כתר המלך חלק ב ריז

כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש בין קדשי מזבח כו' וכיון דתמורה איירי בקדשי מזבח כו' וכיון שכן ישנם בשאלה וכן משמע מדתנן כו' וסתם שור מקדיש הוא למזבח כו' עכ"ל. והנה ל"צ לדוחק כ"כ למצוא מקור דקדשי מזבח ישנה בשאלה והוא גמ' מפורשת במס' שבועות (דף כד ע"ב) דאמר שם מיתיבי יש אוכל אכילה אחת ומשני מלתא דליתא בשאלה קתני מלתא דאיתא בשאלה לא קתני ומקשה והרי הקדש ומשני בבכור אלמא דהא התם מיירי בקדשי מזבח דהא קתני נותר ואעפ"כ קאמר דישנה בשאלה מלבד בכור דאינו בשאלה ומפורש הוא דקדשי מזבח ישנו בשאלה כמבואר

והנה רבינו מסיק ואין נשאלין על התמורה ועיין כ"מ ומשל"מ מה שהביאו המקור לזה. והנה זה לא תקשה התם במס' שבועות (דף כד ע"ב) דמשני בבכור דאינו בשאלה וע"ז כתב המהרש"א שם בתוס' ד"ה יש דלא אתיא כסוגיא דכריתות דאמר הוה ליה הקדש מגו דאיתוסף כו' ובכור קדושתו מרחם עיי"ש. והא א"כ טפי עדיף לאוקמי בתמורה דג"כ אינו בשאלה וניחא בהא זה מגו דאיתוסף דאומר שם בסוגיא דא"ל דנהי דתמורה גופיה אינו בשאלה מ"מ הא יכול לשאול על הראשונה ואז גם התמורה תצא לחולין כמבואר במס' נזיר (דף לב ע"א) כל היכא דמתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה וכמו שמבאר שם הגאון רע"ק איגר בגה"מ בפ"ה שם משנה ג' וא"כ שפיר גם תמורה ישנו בשאלה זה דנשאל על הראשונה ולא קחשיב ומשני בבכור דליתא כלל בשאלה כמבואר ודוק ועיין לקמן ספ"ו מהל' ערכין הל' ל"ד במשל"מ שם ד"ה התפיס שבאר נמי כן ודוק

פרק ה הלכה טז האוסר פירותיו של חבירו בין בנדר בין בשבועה ה"ז גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה עכ"ל. וכתב הכ"מ פירוש דה"ל ספק דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב דאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו דספק הוא עכ"ל. ונ"ל דהכ"מ אזיל לטעמיה דס"ל לקמן פ"י הי"ג דזה שכתב רבינו שם ה"ז לוקה המדיר הה"ד ודאי דהמודר לוקה אם נהנה וכתב דזה פשיטא דהמודר לוקה ולא איצטריך לאשמועינן דרק הוא לוקה עיי"ש וא"כ כיון דהמודר לוקה אי נהנה אשמועינן הכא דאי עבר ונהנה אינו לוקה אבל לפי מאי שמפרש הר"ן לדברי רבינו וכן הלח"מ דהמודר אינו לוקה ורק המדיר לוקה א"כ הכא הוא מלתא יתירא לאשמועינן דהיכא דנהנה מן הגידולין שחבירו אסור לו הפירות אינו לוקה דבלא הספק אינו לוקה המודר ול"מ לומר דעל המדיר קאי דאין זה במשמעות הלשון לשלול מלקות מהמדיר דקאמר אם עבר ונהנה משמע דקאי על המודר שנהנה מזה ולא אסור ליהנות. וע"כ נ"ל לומר דזהו הפשט של ונהנה נהנה עפ"י מאי דאיתא בסוגיא דנדרים (דף מז) שם לפשוט מהמקדש בערלה ומשני דיעבד עבד וכן מבע"ח דאין נפרעין נמי משום דיעבד עבד אלמא כיון דהוא רק לכתחלה אסרינן וע"כ אי קידש אשה מקודשת ואם פרע בע"ח הוה פרעון לו וא"צ לקדש פ"א והחוב נפרע בזה וזהו שכתב רבינו ואם נהנה נהנה היינו דאם קידש מקודשת ובע"ח נפרע ממנו ומה שהקשה המשנה למלך בד"ה האומר באה"ד וז"ל ול"י כונתו ומהראוי לסיים ואם עבר ונהנה אינו לוקה שכן דרכו לומר בספיקות. והנה לפי מאי שבארנו דרבינו ס"ל בכ"ד דהמודר אינו לוקה רק המדיר ניחא דלא נקיט אינו לוקה דבל"ז אינו לוקה המודר אם נהנה ולהכי כתב הכא רק דנהנה היינו שמקודש ובע"ח נפרע כמבואר

עוד שם בכ"מ ומ"ש ומיהו ק"ל כל היכא דאמר אסור בגדוליהן כו' וי"ל הכא בנדרים הוה טעמא משום דקונמות חמירי דמפקיע מידי שיעבוד ובתרומה אפשר משום דהוי דבר שיש לו מתירין עכ"ל. והנה לפום ריהטא משמע דכונת הכ"מ לחלק הוא בין תרומה דאסור גידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אע"פ דקיי"ל זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה כקושית הראב"ד ז"ל ומחלק הכ"מ כיון דיש לו מתירין אסור כאן אפילו זו"ז גורם וכן הבין דברי מרן גם הלח"מ הכא. והנה אף דהכ"מ חידש זה מדעתו בלא ראיה יש להביא ראיה לזה דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין בענין זה וזה גורם. דהנה איתא במסכת פסחים (דף כז ע"ב) בעי רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו אח הפת כו' א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטל ע"כ וכתב רש"י ז"ל בטלה במאתים הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו עכ"ל וכתבו התוס' ד"ה הקדש תימה מה חומר הוא זה הלא הקדש דשיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל עכ"ל. והנה התוס' ושאר פוסקים הניחו בקושיא ובס' מגיני שלמה כתב לתרץ כן וז"ל דלמא אה"נ דפת שנאפה בעצי איסור ג"כ מטעם התערובות נגעו בה דהוי כמו שנתערב בו האיסור אלא דלרבנן כיון דאין האיסור בעין התירו וא"כ פריך רבא אם הקילו בערלה שבתערובות לא החמירו וא"כ הכא דקלי איסורא התירו לגמרי כמ"ש רש"י ז"ל אבל הכא בהקדש שהחמירו בתערובות משום טעם של דשיל"מ אימא דגם היכי דקלי החמירו מהאי טעמא גופיה כיון דאפשר ע"י חילול משהו כו' ומ"ש רש"י ז"ל הילוך לא חמירי אין פירושו דאין האיסור חמור דאפשר דערלה חמור איסוריה יותר מהקדש אלא ר"ל שלא החמירו לאסור תערובתן משכלה האיסור עכ"ל נמצא מבואר כמו דחידש הכ"מ בדבר שיל"מ זהו אסור בה אף היכא שכלה האיסור וזו"ז גורם דהתם נמי מחמרינן בהקדש משום דשיל"מ לאסור התנור כו' אף שכלה משום זו"ז גורם ושפיר החמירו גבי תרומה משום דשיל"מ כדברי הכ"מ

אמנם קשה ע"ד הכ"מ חדא מה שהקשה הלח"מ מגמרא דנדרים (דף נט) דתרומה לא הוי דשיל"מ משום דלאו מצוה לאתשולי עיי"ש. ועוד קשה עליו מהסוגיא דמס' שבת (דף יז ע"ב) דהטעם דגידולי תרומה הוא תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא אתי לישהנו עד זריעה ואתי ביה לידי תקלה וכן כתב רבינו לקמן בפי"א מהל' תרומות ה' כ"ג וז"ל גדולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים גזרו חכמים עליהן שיהא אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה ביד כהן שלא י"א ויבוא לידי תקלה ע"כ אלמא דמטעם זה אסרו גבי תרומה הגידולין משום גזירה דתרומה טמאה ולא הוי הטעם משום דשיל"מ ואסור ביה זרעו כלה וזו"ז גורם ומצאתי בחתם סופר חיו"ד (סי' רכג) שהקשה ממס' שבת דאמרינן הטעם משום תקלה דת"ט כו' על הכ"מ האלה ומה שמתרץ כן כו'. ואחרי כל הדברים האלה יש להקשות מה ענין זריעת תרומה להשקה מי החג התם ליכא זו"ז גורם משא"כ בזריעת תרומה וע"ז כתב הכ"מ דבדבר שיל"מ לא יועיל זו"ז גורם עכ"ל. משמע מדברי הח"ס דמסכים לעיקר דברי הכ"מ בתרומה משום דהוי דשיל"מ אומר בזה טעמו וזהו ודאי ליתא חדא מקושית הלח"מ מהגמ' דמס' נדרים (דף נט) ועוד על עיקר דבר שחידש הכ"מ דתרומה דומיא לנדרים דתרוייהו הוי משום דשיל"מ קשה דהא רבינו בהדיא בהל' ט"ו דבנדרים אף גדולי גדולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה משום דנדרים ה"ל דשיל"מ ובתרומה כתב להדיא לקמן פי"א מהל' תרומות הי"ד דגדולי גדולין בדבר שאין זרעו כלה הרי הן כחולין לכל דבריהם עיי"ש וצ"ל ע"כ הטעם דתרומה לא דמי לנדרים ולא הוי דשיל"מ. וע"כ נ"ל לומר ע"ד הכ"מ האלה כן או דנימא דט"ס יש כאן וצ"ל כמו שכתב הכ"מ גופיה בב"י ביו"ד (סי' רטז) וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל פ"ה מה' נדרים ק"ל זו"ז גורם מותר כו' ולמ"ש הר"ן ניחא דמדמינן להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרי ביה זו"ז גורם א"כ שאני נדרים דדשיל"מ הוי ולהכי לא שרי זו"ז גורם עכ"ל. נמצא דלא הביא כלל מלת תרומה התם ורק שני התירוצים כתב לגבי נדרים ובנדרים דהוה דשיל"מ יש להביא ראיה מגמ' דפסחים דלפ"ז אסור זו"ז גורם. א"נ א"ל דזה שאמר הכ"מ ובתרומה כונתו על טבל הטבול לתרומה דקיי"ל דביה אסור גידולין וגדולי גדולין