה לנודר והתם פסק דהדמים מותרין והכא אסורין ודוק

פרקו הלכה א האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי ה"ז הנאסר לא ישאל כו'. והלה שם בנדרים בסוגיא (דף לג ע"א) אמרינן אמר רשב"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו כו' וכתב הר"ן שם דזה נשאר לפי המסקנא דהיכא דאמר הנאת מאכלך עלי אסור ללעוס חטין ע"מ והביא הכא ה הכ"מ וכן איפסק להלכה בטור וש"ע יו"ד (סי' רכא) וא"כ תקשה על רבינו מ"ט השמיטו ולא הביא זה

ונ"ל ליישב כן דהנה זה דאסרינן ללעוס חיטין ע"ג מכתו הוא שלא כדרך הנאתו וכן כתב המג"א בה' פסת (סי' תסו) על המשנה דלא ילעוס חיטין ויניח ע"ג מכתו בפסח וכתב דהאיסור הוא משום בל יראה שעובר וכן מצאתי שמה בפ"ו מהל' תו"מ בדברי הר"ר מנות ז"ל שכתב וז"ל ולא ילעוס אדם חטין על מכתו כלומר לא יכניס אדם חטין בפיו מפני שמחמיצות ברוק ובפיו ולא משום דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דהא כל מידי דלא כדרך הנאתו קעביד שרי אפילו היכא דלית בהו סכנה כדאמרינן דהוי שייף לברתא כו' אלא מפני שהן מחמיצות קודם שיהנה מהם ואשתכח דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה אבל במקום דאיכא סכנה מותר כו'

והנה צריך לבאר דבריו דאמר הכא אשתכח היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה מה עשה מקיים הכא אלא כונתו הוא דהאיסור הוא משום בל יראה ואם מקיים תיכף העשה דתשביתו לא קעבר אך הכא תיכף קודם שיהנה המה מחמיצות ועובר על ב"י ומשביחו אח"כ ואף דזה דחוק אך אין כונה אחרת למצוא בדבריו ז"ל. אמנם זה כ"ע ס"ל דדבר זה הוא שלא כדרך הנאתן והנה בזה אי אמר הנאת מאכלך עלי אסור נמי שלא כד"ה נ"ל דתליא בפלוגתא דהנה במס' פסחים (דף כה ע"ב) איתא רבינא אשכחא כו' א"ל האי אישתא כשעת הסכנה דמי א"ד א"ל מידי דרך הנאה קעבידנא וכתב המשל"מ לעיל בפ"ה מהל' יסוה"ת דפליגי שני המאמרים בזה דחד מ"ד ס"ל דכל איסורין שבתורה אף דאינו לוקה רק כדרך הנאתו מ"מ אסור הוא מה"ת ולהכי אינו שרי רק במקום סכנה ולישנא בתרא ס"ל דשרי מה"ת לגמרי ורק מדרבנן אסור והכא באיסורי הנאה שנדר הנאת מאכלך עלי נמי תליא בזה דא"נ דשלא כדרך הנאתו אסור מה"ת ורק מלקות ליתא וא"כ נכלל במלת הנאת מאכלך אף שלא כד"ה דלענין איסור מיקרי הנאה ורק מלקות ליתא אבל א"נ דשלא כד"ה אינו אסור רק מדרבנן דגזרי באיסורי הנאה שמא יאכל כדרך הנאתו הכא היכא שאסור עליו הנאת מאכלך יאמר בפירוש לאסור רק הנאה וזהו דוקא כד"ה אבל שלא כד"ה אף מדרבנן אינו אסור כיון דהיתר גמור לו דהוא לא אסור רק כד"ה והוא כמו שכתב הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות והביא המשל"מ לעיל בפ"ד מהל' שבועות וז"ל ור"ל דפליג על ר' יוחנן וס"ל דחצי שיעור אסור רק מדרבנן וה"מ באיסור תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא כו'. והנה רבינו פוסק שם דח"ש אסור בשבועה כמו בשאר איסורים והוא משום דפוסק כר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת ורק מלקות ליתא וא"נ במלת אכילה נכלל גם חצי שיעור שאסור והה"ד אף לשבועה ונהי דהוה הטעם משום דחזי לאצטרופי או דמרבינן מכל חלב מ"מ אסור הוא מה"ת בכל השיעורים אבל זה מודה רבינו דלר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת היתר גמור הוא בנדר או בשבועה דלא נתכוון לזה ושרי אף מדרבנן כסברת הר"ן ז"ל וה"נ כן הוא לענין שלא כד"ה כיון דרבינו פוסק לעיל בפ"ה מהל' יסוה"ת כהאי לישנא בתרא דאינו אסור אלא מדרבנן שפיר ס"ל דשלא כד"ה שרי באיסור נדרים ולהכי לא הביא הא דלא ילעוס חיטין והסוגיא שם בנדרים ס"ל דמביא לאסור זה ס"ל כהאי לישנא קמא דפסחים דאסור מה"ת ואסור אף בנדרים כמבואר. וא"כ יהיה מזה ראיה לדברי המג"א (סי' שפו באו"ח ס"ק י) שכתב שם ואעפ"י שאמר שלא אהנה או קונם שרי שלא כוון אלא כדרך הנאתו והגאון רע"ק איגר ז"ל בחידושיו ליו"ד (סי' רכא) הקשה מזה הדין דלא ילעוס חיטין על המג"א ולפי מאי שבארנו דרבינו השמיט זה משום דהוא ס"ל דזה שרי שפיר כדברי המג"א שהוא כדעת רבינו כמבואר

וכן מצאתי בס' מחנה אפרים בפ"א מהל' עירובין שכתב רבינו כתב וכן הנודר מן המאכל מערב ומשתתף עמו והוא משום דס"ל דשלא כד"ה ליתא איסור דלא אסר על עצמו אלא כדרך הנאתו כו' עכ"ל אלמא דגם המחנה אפרים הכי ס"ל דלרבינו בנדרים שרי שלא כד"ה

ונ"ל דלפ"ז ניחא הא דהשמיט רבינו ולא הביא הא דאיתא בירושלמי פ"ג דנדרים ובגמ' (דף לה) מביא זה הר"ן ז"ל דהנודר מן הככר אסור לחמם בו את ידיו והטור והש"ע הביאו זה ורבינו השמיטו ועמדו ע"ז המפרשים ולפ"ז ניחא דא"ל דהירושלמי אזיל לטעמיה דס"ל בפ"ב דמס' פסחים העושה אספלנית מחמץ בפסח ושור הנסקל אינו לוקה שאין ל"ת שבו מחוור ועיי"ש בש"ק דמשמע דס"ל להירושלמי דס"ל כד"ה רק אינו לוקה אבל איסור מה"ת איתא וא"כ דאיכא איסור מה"ת אף בנודר נמי אסור שלא כד"ה וא"נ אסור הנודר מן הככר לחמם בו ודאי אף שהוא שלא כד"ה אבל לדידן דאינו אוסר אלא מדרבנן ושרי שלא כד"ה שרי לחמם בו את ידיו דהוי שלא כד"ה: והנה ראיתי בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ג דמס' עירובין ס"ק ד' שכתב על דברי המג"א אלו וז"ל במ"כ שגג בזה כשנדר שלא אהנה ודאי על שום הנאה כוון כדאיתא במסכת