כתר המלך חלק ב רטז

ונ"ל לומר לדברי רבינו כן. דהנה באמת לזה לא חש רבינו כיון דמסיק ולא נדר אלא לזרז את חבירו ולא גמר בלבו הרי דייק דאינו מעמיד ורק בשעת הנדר היה כונתו נמי לזר את חבירו ולא לנדר גמור ורק רבינו כתב להכי ורצו בשלשה דינרין ללמד דדוקא אם רצו עתה בשלשה דינרין אבל אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח בסלע כמו שכתב הר"ן ודוקא בנ"ד ולא בסלע ולא בשקל שהרי עיקר משמעות נדרם לכך וכמו שכתב הכ"מ דע"ז דכתב רבינו המוכר שנדר שלא ימכור חפץ ה אלא בסלע והלוקח אלא בשקל בא לשלול אי אמר טפי מסלע ובציר משקל דלא נפשט בגמ' וה"נ נימא כן דזה שאומר ורצו בג' דינרין בא למעט א"נ דרוצה עתה בסלע וזה בשקל אינו יכול כמבואר

ונ"ל ליישב הא דלא הביא רבינו הבעיא דאיתא שם אי אמר טפי מסלע ובציר משקל דלא נפשוט בגמ' וה"ל למיזל לחומרא והניח זה הכ"מ בצ"ע מ"ט השמיט רבינו ונ"ל לומר כן דהנה שם בגמ' רוצה לפשוט מזה דאומר היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וא"ל כו' טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה ואמאי והא טיפת צונן קאמר אלא משתעי אינש הכי ה"נ כו' א"ל לא דמי גבי צונן צדיקים כו' הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע כו' א"ד דוקא קאמר ע"כ. נמצא דהגמ' רצה בתחלה לפשוט מזה דכיון דדייק מלח ביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם לומר בדוקא ודחי משום צדיקים כו' וא"כ לקמן (דף כד ע"א) דאמר יתר ע"כ אראב"י האומר לחבירו קונם כו' ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין והלא הקפיד כו' אף אלו נדרי זרוזין כו' ומפרש הר"ן בחד לישנא דה"א דכיון דמדייק בלישנא לומר כוס חמין ופת חמה ה"א דוקא ולהכי קאמר ראב"י אף אלו נדרי זרוזין והלח"מ כתב הכא בה' ג' ד"ה כגון דרבינו מפרש לה נמי כפירוש הר"ן זה דה"א דקמדייק ומייחד ויאמר פת חמה וכוס חמין ה"א דוקא מ"מ אשמועינן דגם זה הוה נדרי זרוזין וכן פוסק רבינו וא"כ נוכל לומר דמזה נפשוט הבעיא דלדידן דפסקינן כר"א ב"י דאומר אף זה נדרי זרוזין הה"ד היכא דמדייק ומיחד דבר הוה נמי נדרי זרוזין והגמ' דקמבעיא הוא רק לרבנן דפליגי על ראב"ו אבל אנן דפסקינן כראב"י ל"ש בין היכא דמדייק או לא מדייק. אמנם הלח"מ הקשה מ"ט השמיט רבינו הא דיתר ע"כ אמר ראב"י כיון דאפילו לפי פירושו דהוה כפירוש השני של הר"ן ז"ל הוה רבותא כגון דמיחד ואמר פת חמה וכוס של חמין כדכתיבנא עכ"ל

והנה נוכל לומר כן דרבינו סתם וכתב בין אכל ובין לא אכל שניהם פטורין סמך ע"ז דלא מחלקינן בין היכא שמיחד אם לאו ורק לקמן בפ"ח היכא דיש טעמא דלאו מלכא אנא ולאו כלבא אנא דהוה מתנה מרובה כמו שכתב הלח"מ התם מחלק רבינו אבל הכא אינו מחלק כלל ושוה לנו אי מיחד אם לאו הכל הוה נדרי זרוזין ואפילו אי אמר כו' וא"כ אף טפי מסלע ובציר משקל נמי הוה נדרי זרוזין כמו דרוצה למפשט מטיפת צונן דהא הכא ליכא חילוק זה של צדיקים אומרים כו' ואעפ"כ שרי ה"נ הכא שרי לראב"י ולהכי השמיט זאת

אך באמת נ"ל ליישב הא דהשמיט רבינו דברי ראב"י באופן נכון כן ודלא נפרש הכא דברי ראב"י כדברי הר"ן ז"ל. דהנה דברי ראב"י הוא תוספתא שם פ"ב דנדרים וז"ל התוספתא אראב"י הרוצה להדיר חבירו שיאכל אצלו והוא נדר שלא יאכל אצלו אע"פ ששניהם נודרין זה כנגד זה הרי אלו נדרי זרוזין עכ"ל התוספתא. נמצא דעיקר החידוש הוא דזה נדר לו שיאכל וחבירו נדר לו להיפוך שלא יאכל והוה נדרי זרוזין נדרי שניהם והוה כמו במשנה ראשונה של מוכר ולוקח דזה נדר על סלע וזה על שקל ועל שניהם הוה נדרי זרוזין ורק מן המשנה לא ידעינן רק במקום שאחד נדר היינו מי שנדרו שיאכל אצלו ואמרינן דהוה נדרי זרוזין אבל היכא דשניהם הדירו לא ידעינן ואשמועינן ר"א ב"י דאף זה הוה נדרי זרוזין וזהו שאומר בגמ' ראב"י אומר יתר ע"כ קונם שאני נהנה לך אי אתה מתארת כו' והלה הקפיד כנגדו פירוש שהקפיד וגם הוא נדר כמו שאומר בתוספתא אף אלו לשון רבים של שניהם הוה נדרי זרוזין ודין זה הוא מפורש בדברי רבינו הכא וז"ל כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל ובין לא אכל שניהם פטורין כו' אלמא דמבאר לה רבינו בהדיא דשניהם פטורין וזהו היתר ע"כ שאומר ראב"י וזהו מבואר בדברי רבינו וחזינן באמת דהיכא שאם המזומן בעצמו הדיר את עצמו אסור לאכול בתוך ביתו כמו שמבואר ביו"ד (סי' ריח) דרק טיפת צונן שרי ועיי"ש בביאורי הגר"א ורק היכא שהדירו שניהם זא"ז שרי שניהם והוי רבותא טפי דהא אם המזמן לא הדירו ורק המזומן אסור אבל היכא שהמדיר הדירו שוב לא חל הנדר אף על המזומן ועיין קרבן נתנאל על הרא"ש ס"פ ק"י ס"ק י' ודוק

שם בלח"מ וכן נדרי זרוזין כו'. ואני ראיתי בפירוש המשנה בפ"ג דנדרים שכתב רבינו וז"ל ודע שאלו הארבעה נדרים אין חילוק ביניהם בין שבועות לנדרים ולכך אין צריכין התרה אלא נדרי זרוזין ולפיכך אין זה מותר בשבועות עכ"ל. ומפרש הלח"מ דברי רבינו כן וז"ל עוד אלא צריך לומר דאמאי דאמר צריך הפרה כלומר יש בהם צד שצריך הפרה כגון שיעמיד דבריו וכדאמר בירושלמי ואומר שיתכוון לנדר וכיון שיש צד שהוא נדר לכך החמירו בשבועות החמורות דלמא נתכוון לשבועה ולפיכך לא אמרו בגמ' דנדרי זרוזין מותרין בשבועות כמו שכתב בשגגות ובשאר עכ"ל

והנה לענ"ד דברי הלח"מ תמוה במה שכתב דכוונת רבינו דאינו מותר בנדרים הוא במעמיד הא רבינו לא הביא כלל הכא דין של מעמיד שס"ל להירושלמי דאסורין ובאמת האחרונים כתבו דרבינו פליג בזה על הירושלמי וראיה מצא רבינו לזה מגמ' דידן (דף כה ע"א) דמקשה טעמא דאמר זה כבודי הא לאו הכי נדר הוי דלמא מיירי במעמיד אלא ודאי דהגמרא דידן חולק על הירושלמי אך את זה נוכל ליישב דברי הלח"מ אף א"נ דרבינו על במעמיד חולק על הירושלמי מ"מ משכחת לה שפיר בגוונא דאסור דהיינו מה שהביא לקמן בפ"ח דאומר קונם אם א"א נותן לבני כור חטים או אי אתה נוטל לבנך כור חטים דאסור מטעם דאיכא אומדנא דלא הוי נדרי זרוזין משום דלאו כלבא אנא ולאו מלכא אנא וכמבואר שם ובלח"מ הכא וא"כ מצינו אי איכא אומדנא לא הוי נדרי זרוזין וה"נ במעמיד דאסור הוא מטעם כיון שמעמיד דבריו לאו זרוזין הוא ואי זרוזין הוא אינו מעמיד ובאמת מצינו להדיא בירושלמי הכא פ"ג ה"ב דכתב גבי נדרי הבאה דשבועת הבאי דמותר מ"מ במעמיד אסור דאיתא שם ר"י בשם ר"ה כאן במעמידין כו' אלמא דהיכא דמעמיד אף בהבאי אסור וא"כ מ"ט שרי שבועת הבאי היכא דאינו מעמיד אלא ודאי דלא שייך מטעם זה לאסור משום מעמיד דכיון דמעמיד לאו זרוזין הן

והנה הרע"ב ז"ל כתב הכא במשנה והעתיק דברי רבינו בפירוש המשנה וז"ל וכל הני ד' נדרים דתניא במשנה דין הנדרים והשבועות שוין ומה שמותר בנדר מותר בשבועה וא"צ התרה חוץ מנדרי זרוזין בלבד שצריכין התרה מדברי סופרים לפיכך השבועה אסורה בהם עכ"ל. אלמא דמבואר בהדיא בדברי הרע"ב דכונת רבינו דעל נדרי זרוזין החמירו חכמים שצריך שאלה וליכא למימר דמיירי במעמיד כדברי הלח"מ דאז מה"ת צריך התרה במעמיד אלא ודאי כונתו דדעת רבינו בנדרי זרוזין להצריך שאלה מדרבנן ומשו"ה בשבועות אסור וצ"ע מנ"ל זה א"נ כדעת ר' אסי דאמר ד' נדרים הללו צריכין שאלה הא ס"ל כן בכל הד' נדרים שצריך שאלה וכן איתא במס' נזיר (דף יא) גבי נדרי אונסין פלוגתא אם צריך שאלה וא"כ מנ"ל להחמיר יותר בנדרי זרוזין ולהצריך שאלה מד"ס ומשו"ה להחמיר בשבועות ושפיר השמיט רבינו הכא כל דבריו בפירוש המשנה ודוק

הלכה ז וכשם שנשאלין על נדרי כו' כך נשאלים על נדרי הקדש בין נדרי קדשי בדה"ב ובין קדשי מזבח