כתר המלך חלק ב ריד

וז"ל דאמר שם אם כחרם של שמים אסור ופירש רש"י ז"ל דחרם כגון שהתפיס במה שהקדיש לגבוה לקדשי בדה"ב הילכך אסור דלא ניתן לפדות דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא. וקשה טובא דהא רק בחרמי כהנים אין להם פדיון כדאיתא במשנה דערכין (דף כז) וחרמי גבוה יש להם פדיון כדמפורש שם במשנה ברש"י ותוס' ואיך כתב רש"י דלא ניתן לפדות וגם מה שאמר מקרא דכל חרם במשנה דריש לה דחל על ק"ק או דסתם חרם לבדה"ב וגם עיקר הדבר דלא ניתן לפדות למותר הוא דלא תלה בזה דאף אם יש להם פדיון כשאר הקדש נמי אסור אי מיתפס בזה וצ"ע

הלכה כג האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו מופרש אני ממך כו'. וכתב הכ"מ בשם הר"ן דאפילו בדיבורא נמי לא מתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון או לדיבורא כו' ואיכא מ"ד דבמודרני ממך אפילו לשמואל אסור לאשתעי בהדיה כו' ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתי שפיר כוותיה עכ"ל. ונ"ל לבאר דבר נכון בדברי התוס' שהקשו על האי פירושא דשרי הכל אי אמר מודרני א"כ איך יפרש הברייתא דאומר אסור דע"כ אתיא כמ"ד ידים שאינן מוכיחות ל"ש ידים מדוע אומר שאיני אוכל לך כיון דס"ל דהוה ידים א"כ לא צריכא למימר דזהו הדיוקא דשמואל ממתניתין דאומר לך דס"ל דלא הוה ידים ותרצו דכיון דגלי דמודרני ממך מועיל ממילא לך לאו דוקא ובלא לך נמי מהני עכ"ל

ונ"ל לבאר כן דלקמן מקשים התוס' ליתני שאני אוכל בלא לך וא"ת א"כ לא הוה ידעינן למאן קאמר וי"ל דמיירי במסרבים בו לאכול והוא ממאן וא"כ לאותו שהוא מפציר לאכול קאמר שאני טועם שאני אוכל שלך ואפילו בלא לך שמעינן עכ"ל. נמצא כן דהברייתא דע"כ ס"ל דידים מוכיחות הוי ידים דאומר מודרני אסור א"כ א"ל דלא מסרהב בו וא"כ צריך לומר לך דוקא דבלא לך אינו שום משמעות ולהכי אומר לך משום דלא מסרהב בו ולא משום דידים שאינן מוכיחות דהא אומר במודרני אסור אבל המשנה דאמר שאני לך ולא אומר במודרני אסור אמרינן דאפילו אם מסרהב בו ומ"מ בעי דוקא לך משום דידים שא"מ לא הוה ידים אבל הברייתא נקיט לך דמיירי בלא מסרהב כמבואר

והנה הגאון רע"ק איגר ז"ל הביא (סי' רו ס"ק א) בשם שו"ת הרשב"א דאם מסרבין לאכול ואומר מודרני ממך ודאי מוכח דבאכילה קאמר והוה כמו נזיר עובר לפניו עי"ש. והנה נ"ל כי התוס' ודאי לא ס"ל כן דמוקי במסרבין בו לאכול ואעפ"כ צריך לומר שאני אוכל ובמודרני לחוד לא כמבואר וע"ש בבאור הגר"א ז"ל ס"ק ה' ו' ודוק

הלכה כז האומר הרי עלי כנדרי רשעים כו'. והנה הכ"מ כתב הכא דברי הר"ן ז"ל שכתב שם ואיכא למידק הרי נדבה אינו אלא באומר ה"ז נודר דאומר הרי עלי כו' ונראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא בנדבת לבו ונדבה פירושו מה שאדם נודר יותר מנדבת נפשו ומש"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה הוא באומר ה"ז לפי שמתנדב נדרו יותר רצוי כו' עכ"ל. וקשה לי דאמרינן בר"ה (דף ו ע"א) והא נדבה כתיב הכא אמר רבא משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאני חייב באחריותה נמצא דאי אומר הרי עלי עולה ורק אי מתנה בפירוש שאינו חייב באחריותה מקרי נדבה ולפ"ד הר"ן דנדבה לא הוי רק היכא שמתנדב בנדבת לבו ואומר ה"ז שמעשיו רצוים וא"כ היאך נקרא נדבה אי אומר הרי עלי ורק אי יתנה שלא וחייב באחריותה דאז טפי מעשיו אינם רצוים דאומר הרי עלי ומתנה שלא יתחייב באחריות ודאי לא בנדבת נפשו הוא וצ"ע

פרק ב הלכה יד ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו ומהו ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו המה הפקר לכל כו' ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו. ובה' ט"ו המפקיר לעניים כו' אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה עכ"ל. והנה זהו חידוש רבינו דהפקר הוא מטעם נדר ולא מצינו בגמ' זה מפורש. והנה לכאורה נ"ל להביא ראיה לזה דהפקר הוא מטעם נדר מהא דאמרינן במס' ב"מ (דף כב ע"ב) יתמי דלאו בני מחילה נינהו מא"ל ופירש רש"י קטנים שאין הפקרן הפקר אלמא דקטנים לא מצו להפקיר והא קיי"ל דבמטלטלין מכירתן מכירה ומתנתן קיימת וכן מחילתן מחילה מתקנת חכמים הכל כמבואר בתו"מ (סי' רלה) וא"כ אם הפקר הוי כשאר קנין ליהוי הפקרן הפקר נמי כמו מחילה או מתנה אלא ודאי דהוא מטעם נדר ובנדר קיי"ל דקטן שנדר לאו כלום הוא עד שיגיע למופלא סמוך לאיש דאז נדריהן נדר מן התורה כמבואר בנדה (דף מו) ותחלה לא הוי נדר כלל וה"נ לא הוי הפקרן הפקר ואם הוא מופלא סמוך לאיש א"ל בכה"כ דנדרו נדר מה"ת או מדרבנן לכל חד כדאית ליה ה"נ יהא הפקרן הפקר אבל לא מקודם אמנם אין ראיה מזה כי כבר ביאר הרה"מ לקמן בפ' כ"ט מהל' מכירה ה"ח דגבי קטן שתיקנו שיהא מכירתן ממכר הה"ד טעותן כגדול ופחות משתות הוי מחילה ודחה בזה השגת הראב"ד ז"ל וכן כתב הרמב"ן בתשובה סי' ב' דאם מחלו בפירוש הוי כמתנה ומה שאומר יתמי לאו בני תחילה בדבר דלשאר בני אדם הוי בסתמא מחילה לדידהו לא רק אם מחלו בפירוש הוי כמחנה הכל כמו שמבאר הגר"א ז"ל בח"מ (סי' רלה ס"ק ט) וא"כ אין ראיה מגמ' זו דהפקרן לאו הפקר הוא ודברי רש"י דכתב דקטנים לאו הפקרן הפקר צ"ע

והנה הקצות החושן (בסי' רע"ה) הביא דברי הב"י שכתב וז"ל כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור רו פירוש שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהוא יכול עצמו לזכות בו זהו מדין ההפקר אבל לא מתורת חזרה ע"כ וכתב ע"ז הקצוה"ח והנה לפ"מ שמבאר דהא דאסור לחזור אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין חייבין היורשין לקיים נדרו ע"כ

והנה צריך לבאר עוד בזה דא"נ דכל טעמו של הפקר דהוא מטעם נדר וא"י לחזור להכי משום דעובר על בל יחל אבל בלא זה לא קני הפקר ולא יצא חתתת ידו רק משום הנדר א"כ תקשה הא דקיי"ל דגם כותי שהפקיר הוה הפקר והוא משנה מפורשת בפ"ד דמס' פאה מ"ט הלקט כו' אלא א"כ הפקיר ואיתא זה בגמ' דגיטין (דף מז ע"א) והא גבי כותי כתב המשל"מ לקמן בפ"י מהל' מלכים ה"ז באה"ד דגבי כותי ליכא נדרים דבנדרי רשות פשיטא שאין בדבריהם ממש וליתא איסור בל יחל גבייהו וא"כ אמאי הוה הפקר גבי כותי ופוסק רבינו בפ"ד מה' תרומות דהפקר עכו"ם פוטר וא"כ ע"כ הוא לא מטעם נדר אמנם לפי מה שבארנו לעיל בפ"ב מה' חו"מ ניחא הכל דיש שני דברים גבי הפקר חדא מה שמסלק עצמו ויצא ע"י דיבורו מרשותו וזה ילפינן משמיטה לב"ה מקרא דונטשת יש נטישה אחרת ולב"ש מתעזב דגבי לקט שו"פ עזיבה אחרת ואחרי כן מה שאינו יכול לחזור זהו מטעם גדר שלא יחל דברו אבל מרשותו יצא גם בלא דין של נדר רק מתורת קנין דמרבינן מהני לימודים שמסולק מידו וא"כ ניחא בעכו"ם שהפקר פוטר דנהי דבל יחל ליתא גביה מ"מ הסילוק מתחת ידו יצא דנדר הוא רק שלא יהא יכול לחזור בו וא"כ ניחא נמי גבי יורשין שעמד הקצוה"ח דודאי אם הפקיר יצא מתחת רשותו תיכף גם בלא סברת איסור בל יחל ונדר אשר אינו אצל היורשין וא"כ אם רוצה אחר יוכל לזכות כיון דהוא לא חזר וזכה קודם מותה א"כ נשאר הפקר משעה שהפקירו דזהו עיקר הסילוק וכיון דלא חזר נשאר הפקר כמבואר מריבוי דקראי דונטשת או תעזוב וכיון דהוא לא חזר היורשין לא יוכלו לבטל