כתר המלך חלק ב רטו

הזכיה שזכה אחר תחלה דלאו בידם לחזור ממה שאביהם הקנה בזה שסילק עצמו דזה מהני כמבואר

אבל זה צריך לעיין א"נ בזה דאינו יכול לחזור הוא מטעם בל חל דברו וא"כ הוי כמו נדר דדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו והיינו שיש שאלה אצל חכם ועקר הנדר ה"נ גבי הפקר נהי דאם זכה ביה אחר ליתא בשאלה כפי שיטת הרא"ש במס' נדרים (דף נט) דגם תרומה אחרי שבא ליד כהן ליתא בשאלה וכמו שהאריכו בזה האחרונים לענין צדקה אחרי שבא ליד גזבר כמו שמבאר הנוב"י מה"ת (סי' קמת) בח' יו"ד אבל קודם שזכה אחר לכאורה משמע דישנה בשאלה ואז יכול לחזור ואינו יכול עוד אחר לזכות אך אחרי דלא מצינו דבר זה שיהא שאלה בהפקר א"ל דלהכי גלי הקראי דיליף ב"ש וב"ה מונטשת או מתעזוב דמבואר בירושלמי דפאה פ"ב דלהוי דומיא דהני דלא מהני שאלה בהו ויש לדחות ובמ"א נבאר ועיין ר"ן בנדרים (דף פה ע"א) ד"ה ומיהו סה"ד דכתב בהדיא דליתא שאלה בהפקר עי"ש

הלכה יט דבר המופקר שבא אחר כו'. וכתב הלחם משנה צ"ע בפ' השוכר ע"כ. ולנ"ד לא מצאתי מידי בפ' השוכר שיהיה נגד זה הדין שיש להקשות ואילו ט"ס הוא וקאי על המשנה בפ"ד דשקלים משומרי ספיחים אשר רבינו בפירוש המשנה מפרש דפליגי אם הבטה בהפקר קונה ורבנן ס"ל דקנה וא"כ ה"ל למיפסק כרבנן וכמו שהעיר ע"ז התוי"ט ע"ש

פרק ג הלכה י והי"א כיצד אין הנדרים חלים אלא ע"ד שיש בו ממש כו' אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיהן ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל דהא אמר קונם פי מדבר כו' והב"י כתב שכך הם דברי רבינו עליהן כו'. והנה הלח"מ כתב וז"ל ופירש הר"ן נעשה כאומר ול"נ דרבינו ז"ל ל"ל הכי אלא סובר דמאי דקאמר בגמ' דאומר יאסר פי לדיבורי דאמר כן בהדיא ולא נעשה כאומר אלא דקאמר קונס פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך כו' הרי שינה לשון המשנה דאמרה פי מדבר כו' וזה נ"ל פשוט בדברי רבינו ודלא כדברי הב"י ז"ל שאומר שלשון רבינו הוי כלשון המשנה עכ"ל

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת הפוסקים האלו דלא בעי לומר בפירוש קונם אי יאסר פי לדיבורי וידי דנעשה כאומר מסוגיא דלקמן (דף טו ע"א) דאמר ואלא דאמר קונם עיני בשינה כו' וכתב הר"ן דליכא לאוקמי באומר קונם עיני בשינה היום דא"ה פשיטא כו' וא"כ ה"נ אם נפרש דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי זה נמי פשיטא הוא ומה זה גרע מאומר קונם עיני בשינה אלא ודאי הכא אמרינן נעשה כאומר ואומר קונם פי מדבר ונעשה כאומר יאסר פי לדיבורי והוי רבותא כמבואר

ועוד יש להביא ראיה מן הירושלמי הכא בהל' ד' וז"ל הלוכי עליך דיבורי עליך לא אמר כלום ומה שיתפוס את הנדר בדבר שאין בו מאש נדר נדר מה נדר שאמר להלן דבר שיש בו ממש אף נדר שאמר כאן דבר שיש בו ממש עיני רואה לך אזני שומעת לך אסור את אומר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע כו' והנה הק"ע והפ"מ מפרשים דזה את אומר ידי עושה עמך קאי אדלמטה חרש עמו כו'. ולענ"ד נ"ל לפרש כן דהנה התוס' כתבו הכא ד"ה ידי לעושיהם וא"ת ה"ל דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות וא"א אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקנה דש"ל בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקיט האי שינוי אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בו ממש כגון שלח לפני ב"ת כו' עכ"ל וכן כתב הר"ן במשנה לקמן (דף נז) שם גבי מעשה ידי אשתו א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא אלמא דס"ל כתירוץ הראשון שבתוס' דמעשה ידי הוא

והנה על תירוץ השני שבתוס' קשה לענ"ד כיון דקיי"ל דסתם נדרים להחמיר וא"כ נימא אי אומר מעשה ידי דאמרינן דכונתו ודאי למעשה ידים שיש בו ממש. וע"כ נ"ל כתירוץ הראשון שבתוס' ואי אומר מעשה ידי ודאי דפשיטא דאסור דחייל ע"ז וזהו פשט הירושלמי עיני רואה ואזני שומעת אסור כמו דאת אמרת ידי עושה לך דע"ז ודאי אסור דע"ז לא מספקא לנו דודאי חייל איסור כמו שכתבו התוס' והר"ן וה"נ כן עיני רואה ואזני ששומעת נמי כן אסור נמצא דגם הירושלמי ס"ל נמי דאם אמר הילוכי עליך דיבורי עליך לא אמר כלום ולא חייל משום דהוי דבר שאב"מ אבל אי אמר עיני רואה ואזני שומעת חייל שפיר דנעשה כאומר ידי לעושיהן ורגלי להילוכן והוה הכל כמו אם ידי עושה עמך דמקרי אית ביה מעשה כמבואר ואף אם נפרש פשט הירושלמי כמו דמפרשי הק"ע והפ"מ דקאי זה אדלמטה דידי עושה חרש מהו מ"מ כיון דחזינן דהירושלמי פשט להיתר ולאיסור ואומר דמותר הוא רק היכא שאומר הילוכי עליך משמע אבל אי אומר כמו שכתב הלשון במשנה קונם פי מדבר אזי נאסר והוה כמו שאומר עיני רואה דאל"כ לימא רבותא טפי דאפילו כמו שכתב במשנה אינו חייל רק אי אומר בפירוש פי לדיבורי כדברי הלח"מ אלא ודאי הוא כדעת הפוסקים שבארנו

והנה שם בירושלמי קמבעיא ליה חרש עמו בקרקע גדר עמו בתנור היאך נאסר כדי שכרו או כדי הנאת קרקע כו'. וכתב הק"ע בש"ק דקשה מ"ש ממחזיר אבידה דאמרינן תפול שכר להקדש ואמאי לא נאסר רק כפי שכרו והניח בצ"ע. ולא ידעתי קושיתו דמהו דמיון זה למחזיר אבידה התם לא השבית בגוף האבידה כלום וכמו שהיה מקודם כן החזירה אבל הכא הא עביד מעשה בידים בזה והשביח הקרקע והתנור א"ל דאסור כדי כל הנאה כמבואר ודוק

פרק ד הלכה ג וכן נדרי זרוזין מותרין כיצד כו' וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהם פטורין וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחר מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו עכ"ל. והנה רבינו שינה לשון המשנה דבמשנה אמר שניהם רוצין בשלשה דינרין ורבינו כתב ורצו בג' דינרין והא הוא נפקותא לדינא. דהנה הר"ן כתב שם במשנה ודף כא) וז"ל גרסינן בירושלמי אר"ז הד"ת בשאין מעמידין אבל מעמידין דבריהם לומר שדוקא נדרו צריכין היתר חכם וקשה מאי קמ"ל דזעירא מתניתין הוא דקתני שניהם רוצין וי"ל דקמ"ל דרוצין מעיקרא קאמר ולא רצו דשקלינן וטרינן בגמ' כו' נמצא דא"נ רוצין הוא כפירוש הר"ן דכן רצו מתחלה ועד סוף וא"כ אם מעמיד דבריו ואומר דבתחלה סבר דבדוקא הוה נדר גמור אבל א"נ רצו משמע דהוא פתה לבסוף אף דבתחלה סבר דוקא לא הוי נדר וא"כ אנן דדייקינן בגמ' דידן רוצין קתני וגם לא מצינו חולק על הירושלמי דאמר לפ"ז דבמעמיד דבריו קיימין וא"כ תקשה היאך שינה רבינו לשון המשנה לומר ורצו דמשמע לבסוף וא"כ אף דבתחלה לא נתרצו לזה ומעמידין דבריהם ואעפ"כ שרי ואף אם נאמר דרבינו אינו מפרש כפירוש הר"ן ז"ל דמפרש רצו פירוש לבסוף בעת שאלת הדין לחכם וא"כ א"ל דבתחלה דנקיט קסברי אלא יפרש לה כפירש"י ז"ל שם בגמ' דמפרש כן מי קתני שניהם רצו דאי קתני הכי הוה משמע שניהם רצו בתחלה בג' דינרין ואלא בשעת הנדר אינן רוצין אלא סמכא דעתייהו אדיבור פיהן כו' ונדר מעליא הוא רוצין תנן דמשמע מעיקרא היו רוצין בג' דינרין ואכתי שניהם רוצין נמי ולא היה פיהן ולבן שוין הלכך כו' וכדי לזרז זה את זה נתכוונו שניהם עכ"ל. נמצא דרש"י ז"ל מפרש דאף א"כ רצו אין הכונה דעתה רצו אחרי הנדר ובעת הנדר סברי דוקא אלא הוה מפרש דרצו ה"א מתחלה קודם הנדר ובעת הנדר חזרו ורצו בדוקא וא"כ הוה מעמיד וה"א דשרי מטעם הפלאה קמ"ל דרוצין לומר דאף בשעת הנדר רצו כן ולא הוה מעמיד ושניהם מפרשי דבמלת רוצין ממעט מעמיד ובמלת רצו ה"א דאף מעמיד שרי ורק הר"ן מפרש רצו לבסוף ורש"י מפרש לה בתחלה קודם הנדר אבל לענין דינא דמעמיד שניהם שוין ותקשה דברי רבינו: